!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שיעור מס' 1: בחינת המקורות המקראיים לדיני השמיטה

 

קודם שנתחיל בלימוד המסכת עצמה ננסה לסקור באופן כללי את השמיטה על היבטיה השונים. בחינה מדוקדקת של המקורות לדיני השמיטה בתורה לאור דבריהם של פרשנים מסוימים תחדד את מבטנו על מצווה זו.

 

 

האזכור הראשון של השמיטה מופיע בפרשת משפטים, פרשה העוסקת בראש ובראשונה בכללי הצדק החברתי הנדרשים לכינון חברה אזרחית יציבה. דיני חושן משפט השונים יוצרים מוסר חברתי מחד ומחויבות של המערכת המשפטית להבטיח את קיומה של מוסריות זו מאידך. על אף שהפרשה מתייחסת לחברה ככלל, יש בה התייחסות ספציפית לסקטור מסוים שלה - לעניים ולחסרי-היכולת. מצוות רבות בפרשה (כגון: השבת משכון, האיסור להעדיף את העשיר בדין, איסור קבלת שוחד) מגינות על זכויותיהם של מי שאינם יכולים לעשות זאת בעצמם. על רקע זה מזכירה התורה את מצוות השמיטה ומצווה לנטוש בה את האדמה על מנת שהעניים יוכלו לאכול מן היבול (שאינו נקצר ונאסף כבשנים רגילות). מעניין שבפרשה זו מודגש דווקא עתידם של הפרות, ולא זה של הקרקע: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעת - תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביני עמך, ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג, י-יא). רש"י ורמב"ן מוטרדים מכפל הלשון שבפסוק זה ("תשמטנה ונטשתה") ומכך שהתורה אינה מזכירה כלל איסורי עבודה, והם מנסים להבין את הפסוק באופן שישתמע ממנו איסור כלשהו הנוגע לארץ ולעבודתה (שניהם עושים זאת על פי המכילתא). אבן עזרא מסביר כי כפל הלשון מתייחס לדיני שמיטת כספים, ובכך הוא יוצר התייחסות מוקדמת של התורה גם לעניין זה (רוב המפרשים סבורים כי מצוות שמיטת כספים עולה לראשונה רק בפרשת בהר). מכל מקום, אין ספק כי עיקר עניינה של הפרשה הוא גורלם של פרות השמיטה ושהתורה מעוניינת לאפשר לעניים ליהנות מהם.

 

נושא נוסף הייחודי לתיאור השמיטה שבפרשת משפטים הוא העיסוק בבעלי החיים. לא רק העניים רשאים ליהנות מהיבול הנטוש - גם "חית השדה" רשאית לעשות זאת. האדם והחברה שיצר מיישבים חלקים מן העולם ומשתמשים בהם לצורכיהם, ובכך מציבים הם גבולות בין החברה האנושית לבין הטבע. פרשת משפטים עצמה מספקת בסיס לקיומה של חברה כזו. המפתח להישרדותה של חברה זו היא האספקה הסדירה והיעילה של מזון (כשיכולת זו נפגעת החברה מתפרקת, ראה מכת הברד ומכת הארבה שפגעו ביכולת זו של החברה המצרית). אולם אחת לשבע שנים נחצים הגבולות. כהבדלי המעמדות הבלתי-רצויים בחברה, בטלים למשך זמן מוגבל גם הגבולות שבין החברה והשדה, האדם והחיה. רבים מהדינים שהובאו בפרשת משפטים (ובייחוד בדיני הנזיקין ובדיני השומרים) עוסקים באדם ובחיות המתורבתות, שהן חלק מן החברה האנושית. בעיסוק בחיות השדה משנה התורה את הקו שנקטה בו עד לשלב זה.

