mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

קידושין דף מג – זה נהנה וזה מתחייב

בסוף הדיון בשיטת שמאי הזקן מביאה הגמרא (מג ע"א) את טענתו של רבא. לדעת רבא, אף אם שמאי הזקן אכן למד שבאופן כללי חייב המשלח גם בדיני אדם, ולא רק בדיני שמים, מכל מקום מודה אף הוא שבעבֵרות שעיקרן הוא ההנאה, כגון איסורי ביאה ואכילה, לא יתחייב המשלח, כי אם השליח, "שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב".

נראה שיש שתי דרכים לפרש את הכלל הזה. ניתן לבאר אותו כעיקרון בתורת הגמול, כלומר: מבחינה משפטית המשלח אכן אמור להתחייב – כמו בשאר עבֵרות לדעת שמאי – אלא שכאשר השליח נהנה והמשלח אינו נהנה, אין זה הוגן להעניש את המשלח. דבר דומה מצינו בדיני ממונות, בפרק המפקיד בבבא מציעא. המשנה שם (פ"ג מ"ב) עוסקת באדם ששכר פרה מחברו והשאילה לאדם שלישי, ונאנסה ומתה. לדעת תנא קמא, שורת הדין נותנת שהשואל יתחייב כלפי המשאיל (השוכר), אך הוא בתורו אינו מתחייב כלפי המשכיר, שכן בניגוד לשואל, שוכר אינו חייב באונסין, ובשורה התחתונה: בעל הפרה יפסיד את פרתו, והשוכר – הרוויח. כנגד זאת טוען רבי יוסי: "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?!". אין זו טענה משפטית, אלא טענה מוסרית: לא ייתכן שההלכה תורה דין, שאף אם הוא נכון מבחינת ההיסק הלוגי, אין הוא צודק מבחינת תוצאותיו.

הגר"ח סולוביצ'יק (הובאו דבריו בברכת שמואל על קידושין סימן כ'), לעומת זאת, ביאר כי הכלל 'לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב' הנו כלל משפטי, הקובע כי החיוב על עבֵרות מסוימות תלוי בהנאה, ולא במעשה: לא מעשה אכילת החלב או מעשה הביאה על הערווה הם המחייבים, כי אם ההנאה מהם. ממילא, טוען הגר"ח, לא תועיל שליחות בעבֵרות אלו לחייב את המשלח: כל מטרתה של שליחות היא לייחס את המעשה למשלח, אך אם ההנאה היא המחייבת, ולא המעשה, אזי אין שום נפקא מינה לכך שמעשה השליח ייוחס למשלחו – שהרי סוף סוף ההנאה היא שמחייבת, ומי שנהנה הוא השליח!

נפקא מינה בין שתי דרכים אלו – ספקם של התוספות (ד"ה שלא מצינו). כידוע, המועל בהקדש מתחייב גם אם מעל על ידי שליח. התוספות התלבטו אם הדבר נכון גם במעילה שיש בה הנאה. לדוגמה: אמר אדם לשליחו 'טבול ידיך בשמן', והתברר שהוא שמן של הקדש – האם נחשב המשלח מועל, על פי הכלל שיש שליחות למעילה, או שמא אין הוא מתחייב, שהרי זוהי מעילה על ידי הנאה, ולא מצינו זה נהנה וזה מתחייב? על פי הדרך הראשונה, שדין 'לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב' הנו דין בתורת הגמול – שלא ייתכן להעניש אדם כאשר חברו הוא שנהנה – יש לומר שמעילה אינה יוצאת מן הכלל, והחידוש של שליחות במעילה נוגע רק למקרים של מעילה ללא הנאה. ברם, אם נלך בדרך השנייה, אזי נראה שיש לחלק בין איסור שיסודו בהנאה, כגון אכילת חלבים או בעילת עריות, לבין איסור מעילה, שעיקרו בהוצאה מרשות ההקדש, אלא שלעתים כרוכה בו הנאה; במקרה כזה, אף על פי שהשליח נהנה, מכל מקום החיוב אינו תלוי בהנאה, כי אם במעשה ההוצאה מרשות הקדש – שאותו ניתן לייחס למשלח, וממילא לחייבו. (לעיון נוסף בדבר היסוד המחייב במעילה עיין ברכת שמואל שם, ובחידושי הגר"ח סולוביצ'יק על הרמב"ם הלכות מעילה פ"ח ה"א.)

הרב ברוך וינטרוב