כ"ו-כ"ז במנחם-אב תשס"ד (13-14.8.04)

פרשת ראה - תכלית הקללות

"הלכה: אדם מישראל - מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה? כך שנו חכמים: אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולם. למדונו רבותינו: למה אין מפסיקין בקללות? אמר רבי חייא בר גמדא: לפי שכתוב 'מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו' - אל תעש את התוכחות קוצין קוצין, אלא אחד קורא את כולן. דבר אחר: למה אין מפסיקין בקללות? אמר רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אמר הקב"ה - אני כתבתי על כבודי 'עמו אנוכי בצרה', אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. כיצד? אם יקראו את התוכחות קריות הרבה - אין קרוי וקרוי שאין מברך ב' פעמים, לפניה ולאחריה; אלא אחד קורא את כולן. רבנן אמרי: אמר הקב"ה - לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, אלא להודיען איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר. מנין? ממה שקרינן בענין: 'ראה אנכי נותן לפניכם' וגו'".

מצאנו, אם כן, שלוש דעות באמוראים מדוע אסור להפסיק בקריאת הקללות.

ר' חייא רואה בקללות תוכחות - אזהרות. תיאורי העונשים בתורה נועדו להרתיע את עם ישראל מלחטוא. הידיעה כי מעשי רשע יגררו עונש מסייעת להם להימנע מהם. לכן, כדי שלא לשבור את התהליך החינוכי - אין להפסיק בקללות.

ר' יהושע רואה את הסיבה בתחום קצת אחר. הקללות הן תיאור של מציאות כואבת אשר עלולה לבוא על עם ישראל, ואין ראוי לברך את ה' בשעת קריאתן. אין לערבב בין שני התחומים.

חכמים נוקטים בכיוון אחר: הקללות אינן עומדות בפני עצמן, כך שאפשר לחלק אותן כשאר פרשיות התורה. הן בסך הכל מאירות מהי הדרך הנכונה.

אדם יכול לקפוץ מהגג ולמות, אך ציון העובדה שמעשה זה יגרום למוות אינו רק אזהרה או תהליך חינוכי, אלא זוהי ההוכחה לכך שמעשה זה מנוגד לדרך שבה האדם צריך ללכת. הרצון לחיות בבריאות ובטוב אינו עומד לבחירה שווה אל מול הרצון למות: הראשון טמון בעצם חייו של האדם, והשני הוא זר ומוזר.

כך גם היחס בין הברכות לבין הקללות. לא באו הקללות אלא לגלות את השקר הטמון באי-הליכה בדרך ה'. לכן, הבחירה ביניהן לבין הברכות אינה שקולה באמת. באופן מעשי, האדם יכול לעשות כך או אחרת; אך בחינה מחודשת של אפשרות הבחירה מראה כי הבחירה היא בין הליכה בדרך המתבקשת - "אשר תשמעון אל מצוות ה'" - לבין הליכה בדרך זרה - "אם לא תשמעון".

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".