כ"ט באייר תשס"ד (20.5.04)

פרשת במדבר - על האדם וסביבתו

המדרש הראשון מדבר על כניסתו של משה לאוהל מועד: "עד שלא עמד אֹהל מועד - דבר עמו בסנה ... ודיבר עמו במדין ... ודיבר עמו בסיני, שנאמר: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמר'. וכיון שעמד אהל מועד, אמר: יפה הוא הצניעות, שנאמר: 'והצנע לכת עם אלהיך'. הרי הוא מדבר עמו באהל מועד" (במדב"ר א, ג).

כותב הרמ"א בהגהתו הראשונה על השולחן-ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו וכו' ". הבעש"ט דורש את דבריו: "אימתי לא יתבושש?- כשעושה כן בהצנע לכת" (תולדות יעקב יוסף פר' כי-תצא).

מאמר מאד מפורסם של הבעש"ט מבאר את האגדה (תענית כב ע"א) על אותם שני 'אינשי בדוחי' שאליהו אומר עליהם שהם בני עולם הבא: היינו שני מיני בדחנות - מי שכל העולם צוחקים עליו בגלל שהוא עובד ה' בכל לבו, והוא צוחק על כל העולם ועושה את עבודתו לבטח, בלי להתחשב ב'מה יגידו'.

מהמדרש השני עולה מסר כמעט הפוך: "הקרב את מטה לוי - הדא הוא דכתיב 'צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה' ". הבעש"ט מסביר שהתמר הוא הצדיק המעולה מבין השניים המתוארים בפסוק (צוואת הריב"ש טו ע"ב). התמר הוא הצדיק העושה פירות; עבודתו אינה לעצמו בלבד, והוא דואג להמתיק גם לאחרים. הארז הוא גבוה יותר ואולי חזק יותר, הוא צדיק גמור, אבל אין לו פירות ("צדיק אין פעלץ" = צדיק בפרווה), והוא אינו יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים - אלו הצדיקים ש'מייצרים' תשובה.

נראה, שניתן לשלב בין שני המדרשים הלכאורה-סותרים. הצדיק הרגיל מוכרח להתעלם משאר העולם כדי לשרוד כצדיק. דווקא מי שזוכה להיות כל כך 'אדיש' עד שלא איכפת לו אף אם צוחקים עליו - דווקא לו יש את הכח למשוך אליו את המתלבטים והחוששים ולהחזירם למוטב.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".