כ"ח בכסלו תשס"ד (23.12.03)

פרשת מקץ - מהו עונשו של הגנב?

האפשרות שגנב יימכר לעבד, מוכרת לנו מפרשת משפטים: "אם אין לו - ונמכר בגנבתו" (כ"ב, ב). ההבנה הפשוטה בדין זה גורסת שמטרת מכירתו של הגנב לעבד היא לפצות את הבעלים בסכום שהפסיד בשל הגניבה. במקום לשלם את סכום הגניבה במזומנים - הגנב מפצה את הבעלים בשעות עבודה. ממילא, ברור שיש להיזקק לאמצעי העבדות רק כאשר אין לגנב אפשרות לספק את הפיצוי באמצעים אחרים, שהרי מטרתה היחידה של הפיכת הגנב לעבד היא דרך לפיצוי לבעלים.

לפי הבנה זו, מתבקש היה ששווי עבודת העבד יהיה זהה לשווי הגניבה. אמנם, כל גנב שנמכר בגניבתו נמכר לאותו מספר שנים: "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם". (אמנם, עיין בהקשר זה במחלוקת התנאים במכילתא משפטים, מס' דנזיקין פרשה יג, ד"ה ואם אין, ואכמ"ל)

על כן, נראה שמכירת הגנב לעבד איננה נעשית רק כדי לפצות את בעלי הממון על ההפסד הכספי שנגרם להם, אלא היא משמשת גם כעונש עבור הגנב. עונש זה אינו שרירותי, אלא קשור במהותו למעשה הגניבה: כשם שהגנב השתמש בעצמאותו ובהיותו אישיות משפטית עצמאית וריבונית כדי לפגוע בבעלות הממונית של חבירו - כך העונש שמושת עליו פוגע בעצמאותו האישית, ומכפיף אותה אל תחת בעלותו של בעל הממון הנגנב. על פי דין התורה, עונש זה מושת על הגנב רק כאשר אין באפשרותו לשלם את סכום הגניבה. ייתכן שהדבר נובע מכך שכאשר הגנב השתמש בכסף - כך שאין באפשרותו לפצות את הבעלים - עבירתו נתפסת כעבירה חמורה יותר, מעין מה שהחמירה התורה בגנב שטבח ומכר.

על פי הסבר זה, ניתן להבין מדוע אין הכרח שתהיה הקבלה בין סכום הגניבה לבין השווי הכספי של תקופת העבדות. שהרי העבדות לא נבחנת רק בתור פיצוי לבעלים, אלא משמשת גם לענישת הגנב. כמו כן, ברור שמבחינה הגיונית יש מקום ליישם את דין המכירה לעבד גם כאשר הגנב יכול לשלם את מלוא סכום הגניבה.

סביר להניח, אם כן, שדרישתו של יוסף שבנימין ישמש כעבדו שיקפה את הנוהג המשפטי במצרים של אותה תקופה, וכפי שראינו - יש לה אף עוגן עקרוני בדין התורה.

*   *   *
מספר המבקרים עד כה באתר "יום יום":

בימים אלו ממש, חונך בית המדרש הוירטואלי אתר חדש - "יום יום".