mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף יז – בתר מעיקרא או בתר תבר מנא

"בעי רבא: דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר, מהו? בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא, או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו? תפשוט ליה מדרבה, דאמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל – פטור, דאמרינן ליה: מנא תבירא תבר! לרבה פשיטא ליה, לרבא מבעיא ליה" (יז ע"ב).

את מי פטר רבה במקרה של זריקת הכלי, ומה הוכיחה מכך הגמרא? רש"י מפרש: "פטור – המשברו, וחייב הזורק, אלמא בתר מעיקרא אזלינן, והואיל וסופו לישבר לכשינוח, כמי ששברו הוא דמי", כלומר: אירוע שבירת הכלי היה כבר בשלב הזריקה, לפיכך נחשב הכלי שבור כבר, ומי שזרקו חייב, והשוברו במקל – פטור.

פירוש שונה ומפתיע לסוגייתנו העלה הרמב"ן במלחמות בסוף הפרק (יא ע"ב בדפי האלפס). לדבריו, הפטור של השני, שקדם ושבר את הכלי במקל, הוא מובן מאליו, ואינו נתון כלל בספקהּ של הגמרא, שהרי כלי זה נטול ערך ממוני: וכי מה שוויו של אגרטל חרסינה עדין ויקר השועט במהירות אל הקרקע? מסתבר אפוא, טוען הרמב"ן, שמי שראה רבה צורך לפטור במקרה זה הנו הראשון – זה שזרק את הכלי – כלומר: בתר תבר מנא אזלינן, ועל כן הראשון טרם הספיק להביא לאירוע השבירה של הכלי, שכן השני קדמו [אמנם הראשון הפך את הכלי לחפץ שאינו שווה ממון, אך זהו היזק שאינו ניכר, שאין חייבים עליו בדיני אדם].

לשיטת רש"י, אם לא ננקוט שבתר מעיקרא אזלינן, וששבירת הכלי התחוללה כבר בעת זריקתו, נוכל לחייב את השני שקדם ושברו. מה יאמר רש"י על טענתו של הרמב"ן בדבר העדר השווי של הכלי במצב שכזה? מסתבר שלפי רש"י, ניתן לחייב על שבירת הכלי, שמצד עצמו הוא בעל ערך, הגם שבנסיבות הנוכחיות ערכו אפסי, ומכאן שניתן לחייב בנזיקין גם על נזק שאינו כלכלי: אף שהונו של בעל הכלי לא התמעט עקב השבירה במקל, מכל מקום, חפץ שלו ניזוק, ועל כך הוא זכאי לפיצוי.

התוספות בסוגייתנו חידשו: "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי, ובא אחר וקדם ושברו, דפשיטא דחייב [=השני], ולא שייך כאן 'מנא תבירא תבר'... וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו". התוספות לא ביארו מהי אותה "סברא פשוטה", אך ודאי שקל יותר להבין אותה על פי גישתו של רש"י: קשה לומר שיש שווי ממוני לחפץ שאבן מתעופפת לעברו ועומדת לנפצו; אך אם פטורו של השני מבוסס על כך שהראשון כבר חולל את אירוע השבירה של הכלי, ניתן לומר שדבר זה נכון רק כאשר גוף הכלי נכנס למסלול התאוצה, ולא כאשר כלי אחר החל לעוף לקראתו.

אמנם גם אם לא נקבל את שיטת הרמב"ן, אין חידושם של התוספות מוכרח, וכבר חלק עליהם תלמיד הרשב"א והרא"ש בחידושיו לסוגייתנו: "ואינו מתיישב על הלב, דסוף סוף מנא תבירא תבר, ומה לי זורק הכלי עצמו מה לי זורק אבן על הכלי. אלא נראה בההוא נמי פשיטא לרבה דשני פטור, דאזלינן בתר מעיקרא". הוא נוקט כדעת רש"י, שלרבה בתר מעיקרא אזלינן, ורק מטעם זה פוטרים את השני; ואף על פי כן הוא פוטר גם כאשר הושלכה אבן לעבר הכלי, משום שגם בכך החל אירוע השבירה של הכלי.

[להרחבה: עיין קצות החושן סימן ש"צ. האם ניתן לחלוק על טיעוניו?]

הרב שמואל שמעוני