!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

קידושין דף כד – שן ועין ושאר ראשי איברים

הגמרא בדף כד ע"ב מביאה את מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי טרפון אם עבד שאדונו הפיל אחד מראשי אבריו יוצא לחירות רק לאחר שיכתוב לו אדונו גט שחרור, או שמא אין בכך צורך. בסופו של דבר מסיקים חכמים כי בשן ועין, המפורשים בתורה, אין צורך בגט שחרור, ואילו בשאר ראשי איברים, הנלמדים ממדרש חכמים, דרוש גט שחרור כדי להוציא את העבד.

התוספות התלבטו בהבנת החילוק בין דברים המפורשים בתורה לבין דברים הנלמדים בי"ג מידות, שתוקפן אף הוא דאורייתא. רבנו תם מתרץ כי גט השחרור הנדרש בשאר ראשי איברים אינו אלא מדרבנן: כיוון שאנשים אינם מכירים את המדרש המרבה שאר ראשי איברים, עלול אדונו של העבד לתבוע ממנו לשוב ולעבדו אם לא נחייבנו ליתן לו גט שחרור.

ברם, לאור חילוק אחר שמצינו בין דברים המפורשים בתורה לדברים הנלמדים ממדרש חכמים, ניתן להציע שאכן יש הבדל מהותי בין שני סוגי ההלכות. הגמרא בנדרים אומרת כי הנשבע לקיים מצוה, אין שבועתו תופסת, שכן "מושבע ועומד מהר סיני הוא"; אבל הר"ן (שם ח ע"א ד"ה הא קמ"ל), בעקבות הסוגיה, מצמצם דין זה להלכות שנאמרו בתורה במפורש, וקובע כי שבועה חלה על מה שנלמד ממדרש חכמים.

ונראה ששני החילוקים דומים ביסודם. החילוק שבסוגייתנו מבוסס על ההבנה שציווי המפורש בתורה מגדיר את המציאות: כאשר התורה כותבת שאם הפיל האדון את שן עבדו או סימא את עינו אזי "לחפשי ישלחנו" – שוב אין צורך בגט שחרור, שכן העבד כבר "חפשי מעיקרא", כלשון סוגייתנו. לעומת זאת, ציוויים שאינם מפורטים ומפורשים בתורה אינם מגדירים את המציאות, אלא רק מחווים כי זהו רצון ה'; על כן בשאר ראשי איברים אין העבד יוצא לחירות עד שיקיים האדון את רצון התורה וציוויה וייתן לו גט שחרור (וראה גם התירוץ שמביאים התוספות בשם ריב"א).

באופן דומה יתבאר חילוקו של הר"ן. ציווי המפורש בתורה מטיל על האדם חובה פרטית ומוגדרת לעשות את הדבר; חובה זו קודמת לשבועה, ועל כן אין השבועה חלה. ציווי שאינו מפורש בתורה, לעומת זאת, אינו מגדיר חובה פרטית, ויש לקיימו כחלק מן החובה הכללית לעשות את רצון ה'; לפיכך יש לשבועה מקום לתפוס ולחול עליו, ובכך להפכו לחובה פרטית עצמאית.

הרב ברוך וינטרוב