ז' בטבת תשס"ד (1.1.04)

פרשת ויגש - צער השכינה וצער הבנים

"ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" (בשם הרא"ש).

גם בפתיחתו של התלמוד הבבלי עוסקים בצער השכינה:

"ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר: 'ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו'" (ברכות ג ע"א).

ר' צדוק הכהן מלובלין מקשר בין שני העניינים (צדקת הצדיק, יט) ומסביר שיש לאדם להידבק במעשי ה' ולנהוג כמוהו, ולכן דווקא זמן תחילת היום מסוגל להשתתפות בצער השכינה.

בהמשך הגמרא אנו מוצאים את תוכן השאגה, בדברי אליהו הנביא לר' יוסי:

"... הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

'מה לו לאב' נשמעת אמירה מתונה לעומת: 'אוי לבנים', אבל לא ממש ברור לאיזה כיוון: האם 'אוי לבנים' זו האשמה כבדה על כך שהם גרמו לאב לשרוף את ביתו ולהחריב את היכלו, או דווקא השתתפות בצערם של אלה שגלו מעל שלחן אביהם?

"פעם אחת התנצל (התלונן) אחד לפני הרבי הק' מקאצק זיע"א, היות כי עתה - לעת זקנתו - הוא מחוסר לחם ל"ע, ויש לו הרבה בנים בעלי פרנסה ואינם מרחמים עליו, והלא הוא היה רגיל למסור נפשו עליהם!

והשיב לו: הלא מבואר כן בתורה הקדושה: "והיה כראותו כי אין הנער ומת", ולמה לא אמר לו כי יש לבנימין עשרה בנים 'והיה כראותם כי אין אביהם ומתו'? אלא משמע כי אין הבנים מצטערים בצרת אביהם כמו האב בצרות בניו, ודפח"ח" (שיח שרפי קודש, ויגש)

כעת אפשר להבין את דבריו הנפלאים של המשנ"ב שם בס"ק י:

"שיהא מיצר - אבל התורה והתפלה יהיה בשמחה".

אנו פותחים את הגמרא ואת השו"ע בהזכרה שצער השכינה - רחל מבכה על בניה - גדול פי כמה מאשר צערו של האב על עצמו כביכול, ואף מהצער שלנו על עצמנו. באופן זה, אנו מתחילים את היום בביטחון מוחלט שאבא לא שוכח אותנו. כך אפשר שהתפילה, הלימוד וקיום המצוות יהיו בשמחה.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".