שיעור מס' 9: קבלת אחריות (ה:- ו.)

מבוסס על שיעוריו של הרב עזרא ביק

 

א.   הגדרת האיסור

הגמרא (ה:) משווה בין לא ייראה ובין לא יימצא. אחד ההבדלים המוזכרים בגמרא, היא כי איסור לא ייראה כולל גם את המילה "לך", המשמשת, בדרך כלל, להוראה כי יש צורך בבעלות על מנת לעבור על האיסור. בהתאם לכך, הגמרא אומרת כי אין עוברים באיסור חמץ על חמץ שבבעלות גוי או הקדש. אולם איסור לא יימצא אינו מסויג על ידי המילה "לך", ולכן הגמרא מסיקה שאסור ליהודי לקבל עליו שמירת חמצו של גוי במהלך ימי הפסח. על מנת לתרץ את הסתירה המתעוררת משתי הלכות אלו, הגמרא אומרת: "הא דקיבל עליה אחריות, הא דלא קיבל עליה אחריות". "אחריות" היא מושג טכני המצביע על חיוב השומר לפצות את בעל החפץ במקרה של אובדנו. מטרתנו בשיעור זה היא להבהיר את העיקרון על פיו מתחייבים באיסורי חמץ, כפי שהוא מתבטא   בעניין קבלת האחריות, לאור הלאו "לא יימצא" והסייג "לך".

(לצורך שיעור זה אני מניח כי קיים רק לאו אחד של חמץ, או לפחות כי לאיסור לא ייראה ולא יימצא תחום דומה של חלות. רבנו דוד, הריטב"א והר"ן עוסקים בשאלה זו בתחילת סוגייתנו) [עיין גם בשיעור מס' 7].

קשר פסיכולוגי לעומת אחריות משפטית

הגמרא (ה:) מספרת על מקרה בו תושבי מחוזא היהודים היו צריכים לספק אכסניה לחיילי הצבא המקומי. רבא פסק להם כי היות והם חייבים להשיב את המזון של החיילים אם הוא ייגנב או ייאבד, עליהם לסלק חמץ זה מבתיהם לפני הפסח. הרמב"ם (חמץ ומצה ד, ד) פוסק כי למרות שאחריות השבה זו אינה חוקית משפטית, אלא רק מחויבות שהוטלה על היהודים בכפייה על ידי החיילים, עצם האחריות על החמץ דה פקטו, גורמת לכך שהיהודים עוברים על האיסור. רבנו דוד דוחה דעה זו. הוא טוען כי אחריות באונס אינה אחריות אלא ניצול. (רבנו דוד סבור כי האחריות נגרמה כתוצאה מדינא דמלכותא דינא או מכך שתושבי המקום קיבלו על עצמם אחריות מרצון). במילים אחרות, לדעת רבנו דוד, אם אין אחריות משפטית, אין קשר מחייב מבחינה הלכתית בין החמץ ובין מי שהוא נמצא ברשותו, ועל כן אין בעל הבית מתחייב עליו בפסח.

מכאן אנו מסיקים כי הרמב"ם אינו דורש בעלות משפטית. היות שליהודי במקרה זה, יש אינטרס בשמירה על "שלומו" של החמץ בכדי להימנע מהפסד ממוני, החמץ נחשב ל-"מצוי". במלים אחרות, לא יימצא תלוי בקשר פסיכולוגי בין האדם ובין החמץ, ובלשון הרמב"ן "רוצה בקיומו" (ד:).כשאנו מתבוננים בלאו "לא ייראה לך" לאור לאו דלא יימצא, אנו למדים כי הפסוק בא לאסור קשר בין האדם ובין החמץ- לא ייראה לך במובן שהחמץ לא יהיה חשוב לך. הפסוק אינו מתייחס לשאלת הבעלות.  

(הדבר משתלב היטב עם הסבר הרמב"ם לביטול. מן הרמב"ם בהלכות ברכות יא, טו ברור כי הוא סבור כי ביטול הוא מצב פסיכולוגי.   דבר שאין לו חשיבות הוא דבר בטל. אם האיסור הוא להחשיב את החמץ כבעל משמעות או ערך, הרי שזה הגיוני לומר כי ביטול החמץ וראיית החמץ כנטול תועלת תביא לביטול האיסור.)

