י"ט באייר תשס"ד (10.5.04)

"הכון לקראת אלוקיך ישראל"

אמנם, הגמרא בשבת (ט ע"ב) מביאה טעם אחר למנהג זה. המשנה שם קובעת שאסור להתחיל סעודה גדולה כשמגיע זמן התפילה, אך מי שהתחיל - אינו חייב להפסיק. על כך שואלת הגמרא: "מאימתי התחלת אכילה"? מהו המעשה הפותח את הסעודה, שאחריו אין צריך להפסיק לתפילה? ומשיבה: לבני בבל - תחילת הסעודה היא הרגע שבו האדם מתיר את חגורתו. על כך מקשה רב ששת: מדוע לא יכול האדם להתפלל בלי חגורה? ומשיבה הגמרא: חייבים להתפלל בחגורה, כיוון שנאמר "היכון לקראת אלוקיך ישראל".

אם כן, עולה מן הגמ' שישנם שני טעמים לחגירת החגורה בשעת התפילה: חציצה בין הלב לבין הערווה, והכנה לתפילה. ואכן, הגמרא בשבת ממשיכה ומספרת על האופן שבו התכוננו חז"ל לתפילתם: רבא רב רב הונא היה נועל נעליים מיוחדות, ורבא היה משליך אדרתו מעליו. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח צ"א, ב):

"צריך לאזור אזור בשעת התפילה, אפילו יש לו אבנט, שאין לבו רואה את הערוה - משום 'הכון'...".

כיום, מנהג זה הפך למנהג חסידים (תרתי משמע). ר' שמחה מויטרי, תלמידו של רש"י, מספר שרש"י היה מתפלל בלי חגורה, וכששאלו - הסביר לו שבגדי האמוראים היו עשויים כשמלות שלנו, שאין בהם חציצה בין הלב לערווה. אנו, שהולכים עם מכנסיים - איננו צריכים חציצה נוספת בין הלב לערווה. אמנם, טעם זה מסביר את הגמרא בברכות, אך מדוע אין אנו חוגרים חגורה בתפילה משום "הכון לקראת אלוקיך ישראל"? נראה, שניתן לתרץ זאת בשני אופנים:ניתן לומר כאן שתי אפשרויות מסתברות.

א. מהשולחן ערוך עולה ששני הטעמים הם טעם אחד: חייבים לחגור חגורה משום "היכון לקראת אלוקיך ישראל", אך ההכנה לקראת התפילה היא ההפרדה בין הלב לבין הערווה. כיוון שבבגדינו המודרניים יש כבר הפרדה - הרי שחגירת החגורה אינה הכנה לקראת התפילה.

ב. ייתכן שאנו מקיימים "הכון לקראת אלוקיך ישראל" בהכנות אחרות לקראת התפילה: נטילת ידיים, וכד'.

באותו עניין, זכורני כי בהיותי נער שאלתי את מו"ר הרב מ"צ נריה זצ"ל אם ראוי לנער שטרם נישא ללבוש טלית בתפילה אפילו שאין זה מנהג הוריו. הוא ענה לי שכך הנהיג את נכדיו, שיתעטפו בטלית החל מיום בר המצווה, משום "הכון לקראת אלוקיך ישראל".

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".