ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

עיונים במשנת חסידות ברסלב.

מאת דן האוזר

***************

 

הלכות נטילת ידיים הלכה א

"כשיקום יטול ידיו וכו' - עיין במאמר המתחיל "וביום הביכורים" (בסימן נ"ו)... כי עיקר הדעת מקבלים מהידיים, בבחינת מחלוקת לשם שמים, בבחינת נישא ידינו אל כפיים וכו'. ובלילה אין רוח הדופק מנשב כל כך, ותנועת האיברים כבדים בלילה, ומחמת זה מתגבר אז העצבות רוח בבחינת (תהילים ל') 'בערב ילין בכי'. ועיקר ההתגברות הוא על הידיים כמבואר שם, בבחינת עצבון ידיים וכו' ועל כן בבוקר, שאז מתחדש הרוח וחוזרים ונבראים כל האיברים, ואז מתבטל העצבות רוח בבחינת (שם) 'ולבקר רנה', וחוזר רוח הדופק לילך כסדר בכל האיברים והעיקר בהידיים. על כן צריך לטהר את הידיים דייקא, כי שם מתגבר ביותר העצבות רוח כנ"ל, וכן להפך - עתה נמשך לשם הקדושה ביותר. על כן צריך לקדשם ולטהרם, והטהרה הוא במים, שהם בחינת חסדים, בחינת דעת. ואז על ידי זה יכול לבנות את המלכות. כי עיקר בנין המלכות מהידיים, בבחינת (שיר השירים ב') 'שמאלו תחת לראשי וימינו' וכו'. היינו על ידי רוח הדופק שבלב שנמשך אל הידיים עד שיכולים לנושאם אל השמים. ומשם מקבלים דיבורים בבחינת מחלוקת לשם שמים כנ"ל, שזה בחינת הדעת, שעיקר שלמות המלכות על ידי זה כנ"ל, וזה פירוש (ברכות טו) 'כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע כאילו קבל עול מלכות שמים שלמה'...".

 

כשאנו ניגשים להלכות נטילת ידיים ומנסים להבין את פשרה של פעולה זו - שאיננה מנומקת בהלכה כפעולה המיועדת לניקיון כי אם כפעולה המבוצעת לשם טהרה, בין אם טהרה הדומה לטהרת הכוהן בעבודתו ובין אם טהרת הידיים מטומאת הלילה - אנו נדרשים להבין דבר שהוא מעבר לפעולה טכנית או תכליתית כזו או אחרת, מסוג הדברים שהידיים אכן מופקדות בדרך כלל על שכמותם. כאן אין הידיים פועלות במה שמעבר להן, כבדרך כלל, אלא עסוקות בעצמן. ייתכן שזהו החידוש הראשון במעשה הנטילה - בניגוד לעיסוק המתמיד והבלתי-נלאה של הידיים במה שמחוצה להן, בנטילה הן פונות כלפי עצמן.

מה הן ידיים אלו המהלכות לצד גופנו, פוסעות באוויר בצעד הפוך לרגלינו? האם הן סתם שני מקלות המשמשים אותנו לעמל היומיום, מוליכים ומביאים את אשר חפצנו בו, או שמא צופנות הן בתוכן דבר? נטילת הידיים מביאה אותנו לנסות ולבדוק מה הן בכלל "ידיים" ומה משמעותן. אין זו בדיקה אינטלקטואלית, והיא איננה נעשית ב"ראש" אלא ב"ידיים"!

 

א

"וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, ולהראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה מבחינת (ישעיה נ"ח) 'ומבשרך לא תתעלם' - 'מבשרך' דיקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, הינו בשר גופך. כי צריכים לרחם מאד על הגוף לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת, כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם, על כן צריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד" (ליקוטי מוהר"ן כ"ב, ה).

ר' נחמן נוגע כאן בנקודת תורפה עמוקה מאוד בעולמנו הדתי, בחשפו לא רק את הפיצול שבין רוח לחומר אלא גם את הפיצול שבינינו לבין עצמנו. והנה, ר' נחמן איננו טוען את טענתה של הנשמה אלא דווקא את טענתו של הגוף, טענתו של הבשר. "מבשרך לא תתעלם". "מבשרך" דייקא - בו אתה חש את הדברים קרוב קרוב; "לא תתעלם" - לשון התעלמות, כרוצה לומר: ברור לכול שאתה מרגיש כך, גם אין צורך לצוותך לתשומת לב יתרה, אף לא לרגישות, רק אל תתעלם ודי בכך! הפסוק קורא לאדם לחזור לתחושה ראשונית שמקננת בו זה מכבר אך נידונה להזנחה. הנטייה להפחית מערכו של החומר גוררת עמה על כורחנו את הנטייה להפחית מערכו של האדם עצמו, העשוי מחומר זה. הזנחת החומר היא גם הזנחת הבשר. אולם בעוד שהחומר הנו דומם - הבשר חי, ובעוד שהחומר הוא חיצוני - הרי שהבשר הוא אני... על מוגבלותו וצמצומו… על חומריותו! כך יוצא כי בשעה שהמשמעות והתוכן מתהלכים במרחבי הרוח, והמחשבה, החוויה והרגש - בתהומות הנפש, נשאר הגוף שומם. שממה זו מקבלת את צידוקה מנחיתותו: אין החומר מקומה של האמת! ועל כך זועק ר' נחמן: 'מבשרך אל תתעלם!! ייתכן שבסולם הייררכי האמת רחוקה מהחומר, אבל מ'בשרך' - מהחומר שלך - 'אל תתעלם', שהרי כל כמה שיהיה נמוך ונחות - הוא אתה!! במקום שבו עומד האדם אין הוא צופה בלבד בחומר - הוא עצמו בחלקו חומר, ודווקא זהות זו קרויה "בשר". כמעט על כורחו הוא נאלץ לקבל את חומריותו ולחוש בה דבר; אכן, על כורחו הוא רחוק מהאמת בהיותו "תקוע" בגופו זה, אך מתוקף כך גם מוכרח הוא ליצור יחס עם האמת ולהאיר את הגוף באמת זו. רק משיקבל את מוגבלותו יחוש לא רק את הכאב שבמרחק מהאמת אלא גם את ההכרח להתייחס אליה, להגיע עדיה במו גופו, לצלוע לעברה עם משמני בשרו - ובלבד שיגיע. משחזר האדם אל גופו מעמדת הצופה מבחוץ חזר גוף זה מהיות חומר להיות בשר, חזרה בו התחושה, וכבר הנה היא "ההארה" הראשונה שעליה דיבר ר' נחמן. במקום שיש תחושה אי אפשר "להתעלם", במקום הזה היחס לאמת איננו בחירה אלא הכרח, ועמו גם הכאב של המרחק מאמת זו ואף הכורח להתמודד עם השקרים המשכחים כאב זה. בדיעבד מתברר שהאדם לא נטל את עמדת הצופה אלא כדי להגן על עצמו מפני הכאב - על מנת להכיל בתוכו את דלותו, את שקריו, את מחדליו ואת עצלנותו. אולם כל זה נעשה במחיר מות גופו או במחיר ההתעלמות ממנו באצטלת נחיתות גוף זה ובעטיפתה של האמת באשר היא, על אף ריחוקה - שעליו תודה רק כנות הבשר.

