ח' במנחם-אב תשס"ד (26.7.04)

ט' באב וט"ו באב

אז ישיר משה שיר לא ינשה - בצאתי ממצרים /
ויקונן ירמיה ונהה נהי נהיה - בצאתי מירושלים
דגן שמים וצור יזוב מים - בצאתי ממצרים /
לענה ומרורים ומים המרים - בצאתי מירושלים.

ההשוואה בין היציאה ממצרים לבין היציאה מירושלים אינה סתמית, והיא מבוססת על המדרש באיכה זוטא י"ט:

"בוא וראה: משה מקלסם ב'מי יתן', שנאמר: 'מי יתן והיה לבבם זה להם', וירמיה אמר 'מי יתן ראשי מים', והוא שאמר דניאל 'והוא מהשנא עדניא וזמניא'. וכשיצאו ממצרים אמר משה: 'ויושע ה' ביום ההוא את ישראל', וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום'"...

למעשה, ההשוואה בין היציאה ממצרים לבין היציאה מירושלים קשורה גם למדרש אחר, הקובע שחורבן בית המקדש היה במידה מסויימת עונש על חטא המרגלים:

"שבכו בליל ט' באב, ואמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם לפני - אני אקבע לכם בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות...".

הרי שביציאת מצרים כבר קבעו ישראל את עתידם - את היציאה מירושלים.

ממו"ר הרב נריה זצ"ל שמעתי שאלמלא חטאו ישראל והאמינו לדברי המרגלים, הרי שתשעה באב היה הופך ליום בשורת הארץ ולחג גדול לישראל; חג אמונה גדול על הבטחת הקב"ה לעם ישראל את ארץ זבת חלב ודבש. בפני דור המדבר עמדו שתי אפשרויות: לחגוג את יום ט' באב כחג גדול מעין חג עצמאות ('הצהרת האומות'), היום שבו התבשרו מהו ייעודם ולאן פניהם מועדות, או לבכות בחוסר אמונה ולהפוך יום זה ליום של בכייה לדורות.

לאחר שחטאו ישראל, היום שבו הקב"ה ציווה על משה "קומו סעו ועברו... היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים" - יום זה הוא יום ההכרזה האלוקית על כיבוש הארץ. היה זה ביום ט"ו באב (בבא בתרא קכא ע"א), ולכן בט"ו באב נחוג החג שהיה אמור להיות ביום ט' באב. ט"ו באב הוא יום התיקון, ולכן חז"ל השוו אותו ליום הכיפורים: כשם שיום הכיפורים הוא יום של סליחה, נתינת הלוחות השניים וכפרה על העגל, כך ט"ו באב הוא יום של כפרה ותיקון על חטא המרגלים. וכשם שבט' באב נאמר "בכייה לדורות", כך בט"ו באב נאמר שלעולם לא יתבטל.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".