רבנו דוד המצריך אחריות חוקית משפטית על החמץ על מנת לעבור בלאו, מסביר את המילה "לך" כמתייחסת לבעלות רגילה.   דבר זה עולה בבירור מן האופן בו הוא מסביר את החידוש שבמקרה של רבא. לדעתו, רבא מסביר לתושבי מחוזא מדוע אסור לקבל אחריות על חמץ בימי הפסח. הסיבה לכך היא, שבמקרים מסוימים אחריות הופכת את החפץ לשל המוכר- כמו במקרים בהם החפץ נגנב או אבד. ניתן לעמוד על נקודה זו מן ההשוואה בין דין זה לדין דבר הגורם לממון כממון דמי. לדעת רבנו דוד, בשני המקרים האיסור חל בשל העובדה כי החמץ   (או החפץ) נחשבים כשלו (בבעלותו) במידה מסוימת. רבנו דוד אומר במפורש כי על מנת לעבור על איסורי חמץ, יש צורך בבעלות על חמץ, אולם בשל העובדה כי התורה כותבת צורך זה בלשון לא יימצא, אנו למדים כי מספיקה רמה נמוכה של בעלות. אחריות על חפץ מסוים הופכת את מקבל האחריות לבעל הדבר במידה מסוימת, כשם שלרבי שמעון בהלכות המצריכות בעלות אנו הולכים על פי הכלל "דבר הגורם לממון כממון דמי".

(במהדורות המודפסות של רבנו דוד, המילים האחרונות המובאות שם הן "בכלל לשון לשום עניין". יש להגיה "בכלל שלולשום עניין" כפי שפירשתי לעיל. לשון המהדורה המודפסת אינה מובנת כלל; התיקון שהצעתי נתמך במפורש בדברי רבנו דוד לקמן ו., מהם אביא בהמשך.)

לסיכום, הרמב"ם דורש קשר פסיכולוגי בין החמץ ובין זה שאמור להתחייב עליו; רבנו דוד דורש בעלות משפטית, אולם לשם בעלות משפטית זו מספיקה אפילו אחריות- למרות חולשתה המשפטית.

 

  ב.  רמת האחריות

השאלה הבאה בא עלינו לעסוק, היא מה רמת האחריות הנדרשת. בהלכה ישנן 3 רמות של אחריות שומרים:

1)  שומר חינם (חייב רק בפשיעה).

2)  שומר שכר (חייב בגניבה ואבדה).

3)  שואל (חייב בכל המקרים כולל מקרים של אונס).

הראשונים נחלקו ברמת האחריות הנדרשת כדי להתחייב באיסורי חמץ. לדעת רבנו דוד, אדם עובר על האיסור רק אם קיבל על עצמו אחריות של שומר שכר. אין די באחריות על פשיעה בלבד. לדעת הריטב"א ניתן להסתפק באחריות פשיעה על מנת להתחייב בבל יימצא. דעה שלישית מובאת בדברי התוספות (שבועות מד. ד"ה "שומר"), המצריך אחריות גמורה על החמץ, כולל חיוב באונס- כל רמה פחותה יותר של אחריות פוטרת מאיסורי חמץ.

ננסה לנתח מחלוקת זו באמצעות החקירה שהעלינו לעיל. אם כל מה שנדרש כדי לעבור על איסורי חמץ הוא עניין פסיכולוגי בחמץ, ניתן להסתפק באחריות פשיעה. עצם העובדה שהשומר חייב לדאוג כי לא יקרה לחפץ דבר כתוצאה מפשיעה, מספיקה כדי ליצור התעניינות זו בחמץ. אם אנו מצריכים אחריות גניבה ואבדה, אז נראה כי יש צורך ברמה מסוימת של בעלות. לגניבה ואבדה יש ממד מסוים של אונס, שהרי על אף שניתן למונעם, אין הם תוצאה של פשיעת השומר. אם החמץ נגנב, חיובו של השומר אינו בשל פשיעה שפשע, אלא בשל העובדה שהחפץ שתחת חסותו מצוי באחריותו- "דבר הגורם לממון". למעשה, זהו הטיעון של רבנו דוד (מצוי בהמשך הסוגיה   ו.). תוך ויכוח עם הדעה כי אחריות פשיעה של שומר חינם מספיקה כדי לחייב באיסורי חמץ, מצהיר רבנו דוד כי הסיבה לחיובו של שומר שכר באיסורי חמץ היא כי החמץ נחשב לשלו, בעוד לא ניתן לומר על שומר חינם החייב רק בפשיעה, כי החמץ שלו.

