mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף ד – נזקי שומרים

ארבעה מאבות הנזיקין שמנה רבי אושעיא (ד ע"ב) הנם השומרים: שומר חינם והשואל, נושא שכר והשוכר. האחרונים (שיעורי רבי שמואל רוזובסקי, מנחת שלמה ועוד) הקשו: מדוע נחשבים השומרים למזיקים? והלוא חיובם אינו נובע מכך שהזיקו, כי אם מהאחריות שקיבלו על החפץ!

התשובה לשאלה זו מצויה בגוף הסוגיה: הגמרא אומרת, כי נזקי שומרים הם "הזיקא דממילא", כלומר: נזק שאינו נגרם על ידי מעשה, אלא להפך – על ידי מחדל. לכאורה ניתן היה להסתפק בכך, ולטעון כי היזקם של השומרים הנו במחדל של אי-שמירה. ואולם, העובדה שרבי אושעיא מונה אף את השואל, מחייבת אותנו לנקוט בדרך אחרת. שואל חייב גם באונס, ואפילו מתה הבהמה כדרכה – ללא שום קשר למידת שמירתו עליה; מדוע, אם כן, הוא מוגדר כמזיק? דומה אפוא, שה"הזיקא דממילא" האמור בשומרים אינו היזק של אי-שמירה, כי אם היזק של אי-החזרה: מאחר שלקח שומר החינם, השוכר או השואל חפץ מעם הבעלים ולא השיבוֹ – הריהו מזיק!

להבנה זו נפקא מינה חשובה לדין "מתוך שאינו יכול לישבע – משלם". כידוע, כאשר אדם מתחייב על ידי עד אחד בשבועה כדי להיפטר מתשלום, אך מסיבה כלשהי אין הוא יכול להישבע, עליו לשלם. הסברה הפשוטה היא, שלמעשה עד אחד מחייב ממון, אלא שבמצב כזה נתנה התורה אפשרות להיפטר על ידי שבועה; ואם הנתבע אינו יכול להישבע – הגם שמסיבות אובייקטיביות, שאין הוא אשם בהן – עליו לשלם. האם סברה זו שייכת גם בדיני שומרים?

שאלה זו תלויה בדיוק בהבנה שהעלינו. אם נניח כי חיובם של השומרים נובע ממחדל בשמירה, הרי שעל פי הכלל הנקוט בידינו, כי המוציא מחברו עליו הראיה, צריך בעל החפץ להוכיח כי השומר התרשל בשמירתו. והיות שבעל הבית אינו יודע מה קרה בחפץ, נמצא שמעיקר הדין השומר פטור, והשבועה לא באה אלא "להפיס דעתו של בעל הבית". ואם כן, במקרה שהשומר אינו יכול להישבע מסיבות שאינן תלויות בו – אין סיבה לחייבו.

ברם, אם נניח כפי שהצענו זה עתה, שההיזק הנו באי-ההשבה – נמצא שהשומר חייב, שהרי הוא לא השיב את החפץ. ואף שלא באשמתו מנוע הוא מלהישבע את השבועה שנועדה לפטרו, מכל מקום כיוון שלא נשבע – הריהו חייב לשלם.

הרב ברוך וינטרוב