כ"ד בתמוז תשס"ד (13.7.04)

פרשת מטות - כוונה ומעשה

"דתניא: 'אישהּ הפרם וה' יסלח לה' - מה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים". (קידושין פא ע"ב)

נדר שהופר - איננו תקף מבחינה הלכתית, ומחוייבות האישה אליו מתבטלת. חרף עובדת היסוד ההלכתית הזו, אם האישה עברה על נדרה כשלא ידעה שנדרה הופר - היא חייבת בכפרה. הגמרא מפתחת את העיקרון הזה, על ידי ציטוט מדבריו של רבי עקיבא:

"רבי עקיבא, כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי. אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!".

קביעה זו של הגמרא משקפת נקיטת עמדה עקרונית בשאלה יסודית, שנחלקו בה גם חכמי האומות: מהו מוסר? הפילוסוף עמנואל קאנט פיתח משנה מוסרית שלפיה היותו של מעשה מסויים מוסרי או בלתי מוסרי תלויה בשאלת המניע והמוטיבציה של האדם, ולא בשאלת תוצאותיו של המעשה. כאשר אדם סיכן את חייו כדי להציל את חייה של אישה זקנה - מעשה זה הוא מוסרי, גם אם בסופו של דבר שניהם מתו (כמובן, אם הסיכון שלקח היה מחושב והגיוני). לעומתו, התפיסה המוסרית מבית מדרשם של הפרגמטיסטים התועלתניים (בנתהאם, מיל), גורסת כי רמת המוסריות של מעשה מסויים נמדדת על פי מידת התועלת המעשית שמניב המעשה לעולם. מעשה הוא מוסרי יותר ככל שהוא מצליח להניב יותר אושר ליותר בני אדם - יהיו אשר יהיו מניעיו של האדם שנקט בו. אין לכונתו של העושה ולא כלום עם המטען המוסרי המלווה את מעשיו; מטען זה נקבע רק על בסיס התוצאות המעשיות של המעשה.

על פי דברי הגמרא שציטטנו לעיל, עולה כי היהדות מאמצת - לפחות באופן חלקי - את התפיסה המוסרית שאותה פיתח קאנט: גם כאשר המעשה שנעשה בפועל איננו עבירה, האדם העושה זקוק לכפרה, ולו מפאת העובדה שהמניע שלו בעשיית המעשה היה שלילי. ניתן כמובן לפתח הבחנה בין התחום המוסרי לבין התחום הדתי ביחס לשאלת יסוד זו; במסגרת זו, נשאיר זאת כשאלה פתוחה.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".