 

 

פרשיית השמיטה שבפרשת בהר, לעומת זאת, דנה באדמה ובמנוחתה מעבודה בשנה זו. פרשה זו מלאה באזכורים של הארץ, ובחלקה היא אף עוסקת בה ישירות. על אף שהתורה פותחת את הפרשייה בציווי לבני האדם ומגבילה את השמיטה לארץ ישראל ("כי תבאו אל הארץ"), היא עוברת מיד לעסוק בארץ ובפרותיה. בעוד שפרשת משפטים התעלמה כמעט לחלוטין מן העבודות השונות האסורות בשנת השמיטה (תוך התמקדות באופני צריכת היבול המותרים), דנה פרשת בהר באינטנסיביות בפעולות האסורות בשנת השמיטה עד כדי פירוט לא-אופייני שלהן (שגרם להגדרת האיסורים שאינם מפורטים בה לאיסורים דרבנן [ראה מועד קטן ג ע"א]). שלא כבשבת, שאת איסוריה מתארת התורה באופן מעורפל בלבד, מבארת התורה את איסורי השמיטה - ובכללם לא רק האיסורים הנוגעים לפרות אלא גם עבודות הקרקע האסורות - באר היטב. וכאילו אין די בהתייחסות המפורשת לקרקע לאורך הפרשייה כולה, מזכירה בה התורה את שבת הארץ ארבע פעמים (בפסוקים ב, ד-ו), והתוכחה שבפרשת בחקתי אף מזהירה כי אי-שמירת השמיטה תביא על ישראל גלות, אשר (בין היתר) תאפשר לארץ לנוח ותפצה אותה על כל שנות השמיטה שלא נחה בהן (אזהרה שאכן התקיימה ביחס לשנות השמיטה שהיו בימי הבית הראשון) - "אז תרצה הארץ את שבתתיה".

 

ההיבט השני הייחודי לפרשת בהר הוא ההיבט הדתי-תיאולוגי של השמיטה. בפרשת משפטים כמעט אין שם ה' נזכר, בעוד שבפרשת בהר יש לו התייחסות מיוחדת. הביטוי "שבת לה' " מופיע פעמיים, וכמוהו גם הביטוי "שבת שבתון", המלמד על המשמעות הדתית שיש לשמיטה. הפרשה גדושה, אם כן, בשם ה' ובביטויים בעלי משמעות דתית ("שבתון"). שלא כפרשת משפטים, המתעלמת מן היובל, מציינת אותו פרשת בהר ומקבילה בינו לבין שנת השמיטה. מבחינה חברתית טהורה - מנקודת מבטו של היחיד - אין היובל מאפשר אותה הזדמנות תיקון שמאפשרת השמיטה. אמנם ברמת המקרו הכרחית החזרת הקרקעות לפיזור ההון ולמניעת הצטברותו בידי קבוצה מצומצמת, אך אין בו כדי לתת מזור ליחיד הסובל מעוני: הצורך להמתין ארבעים ותשע שנים עד בוא היובל הופך אותו ללא-אפקטיבי ביחס ליחיד, ולפעמים אף ביחס לדור. על כן משמיטה פרשת משפטים את היובל מדיני השמיטה. פרשת בהר, לעומתה, המתייחסת להיבטים הדתיים של המצווה (ההכרה בסמכותו של הקב"ה), מזכירה את הדמיון שבין השמיטה והיובל.

 

הבדל נוסף בין הפרשיות נוגע לחיות, המוזכרות בשתיהן. כפי שכבר צוין לעיל, פרשת משפטים מתירה גם לחיות השדה ליהנות מיבולי השמיטה. פרשת בהר מתירה אף היא את הפרות לחיות, אולם היא מתייחסת אליהן בהקשרן הביתי: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך". תוכן התיאור כאן איננו שונה מהותית מזה שבפרשת משפטים, אולם לאופן הצגת הדברים חשיבות מכרעת: שלא כבפרשת משפטים, כאן מנויה החיה עם הבהמה (כינוי שגור לחיות בית) - שתיהן גרות יחדיו   ב א ר צ ך , ולא אי שם. החיות כלולות כאן בחברה המיישבת את הארץ, המחויבת לציין באמצעות השמיטה את בריאת העולם על ידי ה'. מאידך, פרשת בהר משמיטה מן התיאור המפורט של מרכיבי החברה שבפסוק זה את העני: פרשת בהר איננה מעוניינת בהיבטים החברתיים של השמיטה. שלא כפרשת משפטים, שהעניקה את פרות השדה לעניים, מבהירה פרשת בהר כי "והיתה שבת הארץ   ל כ ם   לאכלה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך".

 

 

נראה שבבחינת ענייני השמיטה השונים יש להתייחס להבדלים אלו בכובד ראש. בשיעור הבא נעסוק בע"ה במוטיבים אלו, שרבים מהם נלמדים מן ההבדלים שציינו בין לשונות הכתובים.