כ"א באדר תשס"ד (14.3.04)

ביטול חמץ

רש"י (ד"ה בביטול) חולק על התוספות, ומבין שהביטול מועיל לא רק שלא לעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא" אלא גם לקיים את מצוַת העשה של "תשביתו": "דכתיב 'תשביתו', ולא כתיב 'תבערו', והשבתה דלב היא השבתה". דברים אלו מופיעים כבר בתרגום אונקלוס, שתירגם את הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם" כך: "תבטלון חמיע מבתיכון".

מהו אותו ביטול שנחשב להשבתה של החמץ? על כך אומר רש"י (ד ע"א ד"ה חובת): "מסיח דעתיה מיניה ומשוי ליה כעפרא". שיטה דומה מציג גם הרמב"ם, באומרו: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטלו בלבו, ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"א). כלומר, מצוַת ההשבתה מתקיימת גם בהשמדה מילולית של החמץ, שהופכת אותו לעפר.

על שיטת רש"י והרמב"ם יש להקשות: כיצד יכול האדם לשוות את החמץ כעפר ולהשביתו בדיבורו בלבד? וכבר הקשה כן הריטב"א, והוסיף: "וכתבו התוספות דזה אינו נכון, כי אין הדבר תלוי בדיבורו" (ו ע"ב ד"ה אמר).

תשובה לכך ניתן למצוא בדברי הרלב"ג על התורה, בפירושו ל"תשביתו" (שמות י"ב, התועלת הי"א). הרלב"ג רואה את ההשבתה בדברים כחלק מיסוד כללי, שחלק מבעלותו של אדם על נכסיו הוא היכולת להגדיר את מעמדם. כיוון שהחמץ שייך לאדם - האדם יכול להגדיר אותו כחפץ חסר כל ערך ומשמעות - כעפר בעלמא.

ביטוי קיצוני לשיטה זו קיים בשיטה המובאת ב"ספר המכתם", שלאחר ביטול מותר אפילו לאכול את החמץ, שכן הוא אינו נחשב חמץ כלל: "עתה שבטלה ועשאה כעפרא - אפילו אכלה הוה כאוכל עפר ופטור". הרלב"ג עצמו דוחה אפשרות כזו, שכן האכילה מעידה על כך שהביטול אינו אמיתי והאדם עדיין רואה את הלחם כאוכל (ושמעתי מהרב ברוך גיגי שליט"א, שהתיר לסמוך על שיטה זו למי שיאכל גוש עפר לפני כן...).

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".