כאן יוצאת גם האמת נפסדת בכך שאין לה בשר, שאין בה אדם, שאין בה חיים. אמת זו נשארת במופשטותה השלמה תמיד, בסירובה להתעמת עם גופה וב"התעלמה" ממנו. בתוך כל הכיסויים ומאחורי כל העטיפות אין האדם נשאל מבשרו את שאלת הגוף לחוד ואף לא את שאלת האמת לחוד - הוא נשאל את שאלת היחס ביניהם. אין די בשאלה מהי האמת; יש לשאול גם מה עשית למענה: האם רכשת אמת זו? כיצד פעלת דווקא מתוך המרחק ממנה?? כאן אין האמת עומדת במוקד כי אם האדם, על מוגבלותו ועל גופו. כאן אין נשאלת שאלת האמת אלא שאלת האמונה! וזו נבחנת לא במרחבי הרוח והנפש אלא בגוף! בידיים!! "כי יש כמה מיני אמונה. יש אמונה שהוא רק בלב. והעקר שצריך להיות לאדם אמונה כל כך, עד שיתפשט בכל האיברים… וזה שכתוב במשה: 'ויהי ידיו אמונה' - שהיה לו אמונה כל כך גדולה עד שנתפשט בכל האיברים, שאפלו בידיו היה האמונה כל כך גדולה…" (ליקוטי מוהר"ן צ"א).

דווקא הידיים, שהן מכל האיברים המשל למעשים, מבטאות יותר מכול את האמונה. מדוע?

 

ב

בתורה כ"ב המצוטטת לעיל מתוארות הידיים כ"חותם" (שם ב) - חותם השומר שיד זר לא תפתח את הנסתר, "שלא יינקו ממנו החיצונים" (שם). על פי תיאור זה הידיים הן המבחן המעשי של האמונה, המכוון להשאיר בחוץ את מי שאיננו מוכן להתייצב במו גופו, כולו ללא שיור, בפנים. באופן פרדוקסלי משמש דווקא החיצוני ביותר שער לפנימי. דווקא החיצוני, על כוח ההתנגדות שהוא מעמיד מול הבאים לקראתו, מחלץ את היסוד הפנימי מחביונו ומכריחו לצאת אל המרחב ולהתנגד לחיצוניות האטומה והכבדה, חיצוניות הטמונה בו עצמו, בתוכו, בידיו, בבשרו. לא כל דבר יעבור את מסנניו של החיצוני, אלא רק הופכו; כדרכו של חותם, המוטבע בחומר באופן הפוך מן המקור, הנשמר בידי הבעלים, ודווקא הפכיות זו למקור היא אשר מעידה עליו. כדי לעבור בשער זה אין די באמת. זו לא תעשה דבר נוכח חומת (אותיות חותם) החיצוני. לאמת יש אולי רגליים אך אין לה "ידיים" - אין דרכה לשנות, להתנגד; להפך: דרכה להיעתר אל המציאות כפי שהיא. החותם איננו מעוניין בתשובה הנכונה - לא צופן סודי, אף לא פתרון חידה. כל המניעות וההתנגדויות שהוא מעמיד לא נועדו אלא לגלות את האדם שמאחורי כל אלו, ולא "כל אדם" אלא אדם מסוים, ספציפי וברור, כדרך שרק החומר החיצוני יודע להצביע עליו: 'אותך אנו רוצים - אותך ממש, על גופך, על בשרך'. כאן משמשים הגוף והבשר כמבחן - לא מבחן האמת אלא מבחן האמונה. האמת לבדה לא תביא את האדם לידי מעשה; מחשבות בלבד לא יענו על השאלה עד כמה הכלת אותה בקרבך והאם היית מוכן להתייצב למענה; על אלו השיב רק המעשה, וזאת לא בראש אלא בידיים.

