ט"ו בתמוז תשס"ד (4.7.04)

מדוע תפילת תשלומין צמודה תמיד לתפילה אחרת?

"טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל בערבית שתים. נראה לי, דתפילת התשלומין אינה אלא רשות, דלא עדיפא מתפילת שעתיה".

מדברי הרש"ש עולה בבירור ההבנה שראינו בשבועות הקודמים, שתפילת תשלומין היא חזרה על התפילה השנייה כפיצוי על התפילה שפוספסה (ולא אמירת התפילה הראשונה לאחר זמנה). כיוון שתשלומי מנחה בערבית הם תפילת ערבית שנייה - הרי שדינם כדין תפילת ערבית, שהיא רשות.

הרש"ש מוסיף ומביא לדבריו הוכחה: "וסעד לזה, מהא דפסקינן בשו"ע סימן ק"ח ס"ג, דבשעה שלא הגיע עדין זמן תפילה הסמוכה - לא ישלים". ההלכה שתפילת התשלומין נאמרת דווקא בזמן של התפילה הבאה מוכיחה, להבנת הרש"ש, שאופייה של תפילת התשלומין זהה לאופי התפילה החדשה, ולא לאופי התפילה שפוספסה.

אמנם, ההלכה שהרש"ש מסתמך עליה אינה מוסכמת לחלוטין. למשל, רש"י בדף כו ע"א ד"ה במנחה כותב לגבי זמן תשלומי שחרית: "במנחה - היינו אחר חצות", ומשמע שאין צורך לחכות לזמן מנחה (חצי שעה אחרי חצות היום).

גם לשיטת השולחן ערוך, שתפילת התשלומין נאמרת דווקא בזמן התפילה הבאה, נראה שניתן להציע הסבר אחר מזה של הרש"ש. כך, למשל, כותב הרשב"א: "דוקא בזמן תפילה, לפי שכיון שהוא זמן תפילה והוא עסוק בתפילתו, חוזר ומשלים מה שטעה בתפילותיו" (כו ע"א ד"ה איבעיא).

תפילה אינה יכולה להיאמר סתם כך, תלושה ומנותקת. לכל תפילה יש את הזמן והמסגרת שבהם היא צריכה להיאמר. כאשר אדם טועה ואינו מתפלל בזמן הראוי - הוא יכול להתפלל את תפילתו מאוחר יותר, במסגרת תפילת תשלומין. כיוון שהתפילה אינה נאמרת במסגרת הזמן הרגילה שלה - היא זקוקה ל'מסגרת מארחת' בדמות התפילה השנייה, שנאמרת בזמנה, ומכניסה את האדם למצב הנפשי של תפילה.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".