כ"ו באייר תשס"ד (17.5.04)

כיוון הלב לירושלים

"היה עומד בחוץ לארץ - יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: 'והתפללו אליך דרך ארצם'. היה עומד בארץ ישראל - יכוון את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת'. היה עומד בירושלים - יכוון את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: 'והתפללו אל הבית הזה'. היה עומד בבית המקדש - יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: 'והתפללו אל המקום הזה'".

עדיני האוזן וחדי העין שבינינו יבחינו מייד בבעיה שבברייתא זו. אנו רגילים לראות את המתפלל מכוון את פניו לכיוון ארץ ישראל או לירושלים, אך הברייתא כלל אינה מתייחסת לכיוון הפנים, אלא לכיוון לבו של המתפלל: "המתפלל צריך שיכוין לבו כנגד ארץ ישראל". כיצד יכול אדם לכוון את לבו לארץ ישראל? והרי בתפילתו צריך האדם לכוון את לבו לאבינו שבשמיים?

נראה, שניתן לענות על שאלה זו מתוך הבנת משמעותו של המקום הקדוש ומשמעות פקידתו. שהרי כך נצטווינו: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך...".

מדוע חייבים אנו לפקוד את מקום המקדש? על מקום המקדש קראנו בפרשת השבוע שעבר - "ומקדשי תיראו אני ה'". מצווה זו, של מורא מקדש, יכולה להתקיים רק בעלייה לרגל. אך יתרה מזו: הפרשנים נחלקו בהבנת אופי מצוַת העלייה לרגל. הרמב"ן סבר שכל עיקרה של העלייה לרגל מיועדת לעורר בלבבות את רגש היראה בשעת העלייה והראיה, ואילו ר' אפרים מלונשיץ - בעל ה"כלי יקר" - מפרש שהעלייה לרגל נחוצה תורמת לכך שיהא מורא מלכות שמיים על האדם.

במילים אחרות: הרמב"ן טוען שקיום המצווה גורם ליראה נקודתית; קיום מצווה רגעי. לפי בעל ה"כלי יקר", לעומת זאת, נראה שכל היראה כולה נמשכת ממקום המקדש, ומטרת העלייה לרגל היא לקחת את יראת המקדש ולהמירה ליראת שמיים, המלווה את האדם בחיי היום יום.

על פי פרושו של ה"כלי יקר", ניתן להבין את כוונת הברייתא דלעיל. האדם חייב לכוון את לבו לארץ ישראל כיוון שממקום זה נמשכת יראת ה'. מתוך כיוון הלב, יוכל האדם להתפלל לאבינו שבשמים מתוך יראת ה'.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".