המעשה על ממשותו מעניק גם ערובה. דרכה של ממשות שהיא בלתי-חוזרת, החלטית, ובכך היא משמשת ערובה להתייצבותך המלאה, לנאמנותך; בה אתה מבטיח את ה"נעשה" בטרם ה"נשמע" (כמופיע בהמשך תורה כ"ב) באותה הפכיות הנצרכת ל"חותם" ולמבחניו. הפכיות זו יוצרת ניגוד מכוון מלכתחילה אשר רק דרכו נוצר פתח לאותנטי, שהוא מבחנו של החותם ומשאת נפשה של האמונה. שאלת האותנטיות איננה שאלת האמת אלא מה שמאחוריה; היא אינה שאלת ה"נאמר" אלא שאלת הכוונה, שאלת המקור. ובאופן פרדוקסלי מראה המקור את פניו דווקא כאשר הוא נתקל בהתנגדות. הפנימי נחלץ לעבר החיצוני כאשר חיצוניות זו מכריחה אותו אליה; רק אז יוכל לעבור בעדה ללא חשש שיהפוך אף הוא חיצוני. משתראה החיצוניות פנים ידידותיות נאמר שהפנימיות לפחות חשודה בחיצוניות זו - שמא המקור הפך להיות אמצעי, שיטה או הישג, וממילא נפסקה מקוריותו. "כשאדם נכנס בעבודת השם אזי הדרך – שמראין לו התרחקות. ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס לעבודת השם. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כלו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי לפול בדעתו חס ושלום כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתיגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם ועדין הוא רחוק מאד… " (ליקוטי מוהר"ן תנינא מ"ח).

 

ג

הידיים (כמו גם שאר גופו של אדם, בשרו) - על חיצוניותן - אינן, אם כן, רק ביטוי לפנימי. האמת תתאר אמנם את היחס ביניהם באופן כזה, כאילו יש איזו אמת המשתלשלת מן הפנימי אל החיצוני, המביא אותה לידי ביטוי. אולם תיאור משתלשל זה מתאר את הנפש ואת הגוף מעבירים את האמת ביניהם כאיש הלוחש סוד באוזן חברו, והוא מכיל מבלי משים את הפירוד שבין הנפש ובין הגוף; הפנים והחוץ מתוארים בו כשני "אנשים" נפרדים. יתרה מזאת: תיאור זה מספר את הדברים מפי "איש שלישי" הצופה בהם מן הצד ולכן יכול לחזות בהשתלשלות הדברים כדרכה של אמת המשתלשלת מסיבותיה. לא כן האמונה: עבורה הידיים אינן רק ביטוי לאמונה אלא גילוי שלה; הגוף איננו רק כלי שרת בידי הנשמה המציית לה, להפך: הגוף מונגד והפכי לה, ודווקא מבעד להפכיות זו ודרך חותמה יכול הפנימי לעבור ולהתגלות ללא חשש טומאה. חותם הידיים ומבחן הגוף אינם נותנים לבלתי-אותנטי לעבור. מה שאין בו אמונה לא יתגלה. גם אם יש בו אמת לא יהיה בו כוח לפרוץ את התנגדות החיצוני. ללא בשר, ללא ידיים, לא יוכל להרים את גופו הכבד, השמוט והעצל. המעשה החיצוני, בידיים ממש, הנו, אם כן, לא רק מבחן האמונה אלא אף השער שדרכו היא עוברת, המקום שבו היא נוגעת והשפה שבאמצעותה היא מתגלה. "וכל מצותיך אמונה". האמונה אינה מטלטלת את גופה המת בצוותה עליו ציות כי אם עוברת בעדו, רוחשת באיבריו, מדגדגת באצבעותיו ומפיחה בהם חיים.

גוף שיודע אך את הציות ולא חזה מעולם מהשגות הנשמה - נאמנותו מוטלת בספק, כנאמנותו של כלב, שאינה אלא אילוף וציות. הכלב, כשמו כן הוא - כמו לב - אך "כמותו" בלבד. דווקא ציותו המתמיד - מעין נאמנות פשוטה, ישרה, העושה מה שאומרים לה - חושפת את ריקנותה. לב אמתי מוסר את נאמנותו דווקא מתוך הפכיותו הראשונית. מתוך מאמץ זה ניכרת כוונתו; כחותם הידיים בגוף מגלה הוא את אמונתו. גוף שיודע אך את הציות הישר והמת עשוי להתעורר ברגע של חולשה ולדרוש את אשר נמנע ממנו כל העת, ואותה כוחניות שאולף להפעיל כנגד עצמו יפעיל עתה כנגד בעליו. "אבל כשיש להגוף עזות מבחינת 'והכלבים עזי נפש' אין הנשמה יכולה לסמוך עצמה ולהתקרב אל הגוף להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכד בתקף ועזות הגוף מה שהגוף עז וחזק בהתאוות" (ליקוטי מוהר"ן כ"ב, ה). "מבשרך אל תתעלם" (שם) - אל תתייחס אל בשרך כאל כלב (ובמילים אחרות: (א) אל תצפה ממנו אך לציות - (ב) זרוק לו יותר מסתם עצם…).

 

ד

הפכיות זו שאליה נדרשת האמונה ושכנגדה צריכה היא לעמוד איננה, אם כן, אך מבחן; היא גם איננה רק מסננת את האותנטיות המקורית; והיא אף אינה דרך לאסוף את שיירי גופו הנזנחים של האדם. כל אלו נכונים, אך יש גם יותר מכך: הפכיות זו היא שמאפשרת את התקשורת הנאמנה עם ההפוך ממנה, עם הרחוק. הקונפליקט בתוכו של האדם מאפשר רגישות לקונפליקט עם ה"אחר". הניגוד בין הגוף והנפש הוא המעורר אף את הבשר לתחושה של ניגוד דומה בינו לבין האחר, שמחוצה לו. דווקא ניגוד זה הוא הפשר לרגישותו של בשר לחיצוני לו, והיא המשמעות של החיצוניות, שנראתה עד עכשיו כאילוץ ומתבררת עתה כדרך אל ה"אחר". ה"מחלוקת" בין הגוף ובין הנפש הינה, אם כן, "מחלוקת לשם שמים". ראשית, מפני שהיא מכוונת מלכתחילה. שנית, מפני שהיא מבטאת שתי עמדות יסוד במציאות, שאי אפשר להתכחש לאף אחת מהן – החיצוני מתברר עתה לא רק כחלק המגושם, החומרי והסופי, אלא גם כמקומו של האחר. במונולוג של אדם עם עצמו לגופו תפקיד משני; בדיאלוג עם זולתו הזולת מצוי בנקודה חיצונית זו, וסופיותי שלי איננה אלא המקום הפנוי לאחר. מכאן גם ניתן להגיע למובן השלישי של "מחלוקת לשם שמים": זו שחושפת את ה"אחר", את הרחוק, ומאפשרת את יצירת המקום למרחק זה בתוכו של אדם. "לשם שמים" - כדי שיהיו שמים, אשר מבעד לריחוקם נשקפת האמונה.

