mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף כג – עוד בעניין אשו משום חִציו

נמשיך היום בנושא בו דן אתמול ידידי, הרב אודי שוורץ: משמעות שיטת רבי יוחנן ש"אשו משום חִציו". לאחר שהכריעה כי אף לדעת רבי יוחנן ישנו חיוב משום ממונו באש, מסיימת הסוגיה:

"וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, מאי בינייהו? איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים" (כג ע"א).

כלומר: היות שרבי יוחנן מסווג אש כחיוב של אדם המזיק, ניתן לחייב בה גם על תשלומי חובל. התוספות על אתר (ד"ה מאי בינייהו) מעירים, שבכך לא מיצתה הגמרא את הנפקא מינות בין השיטות:

"הוה מצי למימר איכא בינייהו כל הני דלעיל... ולרבי יוחנן אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה...".

כוונתם לדברי הגמרא בעמוד הקודם, משם הם למדים שאש יכולה להגדיר את המבעיר לא רק כחובל, אלא אף כרוצח, ומתוך כך לפטור אותו מחיוב תשלום מדין קים ליה בדרבה מיניה. בכך צועדים התוספות בנתיב אותו פיתחו במסכת סנהדרין (עז ע"א, ד"ה סוף). התוספות שם קובעים, כי לדעת רבי יוחנן ניתן לחייב מיתה את ההורג באמצעות אש, וכי סכין שהונחה על הגג ונפלה ברוח מצויה – דבר המוגדר כתולדה של אש – יכולה להכשיר בהמה לאכילה אם שחטה אותה במהלך מעופה. כללו של דבר, אש נחשבת למעשה האדם לכל דבר ועניין: נזיקין, חבלה, רצח ושחיטה.

כמובן, במסגרת סוגייתנו יש בכך דוחק מסוים: מדוע הסתפקה הגמרא בנפקותא של תשלומי חובל, ולא ציינה חיוב מיתה של רוצח? ואכן, תפיסתם של התוספות אינה מוסכמת. הר"ן בחידושיו בסנהדרין (עז ע"ב) כותב:

"שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה, משום דרוצח אקיל רחמנא גביה, דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש... ולענין אשו נמי, אף על גב דמשום חציו הוא וכדקיימא לן הכי, וחייב בארבעה דברים, מכל מקום לא מיחייב מיתה אלא אם כן נפל לתוך האור וכבשו שם או שדחפו לאור ואין יכול לעלות משם, דעביד מעשה ממש... ולפיכך אין להקשות ענין אש דחיובו אינו אלא בממונות ובד' דברים לענין חיוב מיתה אלא אם כן עשה מעשה ממש".

הר"ן מציין את חומרתו של אדם המזיק, שעשו בו אונס כרצון; אך נראה שלא זהו מוקד דבריו – שהרי על ד' דברים אין מתחייבים באונס. עיקר טיעונו הוא שבגדרי רוצח יש קולות מיוחדות, ועל כן רק פעולה של האדם ממש נחשבת מעשה רצח המחייב מיתה. הר"ן אינו מתייחס לנושא השחיטה, אך אחרונים שהלכו בכיוון זה (ראה חידושי הגר"ח סולוביצ'יק על הלכות שכנים פי"א ה"א, וחידושי בנו הגרי"ז סולוביצ'יק על הלכות רוצח פ"ג הי"ב) פיתחו את דבריו לכדי תפיסה רחבה יותר, שלפיה רבי יוחנן לא חידש דין בהגדרת אש – שהיא נחשבת מעשה של האדם – כי אם דין בחיובי נזיקין, והוא: שפעולת האש במסלול התפשטותה המתוכנן, יש בה כדי לחייב מדין אדם המזיק – ונפקא מינה לחיובי חובל. ברם, אין זו פעולה של האדם שיכולה להיחשב לרצח בדיני עונשין, וודאי שאין כאן כוח גברא, שהוא תנאי לכשרותה של שחיטה.

אשר לדברי הגמרא בדף כב ע"ב, שעליהם התבססו התוספות – הגרי"ז עמד על כך שעל פי גרסתנו בגמרא, מופיע המונח "דקם ליה בדרבה מיניה" רק בהקשר של "הצית בגופו של עבד"; ואת הפטור לשיטת רבי יוחנן הסביר על סמך יסוד אחר, עיין בדבריו. עוד יצוין, שלרשב"א (כב ע"ב, ד"ה עבד) יש הסבר שונה במהלך הסוגיה, שעל פיו דין קים ליה בדרבה מיניה מבוסס על דין רודף שחל על המצית; ודבריו טעונים עיון נרחב – בהזדמנות אחרת.

הרב שמואל שמעוני