!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף כז – מגבלותיו של רוב

המשנה הראשונה של פרק שלישי (דף כז ע"א) פותחת בכד ומסיימת בחבית, ומדייק מכך רב פפא: "היינו כד היינו חבית" – נפקא מינה למיקח וממכר. הגמרא מסבירה, כי אפילו במקום שרוב האוכלוסייה מבדיל בין כד לחבית, אין השימוש באחת המילים מהווה הגדרה מחייבת של העִסקה אם יש מיעוט שאינו מבדיל ביניהן, כלומר: אפילו יאמר המוכר כי הוא מוכר חבית, ובסופו של דבר יביא כלי שרוב האוכלוסייה מכנה אותו כד – יכול הוא לטעון שהוא קורא לכלי זה חבית, שכן "אין הולכין בממון אחר הרוב".

התוספות (ד"ה המניח) דנו בדבר היחס בין מסקנת הגמרא בסוגייתנו לבין מחלוקת רב ושמואל להלן דף מו:

"המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן... רב אמר: הרי זה מקח טעות – זיל בתר רובא, ורובא דאינשי לרדיא [=לחרישה] הוא דזבני. ושמואל אמר: יכול שיאמר לו: לשחיטה מכרתיו לך, ולא אזלינן בתר רובא – כי אזלינן בתר רובא – באיסורא, אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה".

רבנו תם טען, כי במקרה שלפנינו יודה גם רב, שהמוחזק (=המוכר) יכול לומר למוציא שהוא מן המיעוט שאינו מבדיל בין המילים כד וחבית.

נראה, כי חילוקו של רבנו תם מבוסס על הבדל עקרוני בין הספקות שבשני המקרים. במקרה של השור, הספק אינו בפירוש מילותיהם של שני הצדדים, כי אם בדבר תכונותיו הרצויות של השור הנקנה. רב סבור, כי ניתן להכריע מהן תכונות 'נורמליות' של שור על ידי רוב: מאחר שרוב האנשים מעוניינים בשור הראוי לחרישה, הרי ששור 'סתם' הוא שור לחרישה.

במקרה של הכד והחבית, לעומת זאת, סובב הוויכוח על פירוש המילים 'כד' ו'חבית'. אלא שהמשנה, הפותחת בכד ומסיימת בחבית, קובעת בעצם כי אין הבדל מהותי בין השניים. אשר על כן – מסביר רבנו תם – העובדה שרוב האנשים מכוונים באמרם 'כד' לחפץ מסוים, ובאמרם 'חבית' לחפץ אחר, אינה מעלה ואינה מורידה, והמוחזק רשאי לפרש את דבריו כרצונו. משל למה הדבר דומה? לאדם המוכר לחברו 'ספר', והלה גומר את העִסקה ומשלם לו, מבלי שראה באיזה ספר מדובר ומבלי שהסכימו על כך; מובן כי המוכר יכול לתת ללוקח איזה ספר שירצה, שכן כל ספר שייתן – הרי הוא בכלל 'ספר' סתם. הוא הדין בענייננו: היות שהמשנה קובעת כי "היינו כד היינו חבית", ממילא יכול המוכר 'חבית' ליתן כד, ואין הלוקח יכול לטעון כנגדו מכוח השימוש של רוב האנשים במילים אלו.

הרב ברוך וינטרוב