"ולבוא למחלוקת לשם שמים, צריך לזכך ולטהר את השמים, שלא יהיה בבחינת (ישעיה נ'): 'אלביש שמים קדרות'. ולזכך ולטהר את השמים, היא על ידי אנחה באמת. כי יש בלב רוח הדופק, שהיא מתחלת התולדה, והוא נושא עליו כל הלחות, וכל הדמים, וכל המיצות (שקורין זאפטין). והרוח הדופק הזה, הולך ונוקש בכל האיברים. ועל ידי הליכתו ונשובו בהם, הוא מנענע ומנשב ומנפץ אותם מן העפוש, שלא יתעפשו ולא יתקלקלו. כמו הרוח המנשב בים, שהוא מנפץ ומנשב ומהפך ומגיס המים שלא יתעפשו ולא יתקלקלו. ועיקר נשוב הרוח הדופק, בהידים. כי מחמת שהידים עסקניות, צריך לנשב ולנפץ אותם ביותר. ועל כן הדאקטר, כשמניח ידו על הדפק, יודע כל ענין החולה. מחמת ששם בידים, עיקר הלוך הרוח הדופק של הלב, שהוא נושא הכל עליו כנ"ל. וצריך שילך זה הרוח הדופק תנועה מסודרת כתקונו וכסדורו. ויש נחש, שעל ידה בא עצבות רוח (עיין משלי ט"ו, ישעיה נ"ד, ס"ג) הינו בחינת ל"ט מלאכות, שהוא זהמת הנחש, על ידי זה בא עצבות רוח. ועל ידי עצבות רוח, אין הרוח דופק כסדורו. ואזי נעשים האיברים כבדים, מחמת שאין רוח הדופק מנשב בהם כסדר. ואזי הידים בבחינת (שמות י"ז): 'וידי משה כבדים'. כי עקר הכבדות בהידים, ששם עקר רוח הדופק כנ"ל. וזה בחינת עצבון ידים (בראשית ה'). כי עקר מזיק העצבות רוח להידים כנ"ל. וכשהאיברים כבדין, אזי מכבידים יותר על הרוח הדופק, ונחלש עוד יותר. ועל ידי שנחלש יותר הרוח הדופק, נעשים האיברים כבדים עוד יותר. וכן על ידי שנעשים האיברים עוד יותר כבדים, נחלש הרוח הדופק עוד יותר ויותר. וכן חוזרת חלילה, עד שיוצאת נפשו, חס ושלום. ועל ידי האנחה, הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק, ונצול מהעצבות רוח. וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר בכל האיברים, ובפרט בהידים. ועל ידי זה מזכך את השמים, כי הידים הם בחינת שמים, אש ומים, שהם בחינת יד ימין ויד שמאל. וזה (איכה ג'): 'נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים'. שצריך לישא את הלב, הינו הרוח הדופק שבלב, אל הידים כנ"ל. וזה: 'אל אל בשמים', כי מזה נזדכך השמים כנ"ל. וזה בחינת (דברים ל"ב): 'כי אשא אל שמים ידי', שצריך לישא את הידים, שיהיה נעשה מהם בחינת שמים כנ"ל. וכשמזכך את הידים, בחינת שמים, על ידי אנחה. שעל ידה נושא הרוח שבלב אל הידים, ועל ידי זה נזדככין הידים והשמים כנ"ל, אזי הוא בחינת מחלקת לשם שמים. כי כל הדבורים מקבלין מן השמים, כי שם כל הדבורים כמו שכתוב (תהילים קי"ט): 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים'… נמצא שמקבלין הדיבורין מהידים. וזה בחינת 'כאשר דבר ה' ביד', הנאמר במשה ובשאר נביאים. כי שם כל הדבורים, ומשם מקבלין אותם כנ"ל. וכל הדבורים שמקבלין משם, הינו מבחינת ידים, בחינת שמים…" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו, ט).

הידיים אם כן הן בחינת שמים, ויש קשר בין שני הפכים אלה – בין החיצוני והממשי כל כך, ובין המופשט והרוחני כל כך. בקשרו את שניהם רבי נחמן עשה מהפכה כפולה: ראשית, הוא האיר את הידיים במופשט וברוחני, עורר אותן מגשמיותן הנפולה, השמוטה בצדי הגוף – "וידי משה כבדים" – והרים אותן כלפי מעלה אל עבר הרוחני; שם הן מוצאות את שהיה חבוי בתוכן, בתוך חותמן, ובאות לידי גילוי בתפילה. " 'כי אשא אל שמים ידי', שצריך לישא את הידים שיהיה נעשה מהם בחינת שמים כנ"ל" (שם). "ויהי ידיו אמונה".

אולם לא רק זאת עשה רבי נחמן, לא רק הרים את הידיים אל על, אלא אף הוריד את השמים כלפי מטה אל הארץ: במוצאו את השמים כטמונות בתוך הידיים רבי נחמן העניק לנו את היכולת כמעט למשש את השמים. ה"יד" בהיפוך אותיות היא "די" – " 'אנוכי אל ש-די' - שאמר לעולם די". הידיים אכן מגששות את הגבוליות שבמציאות, אך הן עושות זאת מן הצד השני שלה. ה"יש" וה"אין", ה"סוף" וה"אין סוף", קרובים כל כך זה לזה, נוגעים זה בזה במרחבי הגבול. ה"יד" ממששת מן הצד האחד, לחוש את ה"די", את הגבול הניצב למולה, מן הצד השני. אין ליד יכולת אלא לעסוק בגבול זה, בפני השטח החיצוניים של הדברים; בניגוד לשאר האיברים, שמעניקים ראות או מיטיבים לשמוע, לטעום ולהבין עוד ועוד את שמתחת לפני השטח. הידיים תמיד נמצאות בגבולות ה"די", הסוף. על כן הידיים מכירות את השמים אולי יותר טוב מכל איבר אחר. כל שאר האיברים אינם רואים ואינם שומעים בהם דבר, השמים רחוקים מדי בשבילם. הידיים מכירות את הרחוק, הן הצד השני שלו.

