!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

קידושין דף נ – דברים שבלב

בראשית דף נ מנסה הגמרא למצוא מקור לקביעתו של רבא כי "דברים שבלב אינם דברים". ברם, יש לדון לא רק במקור הדין, אלא גם בטעמו: מדוע דברים שבלב אינם דברים?

דומה שניתן להסביר את קביעתו זו של רבא בשני אופנים.

ייתכן שפשוט איננו מאמינים לטוען כי חשב בלבו כך וכך. ניקח כדוגמה את המקרה עליו דיבר רבא: אדם מכר את נכסיו במחשבה לעלות לארץ ישראל, אך לבסוף נאנס ולא עלה, וכעת הוא רוצה לבטל את מכירת הנכסים בטענה שבשעת המכר היה בלבו תנאי – שאם בסופו של דבר לא יוכל לעלות, ייבטל המכר. על טענתו זו אמר רבא: "דברים שבלב אינם דברים". על פי ההסבר המוצע כאן, רבא אומר שאין כל סיבה להאמין לטענת המוכר: וכי מניין לנו שמכר רק על מנת לעלות לארץ ישראל?! גם אם יוכיח שערך הכנות מעשיות לעלייה, אפשר שכוונתו הייתה לעבור דירה בכל מקרה, ועל כן מכר את נכסיו; ואף שאכן העדיף לעלות לארץ ישראל, מכל מקום ידע שאם לא תכניתו זו לא תצלח, יעבור דירה בתוך בבל גופה, ויקנה לו נכסים חדשים. מעולם לא התכוונת, כך נטען כנגדו, לבטל את המכירה אם לא תצליח לעלות. רק כעת, לאחר זמן, חזרת בך מהחלטתך לעבור דירה, ועל כן אתה מנסה לבטל את המכר בתואנות שווא.

אמנם אפשר שהנימוק לקביעתו של רבא שונה. ייתכן שאנו מאמינים למוכר כי נתכוון בלבו שהמכר יתבטל אם לא יוכל לעלות לארץ, אלא שכוונתו זו אינה מעלה ואינה מורידה: היות שהמכר הנו עִסקה בין שני אנשים, נקבעים תנאיו על פי ההסכמה המפורשת בין שניהם, והתנאים השונים והמשונים שהיו בלב כל אחד מהם אינם משפיעים עליה כלל. וגדולה מזו – אפילו יכול הקונה לשער שזוהי כוונת המוכר, אין זה משנה: מאחר שהמכר מתחולל, כאמור, בין שניהם, אין הוא מושפע אלא ממה שנאמר ביניהם, ולא ממה שנאמר בלבו של כל אחד מהם לעצמו; על מנת שיהיה חלק מן העִסקה, חייב התנאי להיאמר באופן מפורש.

התוספות (מט ע"ב ד"ה דברים שבלב) מסייגים את קביעתו של רבא ופוסקים, כי ישנם מקרים בהם ניתן להסתמך על אומדן דעתו של אדם על מנת לקבוע את תנאי העִסקה. על פי הביאור הראשון נאמר, כי אלו מקרים בהם האומדנא מובהקת דייה להאמין לטענתו. על פי הביאור השני, יש לדייק בדוגמות שמביאים התוספות, שכולן ממקרים של מתנה: מתנה אכן אינה עסקה הנעשית בין שני צדדים, אלא היא מרצונו של המוכר בלבד (המקבל אינו צריך אלא לרצות לזכות בה), וממילא היא מושפעת מתנאים שהיו בדעת המוכר (ביטוי מפורש יותר לעמדה כזו יש בתוספות בכתובות מז ע"ב ד"ה שלו).

הרב ברוך וינטרוב