עיון באורח-חיים

אכילת מצה בחול המועד פסח

במספר מקומות בתורה נאמר שבחג הפסח יש לאכול מצות שבעה ימים (שמות י"ב, טו; ויקרא כ"ג, ו; במדבר כ"ח, יז). הגמרא בפסחים קכ ע"א מסבירה שאין בכך חובה: "'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' א-לוהיך' - מה שביעי רשות, אף ששת ימים רשות. מאי טעמא? הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'".

לכאורה, אכילת המצה בחג הפסח דומה לישיבה בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות. כשם שאין חובה לשבת בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות - כך גם אין חובה לאכול מצה בכל ימי חג הפסח. אמנם, מדברי המאירי בסוכה כז ע"א משתמע שהדברים אינם דומים כלל: "שהמצה - כשאוכלה כל שבעה אינו אוכל ממנה לשם חובה, אלא להשביע רעבונו, ואינו אוכל ממנה אלא מפני שאי-אפשר לו בחמץ, והרי זה כאוכל בהמה טהורה מפני שאי-אפשר לו בטמאה". לדברי המאירי, אין כל קיום מצווה באכילת מצה בחול המועד פסח, בניגוד לישיבה בסוכה בחול המועד סוכות, שאף על פי שאינה חובה - מצווה ודאי יש בה.

בניגוד לגישה זו, בשם הגר"א נמסר (מעשה רב, סי' קפ"ה) שבאכילת מצות בכל שבעת ימי הפסח יש קיום של מצווה דאורייתא - "שבעת ימים מצות תאכלו", אף שאין בכך חובה. מצווה כזו נקראת "מצווה קיומית", ולפי הגר"א אכילת מצה בכל שבעה דומה מבחינה זו לישיבה בסוכה בכל שבעת ימי חג הסוכות.

כשיטת הגר"א משתמע גם מקושיית בעל המאור בסוף מסכת פסחים - מדוע אנו מברכים "לישב בסוכה" במשך כל ימי חג הסוכות, ואילו על אכילת מצה בכל שבעה איננו מברכים "על אכילת מצה". ברור שהנחת היסוד של בעל המאור היא שאכילת מצה בכל שבעת ימי חג הפסח היא קיום של מצווה (ועיין שם מה שתירץ).

ביישוב קושיית בעל המאור, שמעתי ממו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א שאף שבשני המקרים המצווה היא מצווה קיומית (שאין בה חובה) - יש הבדל בין שתי המצוות. מצוַת הישיבה בסוכה היא מצווה החלה מחמת המועד, ועל מצווה שכזו מברכים גם אם אין חייבים בה. לעומתה, אכילת מצה בכל שבעה אינה מעשה מצווה מוגדר שיש לברך עליו. לעיסוק באכילת מצה יש חשיבות בעיצוב אופיו של החג כ"חג המצות", ועל עיסוק כגון זה אין מברכים ברכת המצוות. מי שעיתותיו פנויות בידו לרגל החג, ודאי ישמח לקרוא את מאמרו המלא של הרב ליכטנשטיין שליט"א - ב"עלון שבות" 150 (לחץ כאן).

ר' שמואל שמעוני