mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

קידושין דף נב – לקיחת חפץ ללא רשות

הגמרא בדף נב ע"ב מספרת על אדם שניתנו לו תמרים על מנת שיעשה מהם שֵיכר. אותו אדם רצה לקדש אישה, והשתמש לשם כך בשאריות התמרים (כך נראה מלשון רש”י) – השייכות לבעל הבית שנתנן לו. כאשר בא בעל הבית ושמע על המעשה, העיר: 'מדוע לא נתת לה מן התמרים הטובים יותר?'. רבא אמר, כי יש לראות את אמירתו של בעל הבית כאמירה צינית, שאינה מבטאת הסכמה כנה ואמתית לשימוש בתמרים על ידי המקדש; בעל הבית לא התנגד לכך באופן ישיר, הסביר רבא, על מנת שלא לבייש את עושה השיכר, אך הסכמה – אין כאן.

הראשונים שאלו מה יהיה הדין אם בעל הבית אינו מגיב באופן ציני, אלא מסכים בלב שלם ללקיחת התמרים: האם הקידושין אכן חלים, או שמא מאחר שההסכמה ניתנה מאוחר יותר, נמצא שבזמן הקידושין היו התמרים גזולים, והקידושין לא חלו?

הריטב"א (ד"ה ההוא גברא) כתב, כי אכן יש להעמיד את המקרה באופן שהתמרים עדיין ביד האישה, והקידושין יחולו רק מרגע הסכמתו של בעל הבית ולהבא (אם ההסכמה ניתנה בלב שלם), ולא למפרע.

ר"י הזקן, לעומתו, טוען בתוספותיו (ד"ה משום כיסופא) שמסוגייתנו אמנם משמע שאם יסכים בעל הבית ללקיחה בלב שלם, יחולו הקידושין למפרע, אלא שהסוגיה אמורה בשיטת רבא, הסובר כי 'ייאוש שלא מדעת הווי ייאוש', כלומר: חפץ שאבד, ואשר ברור לנו כי בעת שייוודע דבר האבדה לבעליו הוא יתייאש ממציאתו – הרי הוא מותר כבר עתה למי שמצאו, אף שבפועל הבעלים טרם התייאשו. לדעת ר"י, סברה זו תקפה גם כאן, ולכן מאחר שבסופו של דבר תינתן הרשות, ניתן להתייחס אליה כבר בשעת הקידושין כאילו ניתנה, אף שהדבר טרם קרה בפועל. אמנם מאחר שאנו פוסקים כאביי, שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש, הרי שלדידן אף אם יסכים בעל הבית בלב שלם, לא יוכלו הקידושין לחול למפרע.

אמנם האחרונים דייקו מן הרמב”ם (הלכות אישות פ"ה ה"ח) שלוּ הסכים בעל הבית, היו הקידושין חלים למפרע – אף על פי שגם על הרמב"ם מקובלת ההלכה כי ייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש! המחנה אפרים (הלכות גזילה תשובה ב) והש"ך (חושן משפט סימן שנ"ח ס"ק א) הבינו כי לדעת הרמב"ם יש לחלק בין ייאוש, שאינו חל למפרע, לבין קניין, שיכול לחול למפרע. מה פשר החילוק? ייאוש הוא פעולה הנובעת כל כולה מחמת האיבוד, לפיכך לא ניתן לומר שאדם התייאש בטרם נודע לו דבר האבֵדה. הקנאת החפץ לפועֵל, לעומת זאת, היא דבר שבעל הבית נכון היה לעשותו עוד קודם שנודע לו כי הלה אכן לקח אותו, ועל כן ניתן לומר כי התברר למפרע שבעל הבית הסכים לקניינו של הפועל.

הרב ברוך וינטרוב