מכל מקום, אם נחיל הגיון זה על הרמב"ם, נביא את עצמנו למצב של סתירה פנימית. כבר ראינו כי הרמב"ם מסביר את הלאו "לא יימצא" ואת המילה "לך" כאיסור על חמץ שיש לאדם זיקה אליו, ורצון בקיומו. אך הרמב"ם מסכים עם רבנו דוד כי יש צורך באחריות גניבה ואבדה על מנת לעבור על איסורי חמץ. על פי הטיעון שהוצג בפיסקה הקודמת, אנו יכולים להסיק מכך כי הרמב"ם טוען לצורך בבעלות משפטית על מנת להתחייב באיסורי חמץ (שהרי זו משמעות חיוב בגניבה ואבדה), ואם כך או סותרים בכך את מסקנתנו הקודמת לגבי דעת הרמב"ם.

התשובה לבעיה זו, היא כי יש חילוק משמעותי בין אחריות שומר חינם להימנע מפשיעה, ובין חיוב של שומר שכר לפצות את הבעלים במקרה של גניבה ואבדה. שומר חינם משלם משום שהוא פשע. שומר שכר, לעומתו, משלם בשל האחריות שיש לו על החפץ. גם לפי הגדרת הרמב"ם של "רוצה בקיומו", הרי שהתעניינות שומר חינם בחפץ אינה בשל זיקה בינו ובין החפץ, אלא בשל רצון שלא לא לפשוע. רצון כזה אינו עומד בקריטריון אותו הציב הרמב"ם לזיקה בין האדם ובין החמץ. אחריות פירושה זיקה בין השומר ובין החפץ כשלעצמו. זיקה זו קיימת גם במקרים של אונס, אלא שבאונס השומר אינו משלם משום שאונס רחמנא פטריה. גם אם יש פשיעה במקרים של גניבה ואבדה, שומר שכר אינו משלם בגלל הפשיעה שפשע, אלא בגלל האחריות שיש לו על החפץ.

הסבר זה עולה בקנה אחד עם עמדתו המפורסמת של הרמב"ם כי פושע כמזיק (אדם שפשע בשמירה אינו מתחייב כשומר, אלא נידון בגדרי אדם המזיק; הלכות שכירות ב, ג). שומר משלם כתוצאה מאחריות שיש לו על החפץ, ואילו פושע משלם משום שהוא מזיק. אם אני שובר את החלון של חברי, אני חייב לשלם עבורו, אך לא בגלל שיש זיקה כלשהי ביני ובין החלון. פשיעה, על אף שאין בה פעולה חיובית מצדו של השומר, נחשבת מבחינה הלכתית כמעשה שנעשה בחפץ. לכן, נוכל לומר כי לשומר חינם אין זיקה לחפץ שתחת רשותו, בעוד לשומר שכר יש זיקה כזו.

מובן, כי רבנו דוד חולק על גישה זו. בהמשך הקטע שהובא לעיל, הוא טוען כי אחריות של שומר שכר דרושה על מנת לחייב באיסורי חמץ, משום שהיא הופכת את החפץ לשלו. אילו האיסור היה תלוי בעניין הפסיכולוגי שיש לשומר בחפץ, רבנו דוד יכול היה לחייב גם שומר חינם.

(תוספות בשבועות, הדורשים אחריות אונס, מובנים יותר כעת. הם מסכימים עם רבנו דוד כי אחריות בעצם יוצרת מידה מסוימת של בעלות, אולם אם משמעותו הממונית של החפץ כלפי השומר שונה מזו שיש לבעלים כלפיו, אין החפץ נחשב לשלו. על כן, רק שואל המתחייב בכל סוגי האבדות בהם מפסיד גם הבעלים, יכול להחשב כבעל החמץ ולעבור עליו באיסור.)

