כ"ג באדר תשס"ד (16.3.04)

פרשת ויקהל - "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"

לצד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת המופיע בפסוקים אלו, מצרפת כאן התורה איסור נקודתי על הבערת אש ביום השבת. מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה? התנאים נדרשו לשאלה זו, ונחלקו ביחס אליה:

"רבי נתן אומר: ...'לא תבערו אש' - הבערה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה... רבי יוסי אמר: הבערה ללאו יצאת" (שבת ע ע"א).

לדעת רבי נתן, האיסור הספציפי על הבערת אש מלמד שיש חיוב ועונש נפרדים לכל אחת מהמלאכות שנאסרו בשבת. לעומתו, לדעת רבי יוסי מעמדה של מלאכת ההבערה נחות ממעמדם של שאר המלאכות: בעוד שעל כל המלאכות חייבים כרת וסקילה, הבערה נאסרה רק ברמה של לאו, ולא חייבים עליה אלא מלקות בלבד.

האחרונים (וביניהם הפני-יהושע) הסבירו את מעמדה הנחות של מלאכת ההבערה לדעת רבי יוסי: מלאכת ההבערה היא מלאכה גרועה שכן היא גורמת לקלקול והיא "מלאכה שאינה צריכה לגופה". אמנם, כיצד ניתן להבין את ייחודה של מלאכת ההבערה לדעת רבי נתן?

ייתכן שניתן לבאר זאת לאור דברי המדרש (מדרש תהלים צב, ד), המתאר את יצירת האש כפעולה הראשונה שנעשתה על ידי אדם הראשון, עם צאתה של שבת בראשית. הבערת האש מסמלת, לפי מדרש זה, את ראשית הטכנולוגיה, ובעצם את ערש לידתה של הציוויליזציה האנושית כולה. לאחר שהקב"ה עמל בבניין העולם במשך שבעה ימים, הוא העניק לאדם את החופש - שהוא זכות וחובה גם יחד - לראות את העולם כנתון-פתיחה של תהליך מתמשך של יצירה ופיתוח. יריית הפתיחה של תהליך זה והסמל המכונן שלו הם יצירת האש על ידי האדם, מיד עם צאת השבת.

חשיבותה של האש כמסמלת את תהליך היצירה האנושית בא לידי ביטוי גם במסגרת איסורי המלאכה בשבת: כשם שהאדם מצווה ליצור במהלך ימי החול - כך הוא מצווה לשבות ממלאכת היצירה ביום השבת, כדי להשיב אל לבו את מקור כוחו ושורש סגולותיו. על כן, הבערת האש איננה סמל רק ליצירה שמתרחשת בימי החול, אלא גם אב טיפוס למלאכות שנאסרו בשבת: ממנה למדים את החיוב על מלאכות השבת כולן.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".