mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף ל ע"ב – שטר שכתוב בו ריבית

נתעכב היום על נושא נוסף מהדף הקודם:

"שטר שכתוב בו רבית – קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: גובה את הקרן אבל לא את הרבית".

הראשונים הקשו: כיצד ניתן להשתמש בשטר זה לגביית הקרן? הלוא העדים החתומים בו נפסלו לעדות משום שעברו על הלאו "לא תשימון עליו נשך" (כמבואר במשנה בבא מציעא עה ע"ב)! בביאור הדבר הועלו מספר גישות, ונעמוד כאן על חלקן.

קצות החושן (סימן נ"ב) הציע, שהעדים עברו על האיסור רק בשעת החתימה, ועל כן בשעה שחתמו טרם נפסלו לעדות, והשטר כשר. גישה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, וטעונה עיון מעמיק בסוגיה להלן עג ע"א, ולא נאריך בכך כעת. נציין רק, שאם פסולו של עבריין נובע מכך שאדם כזה גם חשוד לשקר, אזי סביר יותר להניח שהפסול מתחיל מהרגע שבו הוא מגלה נכונות (שבסופו של דבר מתממשת) לבצע את האיסור, ולא מסיום הביצוע.

התוספות בסוגייתנו הביאו הצעות שונות, כגון אוקימתא בעדים שאיימו עליהם במוות אם לא יחתמו. קודם לכן הם דוחים הצעה אחרת, שההגהות מרדכי על בבא מציעא (סימן ת"מ) דווקא ראה אותה בחיוב. לדבריו, העדים עוברים על "לא תשימון עליו נשך" רק כאשר אין מפורש בשטר שיש כאן ריבית, שאז עלול הדבר להגיע לכדי גבייה בבית דין; אך בסוגייתנו מדובר בשטר שמפורש בו שיש קרן וריבית, ושטר שכזה לא יביא לגביית הריבית בבית דין, ועל כן העדים אינם עוברים.

כאמור, התוספות סברו שהצעה זו אינה אפשרית, ונימוקם עמם: "דהא אמרינן בשמעתין דמשעת כתיבה עבד ליה שומא, אם כן בשטר זה עוברים בלא תעשה", כלומר: גם אם השטר לא יגיע לידי גבייה, מכל מקום הוא משים על הלווה את חיוב הריבית, ובכך גופא עוברים על הלאו "לא תשימון".

מה סבר, אם כן, ההגהות מרדכי? הקהילות יעקב (סימן כ"ה) ביאר בדעתו, שדברי סוגייתנו "דמשעת כתיבה עבד ליה שומא" אינם מתייחסים אלא למַלווה וללווה, שבעצם כריתת העִסקה ביניהם יוצרים חיוב ריבית ועוברים על האיסור. העדים, לעומת זאת, אינם מחילים חיוב ריבית, והם שייכים בלאו "לא תשימון" משום שבחתימתם הם יוצרים חיזוק מציאותי לחוב, על ידי כך שבית דין יוכל לאכוף את גבייתו. חיזוק שכזה אינו קיים, כמובן, כאשר מדובר במסמך שברור מראש שבית דין לא יאכוף, ועל כן הם עוברים על איסור זה רק כאשר השטר צפוי להתקבל בבית דין.

לסיום נציין, שעולה מכאן שהמַלווה והלווה עוברים על "לא תשימון" משום עצם היצירה של החוב הפסול, גם כאשר נראה מראש שלא ניתן יהיה לאכוף את גבייתו. בכך יש חידוש, שהרי נמצא שחיוב הריבית חל כחוב בדיני חושן-משפט, אך בפועל לא ייאכף בבית דין מפאת האיסור שיש בכך בדיני יורה-דעה. דבר זה טעון עיון מעמיק ביותר ביסודות איסור ריבית, ועוד חזון למועד.

הרב שמואל שמעוני