מנגד, הריטב"א המקבל אפילו אחריות שומר חינם, סבור כי כל מידה של התעניינות פסיכולוגית מספיקה לחייב את השומר באיסורי חמץ. גם פשיעה, המחייבת את השומר לדאוג לחמץ, על אף שהוא אינו שלו, מספיקה לצורך זה.

 

ייחד לו בית

"ייחד לו בית אינו צריך לבער" (ו.). רש"י מסביר כי זהו מקרה בו השומר לא קיבל על עצמו אחריות כלל, אלא רק התיר לנוכרי לשים את החמץ ברשותו. רבנו דוד מסיק מרש"י זה כי גם אחריות שומר חינם מספיקה כדי לעבור על בל יימצא, משום שייחד לו בית הוא מקרה בו הבעלים של החמץ לא הציב מצדו שום תנאי של אחריות, ורק היהודי שקיבל את החמץ לרשותו הוא שסייג את הקבלה למקום מיוחד. אילו הייתה רמה כלשהי של קבלת אחריות מצדו של היהודי, הוא היה הופך לשומר חינם ומתחייב באיסור לא יימצא.

תוספות מסבירים כי הברייתא עוסקת במקרה בו הייתה קבלת אחריות. עם זאת, אם היהודי שם את החמץ במקום מוגדר, השמור רק לחמץ, אין האיסור חל. החמץ נחשב כמצוי ברשותו של הנוכרי, ועל כן אין הוא נכלל בלא יימצא על אף שהייתה קבלת אחריות. ראשוני ספרד מסכימים להסבר זה. אולם ישנו הבדל בין הסבר תוספות ובין הסבר ראשוני ספרד למקרה הנידון.

תוספות טוענים כי ייחד לו בית הוא פטור החל רק משום שהחמץ שייך לנוכרי. הקשר ליהודי נובע מאחריות בלבד. אילו היה מדובר בחמץ של יהודי המצוי בביתו של נוכרי, האיסור היה חל בכל זאת. (עיין בתוספות על מנת לוודא שזו אכן עמדתו. תוספות רבנו פרץ והתוספות רי"ד אומרים זאת בפירוש). התוספות מחלקים בין חמץ של נוכרי באחריות של יהודי, שמתחייבים עליו רק אם הוא בביתו של יהודי (בלא ייחד לו מקום), בין חמץ של יהודי שמתחייבים עליו ללא תלות בשאלת מיקומו. מדברי התוספות ברור כי אין הם דורשים מיקום גיאוגרפי מצד עצמו להתחייבות באיסור. אולם קירבה פיסית היא גורם בעל משמעות מבחינת לא יימצא. הדרך הפשוטה ביותר להסביר זאת, היא אם נאמר כי "יימצא" קשור לדאגה פסיכולוגית. בעלות אינה דרישה ללאו דלא יימצא; היא גורמת לדאגה פסיכולוגית המחייבת בלא יימצא. אם החמץ שייך לך, כי אז הוא בדעתך, ולא משנה היכן הוא נמצא בפועל. מצד שני, אם הקשר שלך לחמץ הוא רק בשל אחריות, אז יש להתחשב במיקומו: אם החמץ נמצא ברשותך, האחריות המשפטית יוצרת התעניינות שלך בחמץ. אך אם החמץ בביתו של הבעלים, גם אם במקרה של אובדן החמץ החיוב לפצות את הבעלים יחול עליך, אין בכך מספיק כדי ליצור התעניינות פסיכולוגית שלך בחמץ שתוביל לאיסור חמץ (רחוק מהעין, רחוק מהלב).

[ניתן להציע, כי לדעת התוספות, ישנם שני איסורים נפרדים: בל ייראה לך אוסר בעלות על חמץ. ייחד לו בית אינו מעלה ואינו מוריד ביחס לחמץ המצוי בבעלות יהודי. בל יימצא, לעומת זאת, אוסר הימצאות חמץ ברשותו של אדם, גם אם אין הוא בבעלותו (כמובן, שיש צורך באחריות על מנת להתחייב). ביחס לאיסור זה, "בתיכם" הוא תנאי הכרחי. לכן, במקרה של ייחד לו בית, בו החמץ אינו נמצא ברשותו של היהודי, אין הוא מתחייב בבל יימצא. באופן דומה, ייחד לו בית אינו מועיל לחמץ שבבעלות יהודי, אלא רק לחמץ שעליו יהודי קיבל אחריות. עיין בתוספות רי"ד.]

