mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

קידושין דף טו – חובת הענקה "'לו' ולא ליורשיו"

במהלך הדיון בשאלה מיהו התנא שאינו לומד את הגזרה השווה 'שכיר'–'שכיר', עומדת הגמרא (יד ע"ב – טו ע"א) על מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר בדבר ההבדלים שבין עבד שמכרוהו בית דין לבין המוכר עצמו לעבדות. אחד הדברים המבדילים, לדעת תנא קמא, בין שני סוגי העבדים, הוא דין הענקה: במכרוהו בית דין נאמר "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ" (דברים ט"ו, יד), ותנא קמא לומד "'לו' – ולא למוכר עצמו". רבי אלעזר חולק, ולדעתו חייב האדון להעניק גם למוכר עצמו. תחילה אומרת הגמרא כי רבי אלעזר לומד "'לו' – ולא ליורשיו", אך אז היא תמהה על אמירה זו – "יורשיו אמאי לא?!" – ובעקבות זאת מציעה מיעוט אחר שהוא לומד מן המילה "לו". אמנם על פי הגהות הגר"א אין גורסים את התמיהה הזו, והגמרא נשארת עם המסקנה שלדעת רבי אלעזר, יורשי העבד אינם מקבלים את ההענקה אם מת העבד קודם שזכה בה; וכך קובע גם הספרי (דברים פיסקא קיט) בסתמא.

המשנה למלך (הלכות עבדים פ"ג הי"ד) מביא את דעת הגידולי תרומה (שער נא חלק ה), שאם מסרב האדון להעניק לעבד המשוחרר, כופין אותו בית דין על כך, כשם שכופין על שאר המצוות; ומכאן למד המשנה למלך, כי הענקה היא מצוַת עשה המחייבת את האדון במעשה נתינה לעבד. השאלה שעלינו לשאול היא אפוא: האם מדובר במצוַת עשה בלבד, או שמא נוצר כאן גם חוב ממוני? נראה כי הגר"א סבר שלדעת רבי אלעזר זוהי מצוַת עשה גרידא, שאינה יוצרת שעבוד ממוני של האדון כלפי העבד, ועל כן אם מת העבד קודם שקיים האדון את המצוה כלפיו, אין כאן חוב ממוני העובר ליורשים; במילים אחרות, זוהי חובה אישית, הנוהגת רק כלפי העבד עצמו. הגִרסה שלפנינו, לעומת זאת, מורה כי האמוראים לא נסתפקו מעולם בכך שיורשי העבד יזכו במענק, ונראה אפוא ברור שגרסה זו מפרשת את מצוַת ההענקה גם כחוב ממוני.

המשך חכמה (דברים ט"ו, יד) ביאר כי מדובר בשני מודלים שונים, המתקיימים במציאויות שונות: כאשר הבית מתברך בזכות עבודתו של העבד, מקבל חובו של האדון כלפיו גם ממד של חוב ממוני; אם הבית לא נתברך בזכות העבד, אזי מעיקר הדין אין האדון חייב לשלם לו, אבל התורה ציוותה עליו להעניק לעבד עם שילוחו.

לאור ביאורו של המשך חכמה תתפרש מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר כמין חומר. תנא קמא סבר כי המענק הנו חיוב ממוני, הקשור בעבודת העבד. ואכן, מי שמכרוהו בית דין כדי לשלם על גנבה שלא היה לו כסף להשיבה, כבר כיסה את החוב בעצם עבדותו, והאדון חייב לשלם על הרווחים הנוספים שהפיק מעבודתו בדמות השבחת הנכסים. המוכר עצמו, לעומת זאת, מסכים בעת המכירה לוותר על כל זכות אפשרית, וממילא אין לו בעלות על דבר. רבי אלעזר, לעומת זאת, סבר כי ההענקה היא מצוַת עשה גרידא, הקשורה לחינוכו של האדון, ולא לזכויותיו של העבד; לפיכך אין, לדעתו, מקום לחלק בין העבדים השונים, ומאידך גיסא, דווקא העבד זכאי למענק, ולא יורשיו, שכן החובה המוסרית תוקנה כלפיו, כחלק ממערכת היחסים שבין עבד לאדונו, ולא כחוב ממוני כללי.

הרב ברוך וינטרוב