כ"ה-כ"ו בניסן תשס"ד (16-17.4.04)

פרשת שמיני - "אל תרא יין כי יתאדם"

"'יין ושכר אל תשת' - הדא הוא דכתיב (זה שאמר הכתוב) 'אל תרא יין כי יתאדם'. מהו 'כי יתאדם'? כי יתאוה לדם נדה ולדם זבה. 'כי יתן בכוס עינו' - בכיס כתיב, לשון נקי הוא כדכתיב 'כיס אחד יהיה לכולנו'. 'יתהלך במישרים' - סוף שאשתו אומרת לו 'כשושנה אדומה ראיתי' ואינו פורש. אמר רב אסי: אם תלמיד חכם הוא - סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא.

דבר אחר: 'אל תרא יין כי יתאדם' - ודאי מסמיק ליה (הופך את צבע פניו ונראה שיכור). 'כי יתן בכוס עינו' - הוא נותן עינו בכוס וחנוני נותן עיניו בכיס. 'יתהלך במישרים' - סוף דהוא עביד ביתיה מישר' (ריק). מה הדין קדרה דנחשת עביד - קדרא דחספא עבדא, מזבין לה ושתי חמרא בטימיתיה (אומר: מה שיכולה לעשות קדרת נחושת - יכולה גם לעשות קדירת חרס, ומוכרה). ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אמר: סוף שהוא מוכר את כלי ביתו ושותה בהן יין".

חז"ל לומדים את דיננו לאור דברי שלמה המלך במשלי:

"אל תרא יין כי יתאדם כי יתן (בכיס) בכוס עינו יתהלך במישרים: אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש".

שלמה מגנה את שתיית היין - את הרדיפה אחר התענוג הממכר. בתחילה נראה כי אין בכך שום פסול, שהרי היין אינו מזיק או פוגע באיש, אך לאורך זמן מתבררת ארסיותו.

המדרש מציג שני כיוונים מרכזיים לשלילה שביין. ייתכן ששני הכיוונים אינם חולקים זה על זה אלא משלימים זה את זה.

הנוהה אחר היין - ינהה גם אחר העריות. השרוי בתענוגות - רק מעורר בתוכו רצון לעוד ריגושים, ועולה על דרך שכל מטרתה היא הנאה. כל עולמו הפנימי, העדינות, השאיפה לטוב, לנכון ולצודק הופכים להיות חסרי משמעות, כיוון שכל מאודו ממוקד בשאלה איך להשיג עוד מנה של רגש, ולרגש אין ריח יש רק טעם.

גם לכסף כבר אין שום משמעות עבורו. עמל של שנים יכול לרדת לטמיון, כי בפרספקטיבה של רגע - מה איכפת לאדם אם יש לו קדרה של חרס או של נחושת? כל יתרונה של הנחושת בא לידי ביטוי לאחר זמן, לאחר שהחרס נשבר. בשביל הנאה של רגע - האדם מוכן לאבד את כל הונו.

מהמדרש עולה שהשתוי פסול לעבוד ולהורות לא רק בגלל שהוא עלול להתבלבל בין ימין לשמאל, אלא כי השתייה היא ההתחלה של דרך שהיא כולה טעות, כולה הטעיה - כולה טעימה.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".