רבנו דוד ושאר ראשוני ספרד טוענים כי אין עוברים על איסורי חמץ גם בחמץ של יהודי, אם הוא נמצא בביתו של נכרי. הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות יב, יט) מביא מכילתא הלומדת מן המילה "בתיכם" כי לא די בכך שהחמץ יהיה שלך, אלא צריך שהוא אף יהיה ברשותך על מנת להתחייב. זוהי הגבלה עצמאית, שאינה מבוססת על לך או יימצא. היות שרבנו דוד אוחז כי אחריות היא רמה מסוימת של בעלות, כפי שראינו, ייקשה עליו להבחין בין חמץ של יהודי ובין חמץ של גוי עליו היהודי קיבל אחריות. במקום זה, הוא משתמש בייחד לו בית לא בכדי להחליש את האחריות, אלא כגורם עצמאי המאפשר את המשך קיומו של החמץ למרות האחריות (=בעלות).

הרא"ש (ד) מביא מחלוקת ביחס למקרה ההפוך: יהודי מפקיד את חמצו אצל נוכרי, כשזה האחרון מקבל עליו אחריות. הגאונים סבורים כי היהודי אינו מתחייב על חמץ זה. על אף שהם מסתמכים על המכילתא, מן הדרישה כי הנוכרי יקבל אחריות עולה כי הסיבה לפסק אינה תלויה רק במיקום החמץ. ההצמדה שבין הקטע הזה ברא"ש ובין הגמרא בה: מצביעה על כך שהרא"ש הבין כי עמדה זו מבוססת על המקרה ההפוך של קבלת אחריות. אם אחריות של יהודי על חמץ נוכרי אסורה, אז אחריות נוכרי על חמץ יהודי מותרת. כעת, אם נאמר כי אחריות יוצרת מידה מסוימת של בעלות, אז מסקנת הרא"ש כלל אינה מבוססת. אמנם אחריות יוצרת בעלות, אולם גם בעלות רגילה היא בעלות. מכאן, שבקבלת אחריות החמץ נחשב בבעלות שניהם. לעומת זאת, אם אחריות פעולת ביצירת זיקה פסיכולוגית בין האדם ובין החמץ, ניתן לטעון כי כשם שכאשר החמץ נמצא ברשותי אני מספיק מתעניין בו על מנת שהוא ייחשב לי כמצוי, כך גם חמץ המצוי אצל הנוכרי, משחרר אותי מדאגה לחמץ היות שאני יודע כי הנוכרי יפצה אותי במקרה של אובדן.

הרא"ש מביא את דעתו החולקת של רבנו יונה. רבנו יונה סבור כי על אף שהחמץ נמצא ברשותו של הנאמן (הנוכרי), הוא עדיין חשוב "ברשות המפקיד", קרי ברשות היהודי. רבנו יונה מוכיח את שיטתו מן הגמרא במסכת בבא קמא (עו.), הקובעת כי הקדש שנגנב מרשותו של אדם, אינו מחייב בתשלומי כפל, על אף שבעל ההקדש חייב באחריותו. הסיבה לפטור היא הפסוק "וגונב מבית האיש" ולא מבית - הקדש. במילים אחרות, למרות האחריות המוטלת על המקדיש, בהמה שהוקדשה נחשבת כבבעלות של הקדש.

הרא"ש מסכים עם מסקנתו של רבנו יונה, אך אינו מקבל את ההוכחה אותה הוא הביא. הרא"ש סבור כי ביתו של הנפקד נחשב כאילו הושכר למפקיד לשם שמירת החפץ. לכן, למעשה, ביתו של הנוכרי נחשב כביתו של היהודי.

