כ"ח בניסן תשס"ד (19.4.04)

השתיקה לנוכח השואה

מה משמועתה של אותה שתיקה? נראה כי השתיקה מבטאת את כל אותם רגשות שאי אפשר להעלותם על הכתב. השתיקה היא ערפול מחשבות; שכרון של רגשות ותחושות, כתוצאה מהעצב הממלא את הלב על האנשים שאינם. השתיקה היא התנהגות אופיינית לאדם הניצב מול דבר שהוא אינו יודע מהו ומה טיבו. בפרט, כאשר האדם נפגש עם המוות - לפתע קומתו מתנמכת, והוא מבין עד כמה המאורעות אינם מצויים בשליטתו. מי יוכל לפצות פה לנוכח הידיעה עד כמה קומתו היא אפסית מול האינסוף!

גם בהלכות אבלות, אנו מוצאים שהמנחמים מצווים לשתוק ולחכות שהאבל יפתח בדברים. לאדם הרגיל, המגיע למעונו של האבל, אין כלל זכות להגיב על האסון שאירע לחברו.

שתיקה זו היא תגובה ראויה לכל אסון המתרחש לאדם מסויים, אך קל וחומר - לאסון מותם של מיליוני יהודים, שנהרגו במיתות משונות שהאדם הנורמלי אינו יכול לעלות בדעתו. לנוכח גיא ההריגה של מיליוני היהודים, השתיקה מקבלת מובן נוסף: של חוסר הבנה, ושל תהייה היכן היה שומר ישראל באותן שנים נוראות שומר ישראל.

אמנם, השתיקה אינה תגובה רק למצבים עצובים וטרגיים. נעים זמירות ישראל כבר כתב בתהילים - "לך דומיה תהילה אלוקים בציון...". גם כאשר אנו עומדים לנוכח גדולתו של הקב"ה - תגובתנו, ותהילתו של הקב"ה, היא השתיקה. כאשר האדם עומד מול גדלות הבורא, ומכיר בקטנותו ובאפסיותו - התגובה הראויה לו היא השתיקה.

כך, בשתיקה, אנו עומדים כיום לנוכח זיכרון השואה, ואין לנו אלא לשתוק ולדמום, באותה דומיה הטומנת בחובה סערת רגשות של עצב, של צער בלתי נתפס ושל חוסר הבנה הנובע מקטנותנו מול האין-סוף - מול הקב"ה.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".