ביום השני לבריאה, בו הבדיל ה' בין מים למים, לא ברא ה' אלא את ה"אין" שביניהם, את החלל, את המרחק, את ה"שם… מים". אכן, על "אין" לא יאמר "כי טוב". אי אפשר להכיל שיפוט על יסוד שאיננו, שלא הוסיף בעולם דבר, אלא את הזכות להיות הוא בעצמו, ממרחק, הוא באשר הוא. ללא חלל, ללא מרחק, כל המציאות היתה נעדרת זהות, נעדרת את עצמה. סופיות הדברים היא כמעט עצם היותם. הדברים מתחילים מן המקום שבו הם נגמרים, אך משני צדדים שונים ("יד" ו"די"). המרחק בין הדברים הינו חלק אימננטי מעצם היותם. המחלוקת בתוך המציאות אימננטית לעצם היותה – "בריאה בחינת מחלוקת" (ליקוטי מוהר"ן ס"ד, ד). זוהי "מחלוקת לשם שמים", ש"סופה להתקיים" - מחלוקת הנמצאת בשורש הקיום, הכרוך בסופה, שבאותו מקום עצמו גם נוגעת בשמים. עצם היות דברים, משמעו סופיותם, וממילא פוער את המרחק ביניהם, את השמים. זוהי מחלוקת שלא ניתנת לפישור, ואף לא רצוי שתפושר, ועל כן סופה להתקיים. הקרבה שבין שמים וארץ גדולה מהמצופה – השמים מתחילים היכן שהארץ נגמרת, בקצה ידיו של אדם: בעומק סופיותו נוגע הוא בשמיו, מתפלל "ויהי ידיו אמונה".

בזהותו את השמים כיסוד הגבול, המרחק והמחלוקת שבמציאות, כסופם של דברים ב"אין", רבי נחמן נתן לנו את האפשרות למשש לרגע את קצה השמים; ובכך העניק לנו מעין משקפת להביט בעדה הלאה אל עומק ריחוקם. כדרכו של מרחק, שאיננו נגמר מתוך עצמו, כדרכו של "אין", אשר בשקיפותו תמיד מורה הלאה והלאה אל על. רבי נחמן אינו מנסה להקטין את השמים, אך הוא קורא לגעת בקצם, ובידיים… הידיים שיודעות יותר מכל את הגבול של עצמן, וממילא של מה שמעבר להן, נתקלות בדרך כלל בתוך מרחק זה בדבר מה שסוגר את השמים, שממזער את המחלוקת - אם כי לא סוגר אותה לחלוטין. אולם מה קורה כאשר הידיים נוגעות במרחק עצמו, ללא גבול, ללא סוף, באינסוף, בשמים, מה קורה אז? ייתכן שכבר עתה אנו מתחילים להרגיש את נטילת הידיים במים, בשם… מים.

 

ה

אלא שבאותו מקום שבו ברא א-לוהים את השמים, את ה"אין" והחלל, הוא ברא גם את הנפילה; את כוח הכובד, שהידיים יודעות השמים חשופות לו יותר מכל – "וידי משה כבדים". משיכת הדברים כלפי מטה איננה אל הרע, אלא אל הסתמי. ה"אין" נעדר הזהות כשלעצמו; הוא יודע רק להצביע ל"שם" … "שם… מים". הנופל ל"אין" חסר הזהות נופל אל עבר אותו העדר הזהות עצמו. כבדות ידיו של משה, אביר השמים וזה שהביאם לארץ, מתרחשת דווקא במלחמתו עם עמלק, אותו עם מוזר נעדר זהות ברורה, המהלך בדרכי המקרה – "אשר קרך בדרך", והנטפל דווקא ל"עיף ויגע" ול"לא ירא א-להים" באותה כבדות הנופלת על האדם ומזנבת בו מאחור כבדרך אונס אל עבר המקרה, כאשר אין הוא שם לב – "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". שהרי המקרה נעדר זהות ואיננו צריך הסבר, בדיוק כמו הנופל אליו בלי משים. ידי משה הכבדות הן ידי עשו, אבי עמלק, שאף דרכו היתה לחזור מן הציד עייף ויגע. את הכוח להרים את ידיו נטל משה מיעקב, שכבר בהולדתו אחז בעקב עשו, כמנצל את כח ההחצנה של עשו על מנת להשמיע את קולו שלו, כדרך שעטף את ידיו בשערו של עשו לאחר מכן. המחלוקת בין עשו ליעקב תמידית, והמלחמה ביניהם היא מלחמת קיום; ועל כן "סופה להתקיים" ועל כן אין לנו אלא למחות את "זכר עמלק מתחת השמים", שכן לעמלק אין שמים.

מששמט האדם את שמיו, משלכאורה נפתרה המחלוקת בין שמים לארץ – אותה מחלוקת שסופה להתקיים באותה שאיפה הרמוניסטית, לפשר על אותו מתח קיומי בין אדם לבין עצמו, בין האחד לבין האחר, בין הפנימי לחיצוני ובין הרוח לחומר – האדם ימצא את עצמו נופל על קרקע המציאות. רק במטריאליסטיות הנמוכה ביותר, רק ברדוקציה של כל דבר אל עפרו, אל מותו, אל גופתו הקבורה בארץ, האדם ימצא את ההרמוניה האבודה; כדרך שהנחש מצא את ההרמוניה האבודה, את גן העדן ממנו גורש, בחיקה של הקרקע הנמוכה, ללא רגליים - לשקר אין רגליים, וללא ידיים - ללא אמונה… ללא שמים.

