mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף מו – המוציא מחברו עליו הראיה

הגמרא ריש פרק חמישי מביאה את מחלוקת סומכוס וחכמים בדין ממון המוטל בספק: לדעת סומכוס חולקין, ולדעת חכמים – המוציא מחברו עליו הראיה. מיד לאחר מכן מובאת מחלוקת בין רב ושמואל בדבר היקפו של דין זה בשיטת חכמים: האם הם סבורים כי המוחזק גובר גם במקום שיש רוב לטובת התובע, או שמא כנגד רוב אין המוחזקות עומדת.

בעמוד ב שואלת הגמרא: מניין שהמוציא מחברו עליו הראיה? תחילה היא מביאה את הפסוק "מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּש אֲלֵהֶם" (שמות כ"ד, יד), כלומר: מי שיש לו דברים (=דיבורים–טענות), ורוצה לשנות על ידם את המציאות, הוא זה שצריך להוכיח את טענותיו. אלא שמיד חוזרת בה הגמרא ואומרת כי עיקרון זה הנו סברה פשוטה, שאינה צריכה ללימוד מיוחד, ועל כן היא לומדת מן הפסוק דין אחר, שאין נזקקים אלא לתובע תחילה. לכאורה טענת הגמרא תמוהה: כיצד ניתן לומר שזוהי סברה ברורה ואין צורך בפסוק, כאשר לפנינו עומד סומכוס וטוען כי ממון המוטל בספק חולקין?!

נראה אפוא, שיש לחלק בין שני רבדים בדין המוציא מחברו עליו הראיה. ברובד הראשון מודה גם סומכוס – אין להוציא ממון מאדם בלא שנוצר ספק סביר בדבר בעלותו עליו (וכפי שמעירים התוספות בדף לה ע"ב, ד"ה זאת אומרת); הרי לא ייתכן כי כל אדם שיתבע את חברו ויטען כי החולצה שהוא לובש, שלו היא, אכן יזכה במחציתה! על רובד זה אומרת הגמרא כי זוהי סברה שאין צורך ללמוד אותה מפסוק: רק מי שיש לו כאב הולך לרופא, אך מי שאינו סובל מדבר – מה לו בחדר המיון?! (ונראה שלכך כיוון הרא"ה בדבריו המובאים בשיטה מקובצת כאן.)

לעומת זאת, הדרשה שלומדת הגמרא למסקנה – שאין נזקקים אלא לתובע תחילה – ניתן להבין כי היא דווקא כשיטת חכמים. הראשונים נחלקו מהו בדיוק הלימוד, והציעו כמה פירושים. הרא"ש מביא את פירוש הריב"א, שבית הדין מקבל קודם כול את עדיו של התובע, ורק לאחר מכן את עדיו של הנתבע, ואפילו מבכר הנתבע להקדים את עדיו. דומה כי דין זה נעוץ בהבנה, שכל עוד לא יוכיח התובע את טענותיו, אין לנתבע צורך להתגונן, וממילא אין אנו מאפשרים לו להביא עדים. סומכוס, כמובן, יחלוק על סברה זו, שהרי לשיטתו, ברגע שצריכים שני הצדדים להביא עדים, הרי זה מקרה של ספק אשר בית דין נזקקים לו על מנת לחלק את הממון, ולפיכך רשאים שני הצדדים להביא את עדיהם כבר מתחילה.

יוצא אפוא, שגם למסקנה אנו למדים מן הפסוק "מי בעל דברים" את דין המוציא מחברו עליו הראיה – אך רק לשיטת חכמים. ואכן, רש"י במסכת גטין (מח ע"ב, ד"ה המוציא מחבירו עליו הראיה) כותב כי פסוק זה הוא מקור הדין.

[עוד על מחלוקת סומכוס וחכמים בעניין ממון המוטל בספק ראו בעיונו של הרב אודי שוורץ, הדף היומיומי לדף לה.]

הרב ברוך וינטרוב