ההבדל בין רבנו יונה ובין הרא"ש יכול להיות מוסבר כדלקמן: רבנו יונה אינו מצריך מיקום של החמץ בביתו של היהודי בפועל. החמץ צריך להיות ברשותו, כלומר תחת שליטתו. מבחינה הלכתית, למילה "ברשותו" יכולות להיות שתי משמעויות. לעתים, היא משמשת לציון מיקום גיאוגרפי או אזור, כמו בדיני שבת – רשות היחיד ורשות הרבים. במקרה שלנו רבי יונה טוען שהמילה "רשות" מתייחסת למה שתחת שליטתו של האדם, תחת יכולת ההשפעתו. במובן זה, חמץ שנמצא ברחוב הוא גם חמץ ברשותו של אדם. חמץ שנמצא בביתו של השומר אין יוצא מרשותו של הבעלים, היות שהשומר אינו מתנגד לבעלות של המפקיד – להפך, הוא מייצג בעלות זו. עניין זה   אינו נלמד מהמילה בתיכם, אלא מהבנה נכונה של משמעות לא יימצא. אם החמץ נמצא בביתו של אדם שקיבל אותו ממני על מנת לשמרו, הוא לא יצא מרשותי. חמץ זה הוא בגדר "מצוי". הוא מוכיח זאת מכך שההקדש נחשב כמצוי בבית הקדש, למרות שמבחינה פיסית הוא נמצא בביתו של המקדיש. נראה, כי שליטה ואחזקה של חפץ כלשהו הופכת אותו למצוי בביתך מבחינה הלכתית, ועל כן חמץ שנמצא בבית של שומר ששומר עבורי נכלל בגדר "מצוי בבתיכם", ועוברים עליו בבל יימצא. מנגד, הרא"ש מצריך שהחמץ יימצא במקום שהוא בבעלותי בפועל. הוא מבין את המכילתא כפי שהבינו אותה רבנו דוד והרמב"ן, כי ללא קשר בשאלת מצוי לך, יש צורך שהחמץ יהיה ברשותו של היהודי מבחינה פיסית. העובדה שהנפקד אינו מתנגד או מערער על בשליטתו של המפקיד בחמץ יכולה להשפיע על האיסור רק אם אנו מתעניינים ברמת הבעלות כמדד לאיסור. אולם מרגע שאנו מוסיפים דרישה למיקום מסוים של החפץ, השליטה והבעלות לבדם אינם מספיקים לחיוב. על כן, הרא"ש מציג עמדה קיצונית יותר, ואף שנויה במחלוקת: לבעלים יש מידה מסוימת שלבעלות על בית הנפקד. הבית הועבר לרשותו לעניין השמירה על החמץ (ורק לעניין זה). אם מקבלים הנחה זו, הרי שהחמץ בבעלותו של היהודי, ואף נמצא בביתו מבחינה פיסית.

(עיין בתוספות רי"ד, ד"ה "ולמימרא". התוספות רי"ד נוקט מפורשות בעמדה אותה ייחסתי לרבנו יונה, כולל הבנת המילה "רשות" כמתייחסת לשליטה. נסה למצוא את הביטויים המשמעותיים להבנה זו בדברי תוס' רי"ד. כעת, קרא בעיון רב   את הרמב"ם [ד, ב] ונסה לקבוע מה דעתו לגבי חמץ שהופקד אצל נוכרי.)

 

סיכום

על מנת לעבור על בל ייראה ובל יימצא, הרמב"ם דורש דאגה פסיכולוגית לחמץ או החשבתו כבעל ערך; רבנו דוד דורש בעלות, כאשר אחריות היא רמה חלשה של בעלות, אך מספיקה לחייב באיסורים אלו.

לדעת הריטב"א, גם שומר חינם עובר בבל ייראה ובבל יימצא היות שכל דאגה של השומר לשלומו של החמץ מספיקה על מנת ליצור זיקה מחייבת בינו ובין החמץ.

לדעת רבנו דוד והרמב"ם רק שומר שכר עובר על איסורי חמץ – ולא שומר חינם. יתר על כן, אם יהודי שם את חמצו בביתו של נוכרי, הוא אינו עובר על האיסורים.

הסברנו כי לדעת הרמב"ם שומר חינם משלם משום שפשע. לעומתו, שומר שכר משלם בשל האחריות שיש לו על החפץ.

לדעת התוספות, רק מי שיש לו אחריות גמורה על החפץ (כולל אונס)   מתחייב באיסורי חמץ. בנוסף, אם בעליו של החמץ הוא יהודי, האיסור אינו פוקע בכך שהחמץ נמצא בביתו של הנוכרי.