עוד בגן עדן היה הנחש נעדר זהות, מפתה בקול לחש שאינו מסגיר את עצמו, מתפתל בכדי להגיע אל מטרתו ומסתלק, נעדר אחריות; נוגע באישה, המשולה ל"קרקע עולם" כשהיא נאנסת, ומפתה אותה להשיל גם מעל עצמה אחריות, כאילו נאנסת אליו, אך מרצון. "הנחש השיאני ואכל".

רק בתום נפילתו הנחש נאלץ אל השמים. בהיחבטו אף הוא בנוקשותה חסרת הפשרות של הקרקע, בעומק נפילתו, אפילו הוא מוצא את השמים, אולם כאילוץ. מרחבי החיים כבדים עליו, כפויים עליו באונסו, רוחם קשה עליו, והוא מתחיל לנטות כלפי מטה אל העצלות ואל העצבות. "ויש נחש, שעל ידה בא עצבות רוח. הינו בחינת ל"ט מלאכות, שהוא זהמת הנחש, על ידי זה בא עצבות רוח. ועל ידי עצבות הרוח אין הרוח דופק כסדורו, ואזי נעשים האיברים כבדים, מחמת שאין רוח הדופק מנשב בהם כסדר" (ליקוטי מוהר"ן שם). מתוך האונס שהעצלות והעצבות, לכאורה, נוהגים בו באדם, נחשפת דווקא ריקנותו שלו, היעדר עצמו, באשר אין הוא מגלה כוח התנגדות, והוא שם את עצמו רק כקרבן להם. הוא, הקרבן מרצון, אינו חש כאב; להיפך, נפילתו מתקבלת בברכה בחיק הרחמים העצמיים המתוקים, או לפחות בהבנה בחיק החוק המדעי, הכופה את האדם שלא להתמרד. בין כך ובין כך האדם נעדר כאב, שכן מ"בשרו הוא מתעלם". ומשעה שהתעלם מבשרו הרי שזה נעשה לו למטרד כבד, למשא השואף כלפי מטה, אל המנוחה, אל הסתמי, אל העצוב ואל העצל, כמפלטים נעדרי מחלוקת, וממילא גם נעדרי שמים, בנפילתו אל הקרקע. מששמט את ידיו ולא גילה את כוח ההתנגדות הטמון בהם, ומשלא הכיל בתוכו את ה"מחלוקת לשם שמים", לא היה יכול גם להחזיק את עצמו במחלוקת עם כל החיצוני לו כברייה עצמאית, ונאסף אל החיצוני לחלוטין – בעצלות, או אל הפנימי לחלוטין – בעצבות, או אל שניהם ביחד – בספק. מתוך כך צנח לתוך השמים שמהם ניסה כל כך להימלט, שהרי יותר מכל הם מכריחים אותו לבוא במחלוקת, להכיר במה שמחוצה לו, וזו בסופו של דבר תתרחש, "סופה להתקיים". אם לא תתרחש מרחוק, הרי שתתרחש מקרוב ובכאב גדול, כאב החבטה בקרקע, כאב הרדוקציה הערכית והמיטפיסית של הספקן אל עפרה הדומם, המטריאליסטי, הסתמי והמת, אשר רק בהם יחוש בחייו... ככל שה"התעלמות" גדלה קהות החושים גוברת והחולשה פוסעת, הכבדות מצטברת והנפילה מעמיקה. ובהגעה לקרקע בתום השמים, תמה המחלוקת בינו לבין מה שמחוצה לו, ומתחילה לרחוש בגופו מחלוקת עם עצמו, והוא נאכל על ידי עצמו בעצבותו ובשיעמומו - ביטוי לנעדרותו - מתעפש!

זוהי הטרגדיה בעולמנו. די שתותיר בו משהו ולא תעשה בו דבר בכדי שיעלה אבק. מספיק שתזניח משהו בכדי שיתעפש. הסתמי איננו מפלט, הוא איננו נח; על כן ניתן אף לומר שטרגדיה זו היא גם קרש ההצלה של המציאות המדרבנת כל הזמן את תושביה למשמעות, מאיצה בהן לתוכן, כדרך שעונשו של הנחש להלך על גחונו, על עפר, אילץ אותו אל חייו. הגירוש מגן עד הוא הצלת חייו של האדם מן הסתמי ומן הריק: "ועתה פן ישלח י ד ו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם". הפיתוי לקחת את החיים כמובנים מאליהם יכול לגרור את האדם להשאיר אותם ריקים. באופן טרגי מותו של האדם מאלץ אותו לא להתפתות אל הסתמי. בחיי נצח הסתמי – אין בו הפסד, על אף שאין בו רווח, אולם בחיי שעה כל רגע חשוב, ואף בסתמי יש הפסד. את אי-הנחת שבמקום מנוחתו של הנחש יחוש היודע את סופו, את בשרו - "וידעו כי עירומם הם" - ואיננו מתעלם ממנו. או אז חוזרת לבשרו התחושה, וכהות החושיו מתבהרת לכאב שבעצבות, לשיממון שבעצלנות ולטירוף שבמטריאליסטי לחלוטין, פליט הספק. אולי האמת יכולה להחזיק מעמד בשלילתה, אולם לא כך החיים! אלו מתקוממים, מתעוררים, מתנגדים; כמעט ניתן לומר שבכך עיצומם. במובן זה מחלוקתו של החי איננה עם השקר אלא עם הסתמי. סתמיות זו חמקמקה ומיתממת, לכאורה איננה אומרת דבר, אך די בשתיקתה כדי להמית, ובתמיהתה הספקנית כדי לכפור.

 

ו

"…יש בלב רוח הדופק, שהיא מתחלת התולדה, והוא נושא עליו כל הלחות, וכל הדמים, וכל המיצות (שקורין זאפטין). והרוח הדופק הזה, הולך ונוקש בכל האיברים. ועל ידי הליכתו ונשובו בהם, הוא מנענע ומנשב ומנפץ אותם מן העפוש, שלא יתעפשו ולא יתקלקלו. כמו הרוח המנשב בים, שהוא מנפץ ומנשב ומהפך ומגיס המים שלא יתעפשו ולא יתקלקלו. ועיקר נשוב הרוח הדופק, בהידים. כי מחמת שהידים עסקניות, צריך לנשב ולנפץ אותם ביותר…" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו ט).

הלב דופק ודופק, מזרים את מחזור הדם אל הגוף ומסובב אותו עוד ועוד, חזור וסבוב, במעגליות חוזרת ונשנית, חוברת לכל פינה, נוגעת בכל איבר, שיצטרף לריקוד הזה, לערבוב הזה, עוד ועוד ועוד… ובלבד שלא יעצור, שלא יפסיק, שלא ישתוק, ודי בכך שלא ימות. איבר שלא יצטרף לריקוד הזה מהרה יתעפש, ימות. כל תנועה כשירה, כל תזוזה עוזרת במלחמה עם המוות. הכל טוב יותר מן הסתמי. תזוז, תקום, תעשה, לא חשוב מה, ובלבד שתחיה, שתצא מן העצבות והעצלות אשר נפלת אל תוכם, אל תחתיתם.

יותר מכל יש לידיים נטייה אל העצבות והעצלות. הן, שנטייתן הראשונית כלפי מטה, שעל פניו עיסוקן בחיצוני ובחומרי, יכולות ליפול בקלות אל הסתמי. אך הלב לא מרשה זאת, הוא דופק ודופק ומאיץ בידיים: "תעשו הכל, תתעסקו בכל דבר, רק אל תתעצלו, רק אל תעצבו!". ועל כן הידיים עסקניות, זזות ללא הרף. הן כל הזמן שרויות במחלוקת, מחלוקת שהיא לשם שמים, מחלוקת בינן לבין עצמן – יד ימין ויד שמאל – כאשר העיקר הוא מה שביניהן, השמים שבתוכן, אשר במרחביהם עיסוקן, ומתוכם הן באות לידי ביטוי. בין הידיים נמצא גם הלב, שאף הוא שרוי במחלוקת לשם שמים, מחלוקת בין שני שבריו, כצורתו. בידיים תמיד טמונה הסכנה שיעשו דין לעצמן, שישכחו את הלב שביניהן, שיפעלו ללא לב, ללא "אני", כך סתם, כנחש. ועל כן הידיים צריכות, יותר מכל שאר האיברים, שהלב יהיה קרוב אליהן כדי שלא ישכחו גם בשליחותן את מקורן. שכן בניגוד לידיים, העין והאף לעולם לא ישכחו את מקורם, שהרי גם בפעולתם הם אינם עוזבים את הגוף. הידיים, לעומתם, נשלחות כל הזמן מן הגוף והלאה. אך דווקא בשל חיצוניותן הן יכולות להלך במרחבי השמים ואיזורי הגבול בבטחה.

 

ז

בסיפורו המפורסם של רבי נחמן – "שבעת הקבצנים" – מתואר הקבצן הששי כדמות פלאית ללא ידיים היכולה להציל את בת המלכה שברחה אל מבצר שכולו מים, מבצר יפהפה, שסכנה להיכנס אליו מפני סכנת הטביעה. בת המלכה העדיפה את סכנת הטביעה על פני הנפילה בידי המלך, שרדף אחריה לתופסה. ייתכן שהאיש ללא הידיים הוא משל ל"אני" שבאמצע הידיים ואל לבו. אך ללא ידיים נותר הוא נטול חמדה ונטול פנייה לצדדים (מקומן של הידיים). מי שמבחוץ נראה כבעל מום, הרי שמבפנים מתברר כבעל ידיים אחרות – אליהן טען הקבצן, ידיים המסוגלות להתהלך במרחבי לבו של האדם ושמיו מבלי לטבוע. שכן, כך אנו מציעים, המבצר שאליו ברחה בת המלכה הוא סמל לפנימיות, הנוכחת במציאות בשני מקומות: בחיק הקרוב ביותר - בלבו של אדם, וברחוק ביותר - בפנימיותו של "האחר", ובפנימיותה של המציאות בחיק ההשגחה. ובתווך – תמיד שמים, שם… מים. הם המצביעים ומרמזים על יסוד אחר הנמצא מאחורי החיצוני. האיש ללא הידיים אינו מתפתה לחיצוני. הוא גם איננו מסוגל אליו, שהרי ביחס אליו הוא נכה. אולם דווקא נכות זו היא המאפשרת לו להתהלך במרחבי השמים, ה"אין", ולא ליפול. בת המלכה טמונה במעמקי אותם מרחבים כדרך שהנפש טמונה במעמקי הלב, וכדרך שהשכינה טמונה בעומק השמים. חומותיו של המבצר הן החותם השומר על בת המלכה. רק ידיו הנעלמות של אותו קבצן, שאינן שוכחות את מקורן, את לבן, יכולות לחלץ את בת המלכה.

חילוצה של הנפש מסגור לבה וחילוצה של השכינה מחביונה והסתר פניה מבשרים את התגלות הפנימי בחיצוני, וממילא הפחת החיים בו, הארת הבשר. לא פלא שאותו מלך המתואר בסיפור רוצה לתפוס את בת המלכה, שכן התגלות שכזו הינה מצרך נדיר. אולם כמתואר בסיפור שם, מתברר שהמנסה לתפוס, לשלוט ולמלוך בפנימיותו – חומקת זו ממנו אל סגור לבה, אל מבצר המים. באופן פרדוכסלי הרוצה להגיע לעץ החיים מגורש ממנו כדי לשמור על חייו אלה; השולח ידו אל מקור החיים ייתקל ב"חרב המתהפכת", אשר יותר משהיא הורגת אותו היא שומרת על חייו – "ועתה פן ישלח ידו…". המלך החולם, בסיפור, שאותה בת מלך תהרוג אותו, מפתח שנאה כלפיה וכלפי אותה חרב המאיימת על חייו, ועל כן בת המלכה בורחת אל מבצרה, מבצר המים, מבצר שהשמים הם חומותיו, חומות על סכנת החיצוניות, שהמרחק מן השמים מטיל את האדם אליה, על סכנת הסתמיות העצובה והעצלה, שריקנות השמים מנסה את האדם בה, ועל סכנת הכפירה, שנעלמות השמים מחלחלת את הספק בתוכו. כל הנופל בכל אלה, סכנת מוות מרחפת עליו, מותו של עולם, מותו של אדם או מותו של אלוקים חס וחלילה. חרב חדה היא החרב המתהפכת, והיא שוב ושוב מאלצת את האדם לקבל את הנעלם והרחוק שמאחורי השמים, לקבל את עולמו, לקבל את עצמו, ולקבל את חסד א-לוהיו, כמים משמים.

מים אלה מבטאים לא רק את מבחן האמונה בבואם מרחוק, משמים, "אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה" (תענית ח.), אלא מבטאים גם את כוחות החיים והפריחה המגיעים אל הקרקעית, אל הנמוך והמטריאליסטי, מגיעים מרחוק ומחלחלים בו עמוק ככל שיוכלו, בכל פתח, בכל מרווח, בכל פיסת שמים קטנה. אי אפשר להחזיק מים אלה כדרך שמחזיקים כל חפץ במציאות. הם, יותר מכל חפץ אחר, זקוקים לכלי בנוזליותם. אף הידיים, שתפקידן להחזיק דברים, מגלות את חולשתן כששופכים עליהם מים. שמא נחשפות הן ל"אין ידיים" של אותו קבצן בסיפור, ויותר מכך אף לצורך בכלים - חיצוניים ככל שיהיו - בכדי לקבל מים. כי את המים אפשר רק לקבל, כמו גם את החסד, גן העדן, מקום החסד, החתום בחרב המתהפכת בחותם הידיים, הדורש מן הידיים להיות ככלי ולהשתמש בכלים לקבל מחד, ולעשות מאידך. גם בקבלה וגם בעשייה החיצוניות מקבלת את תוכנה, נגעלת מאטימותה. בנטילת הידיים שתי הידיים לומדות זו מזו: זו לומדת לאחוז בכלי וזו לומדת לקבל, זו לומדת את חוזקה ואת כוחה וזו את דלותה. לכאורה מחלוקת, אולם מחלוקת לשם שמים. שכן את חסד אי אפשר אלא לקבל בכלי על שני צדיו: צדו הריק והמכיל, הדורש ביטול - יד אחת, וצידו הקשה, המחזיק והפועל - הדורש חיצוניות וממשות - יד שנייה. בטלות בלבד, ללא נוקשות חיצונית, לא תכיל דבר, וכן גם נוקשות בלבד, ללא חלל בתוכה. בחירה בצד אחד בלבד תפיל את האדם במרחבי חלל העצבות והעצלות אל עבר הנוקשות הקרקעית והמטריאליסטית, וחוזר חלילה. כרוצה לומר שהמחלוקת בין הידיים לא תיפתר, "סופה להתקיים". על כורחך שמים, על כורחך אמונה, ולא רק בראש, אלא בידיים.

גאולתן של הידיים היא גאולתו של הבשר, והפחת החיים בחיצוני ובפנימי גם יחד. זה מקבל מזה, וזה מקבל מזה, ובמחלוקתם – גאולתם. הידיים מקבלות לב, והלב – ידיים, ושניהם יחדיו מקבלים שמים, ומשם גם מים. תחילת התהליך בתוך האדם עצמו ובהארת בשרו, אך המשכו בכוחות החיים ההולכים ומתפשטים אף מעבר לו בעולם שנגאל מן האטימות המטריאליסטית ונפתחו בו השמים. מרחבי המציאות רוחשים, בעולם שכזה, משמעות. אין מקום לסתמי ואין בו מנוחה, אין דבר שאין בו דיבור, ואין חפץ שאין בו מלה. הידיים כידוע מדברות כל הזמן, בתנועות עדינות ובדקויות אין ספור. הן אומרות פעמים רבות אף מה שהפה מסתיר. באופן דומה הנביא יכול להבין את דבר ה' הרוחש בתוך המציאות - 'כאשר דבר ה' ב י ד'   , הנאמר במשה ובשאר נביאים". מציאות שכזו היא מציאות שבה השמים נוכחים בארץ. מציאות אשר לנו היא נסתרת, אך גרונה של התורה בוקע ממנה. לדידנו בת המלכה שבויה עדיין במבצרה, ואנו מוצאים מציאות מרוכזת ורוויה כל כך רק בתוככי ה"אני" מחד, ובתורה מאידך. שניהם מרמזים עליה, אך מגורשים ממנה - מגורשים מעץ החיים. גירוש "לשם שמים". לשם האמונה ולשם הנאמנות, אשר מושגי ה"שמים" שאנו מכירים בדרך כלל מורים על יסודות אלו. ייתכן ש"תורה מן השמים" לא תובן אלא למי שיש לו "שמים", שמציאות מרוכזת ורוויה זו מוכרת לו ונוכחת בלבו. אולם שמים אלה, כדרכם, לא נקנים אלא ב"יראת שמים" ו"קבלת עול מלכות שמים", המבטאות את התביעה של השמים לא להתגלות, אלא למאמין ולנאמן... בידיים.

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון

******************************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL