היי בועז, בשיעור זה חסר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, היות שיש לי מהדורת פרנקל ואין לי את הכרך המתאים. חוץ מזה, הפיסקה לגבי הנאת מכירה (בסוף) לא מובנת לי כ"כ והוספתי שם סוגריים, לפי הבנתי. שבת שלום.

 

פרק ב', שיעור מס' 2

איסור הנאה

הרב עזרא ביק

הגמרא (כא:) מחפשת את המקור מן התורה לאיסור הנאה מחמץ. חזקיה מציע תשובה הנוגעת לאיסור חמץ בלבד (עוד נעסוק בתשובה זו בהמשך). לעומתו, רבי אבהו מציין פסוק המשמש כמקור ללימוד כל איסורי הנאה שבתורה, וחמץ בכללם. לדעת רבי אבהו כל מקום שמוזכר הפועל "אכל" בצורות השלילה שלו, האיסור חל הן על פעולת האכילה והן על הפקת הנאה. בשיעור היום נעסוק בכלל זה.

כלל זה נלמד מן הפסוקים העוסקים בנבלה (בהמה שמתה ללא שחיטה) ובטריפה (בהמה שיש לה פגם קטלני – בהמה כזו אינה הופכת למותרת גם בשחיטה). הלימוד מטריפה הוא לימוד ישיר – הפסוק מתיר הנאה מטריפה, בכך שהוא מתיר לתת מן הטריפה לבהמה אחרת. מכך שהכתוב אומר "לכלב תשליכון אותו" לומדת הגמרא כי רק בשר טריפה הותר בהנאה, למעט שאר איסורים, בהם ישנו גם איסור הנאה (פרט לאלו אותם התירה התורה בפירוש – רשימה ארוכה למדי המופיעה בשני הדפים שבהמשך סוגיית הגמרא). על דרך המיעוט, פסוק זה יכול לשמש כמקור הכללי לאיסור הנאה. ניתן להתייחס לפסוק כאילו כתוב בו "אין ליהנות מאף איסור פרט לטריפה".

הלימוד מנבילה נראה עקלקל יותר. התורה מתירה בפירוש למכור או לתת מנבלה לגוי. הגמרא שואלת מדוע יש צורך בהיתר מפורש, הלא אין פסוק האוסר פעולות אלו. מכאן מסיקה הגמרא כי הפועל "אכל" אוסר גם פעולות אחרות פרט לאכילה, אלא אם כן הוגבל למשמעותו המצומצמת על ידי התורה. ואכן, אלמלא התורה הייתה אומרת בפירוש כי מותר ליהנות מנבלה, היינו מניחים כי קיים איסור הנאה לגבי בשר נבלה. על כן, לגבי חמץ, למשל, איסור הנאה שלו אינו נלמד מן הפסוק העוסק בנבלה, אלא מאיסור "לא ייאכל" שנאמר בחמץ. הפסוק "לא ייאכל" שבנבלה משמש כבניין אב ללמד על משמעותו של הפעול "אכל" במקומות אחרים.

תוספות (ד"ה "כל") מעלים את האפשרות, כי אדם שייהנה מחמץ יעבור על איסור כרת כשם שלגבי איסור אכילה נאמר "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". כפי שכבר נאמר לעיל, השורש א.כ.ל. אוסר גם הפקת הנאה. ר"י משיב כי הטיה מיוחדת זו של השורש – "אוכל"- אינה כוללת איסור הנאה. מלשון התוספות נראה כי רק לשון "לא תאכלו" ניתנת להרחבה לאיסור הנאה, היות שזו ההטיה המופיעה לגבי נבלה. נראה כי "לא תאכל" ו- "לא ייאכל" הם צורות שונות של "לא תאכלו", כך שאף הן כלולות באיסור הנאה, מה שאין כן "אוכל", הנחשב להטיה עצמאית של השורש (מבחינה הלכתית).

הר"ן סבור כי אם הפסוק בנבלה מלמד אותנו את משמעות המילה "תאכלו", תשובת הר"י אינה הגיונית. הר"ן מציע כי עלינו להבין את הלימוד כלימוד של דינא ולא של משמעותא. הפסוק בנבלה אינו משנה את משמעות המילה תאכלו, והיא אכן מתפרשת כפשוטה; הפסוק מלמדנו דין שכל הנאסר בלשון זו אסור גם בהנאה. הבנה זו משווה בין אופן הלימוד מטרפה ובין אופן הלימוד מנבלה.

כל האמור עד כה, הוא רק בגדר הקדמה לשיעורנו השבוע, שיעסוק בדעת הרמב"ם. מקריאה פשוטה של הגמרא אנו רואים כי הגמרא דנה רק במישור הלימוד של דין איסור הנאה, בין אם הלימוד בעל אופי לשוני, ובין אם המדובר במיעוט. אולם הרמב"ם הבין כי הגמרא מלמדת אותנו על אופיו של איסור הנאה, ולא רק על המקור ממנו הוא נלמד.

בספר המצוות (לאוין, קפז; אם אין בידיך עותק של הספר תוכל למצוא אותו באתרנו בכתובת www.etzion.org.il/pes21b.htm ), הרמב"ם עונה לשאלה מדוע הוא מנה את אכילת בשר בחלב ואת בישול בשר בחלב כשתי מצוות נפרדות, אך אינו מחשיב את איסור הנאה כמצווה נפרדת, על אף שכל שלושת האיסורים נלמדים מפסוקים שונים. יש לציין כי   אנו עוסקים באיסור שאינו כלול בכלל של רבי אבהו- במקרה זה איסור ההנאה לא נלמד מן השורש א.כ.ל., שאינו מופיע כלל לגבי איסור בשר בחלב, אלא מכך שהתורה שנתה את איסור הבישול – "לא תבשל גדי בחלב אמו" - ג' פעמים. מסביר הרמב"ם:

"ובכאן ראוי לי שארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זכרו... הנה ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצווה בפני עצמה מפני שהוא ואיסור אכילה עניין אחד. שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו ית' בדבר שהוא לא ייאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה. והכוונה שהוא לא ייהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרם ע"ה (פסחים כא:) כל מקום שנאמר לא תאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה. ואילו מנינו אותם שתי מצוות בבשר בחלב היה ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהיה בכל אחד מאלו הארבע מצוות איסור הנאה מצווה בפני עצמה...".

מדברי הרמב"ם עולה כי הלימוד של רבי אבהו מבוסס על הבנה מסוימת בדבר אופיו של איסור אכילה; בעצם איסור אכילה הוא איסור הנאה – איסור ליהנות מדבר בצורה של אכילה (ולא האיסור על הפעולה הפיסית של האכילה). בלימוד מן הפסוק בנבלה, אנו למדים כי שימוש במילה אכילה הוא כדוגמא של   הנאה; על כן כל צורות הנאה נאסרות.

נראה כי הרמב"ם סבר כי ללא הנחה הגיונית זו, לא ניתן להבין את לימודו של רבי אבהו. כיצד ניתן להבין את המילה אכילה בהקשרים כה שונים? התשובה היא שאין כוונת הכתוב ללמדנו על איסור אכילה כשלעצמו, אלא אנו למדים מן התורה את איסור הנאת אכילה – הפקת ההנאה מאכילה, איסור שאכן שייך לקטגוריה של איסורי הנאה.

זו נקודה חשובה מאד. רוב האיסורים מתייחסים לפעולה נקודתית כמו הדלקת אש בשבת, רציחה או נטיעה בשביעית. כבר עמדנו על כך בשבוע שעבר, שאיסור הנאה שונה במובן זה שהוא אוסר מצב ולא פעולה מסוימת. אולם ניתן היה להסביר את איסור אכילה כאיסור על פעולה מסוימת (לעיסה, בליעה). הרמב"ם סבור כי אילו זו ההבנה בלשון "לא תאכלו" לא ניתן היה להרחיב את האיסור גם להנאה. הגדרת האיסור במונחים של מצב – הנאת אכילה – ניתן לאחד את הקטגוריות של אכילה והנאה לקטגוריה אחת. מסיבה זו, מסיק הרמב"ם שהיכן שישנו איסור אכילה ואיסור הנאה, יש למנותם כלאו אחד. יש לציין כי הדברים אמורים גם לגבי מקרים בהם איסור אכילה ואיסור הנאה אינם נלמדים מאותו פסוק – כפי שאכן קורה באיסור בב"ח (אין פסוק האומר "לא תאכל בשר בחלב"), היות שמבחינה הגיונית שניהם שייכים לאותם קטגוריה, או אם לדייק בלשון הרמב"ם, אכילה שייכת לקטגוריה של הנאה.

לרמב"ם יש דעה מעניינת לגבי איסורי הנאה, ולדעתי ניתן להסבירה על סמך עיקרון זה.

בהלכות מאכלות אסורות (ח, טז) כותב הרמב"ם: "כל מאכל שהוא אסור בהנייה אם נהנה ולא אכל כגון שמכרו או נתנו לגוי או לכלבים אינו לוקה, ומכין אותו מכת מרדות". הרמב"ם מיישם דין זה בעקביות לגבי כל שאר המאכלים האסורים בהנאה – בכל המקומות בהלכות מאכלות אסורות בהם דן הרמב"ם באיסורי אכילה או בחמץ הוא פוסק כי חיוב מלקות חל רק באכילה (מאכלות אסורות: ט, א; י, ו-ז; י, ט; יא, א; חמץ ומצה א, א-ב). יש לשים לב כי הרמב"ם סבור כי הדברים נכונים ביחס לכל איסורי הנאה, והוא חוזר על כך כשהוא דן באיסור בב"ח (ט, א). דבר זה עומד במקביל לכך שהרמב"ם מסרב למנות את איסור הנאה כמצווה נפרדת, ואני מאמין כי הסברה בשני המקרים הללו דומה: הרמב"ם סבור כי אם ישנה מצווה מן התורה שיש לה איסור עיקרי (ופסוק מפורש) ולאותה מצווה או לאו יש גם סעיפים נוספים, מרכזיים פחות, לוקים רק על האיסור המרכזי. במקרה זה אנו רואים כי התורה מתייחסת לאיסור הנאה בלשון "לא תאכלו"; מכאן מסיק הרמב"ם כי בכל איסורי ההנאה שבתורה עיקר האיסור הוא האכילה, ורק על איסור זה לוקים – על אף שלא נאמרה בהם לשון אכילה כלל. יש להדגיש, כי ההלכה הקודמת לזו שאנו דנים בה כעת, היא פסיקתו של הרמב"ם את דינו של   רבי אבהו (ח, טו). דינו של רבי אבהו, שכפי שראינו אינו רק לימוד לשוני, אלא מבוסס על הקרבה היסודית שבין אכילה להנאה, הוא הבסיס לפסיקתו של הרמב"ם כי אין להחיל עונש מלקות באיסורי הנאה, גם במקרים בהם אין הפעלה של דינו של רבי אבהו, כגון איסור בשר בחלב.

אמנם, אם ישנו איסור הנאה שאינו הרחבה של איסור אכילה, הרמב"ם לא יתנגד לעונש מלקות במקרה זה. זהו הדין לגבי חפצי עבודה זרה (הלכות עבודה זרה ז, ב): "...". אין זה איסור אכילה, אלא איסור מפורש ומיוחד ליהנות מן החפץ; ממילא, איסור הנאה זה אינו הרחבה של איסור אכילה, אלא איסור בפני עצמו. במקרה זה, כמו בכל איסורי לאוים, מי שעובר על האיסור – לוקה.

בשתי עמדות אלו של הרמב"ם, בכך שאין הוא מונה את איסור הנאה כאיסור נפרד לגבי איסור בב"ח ובכך שאין לוקין על איסורי הנאה, הרמב"ם בעצם סבור כי במקום שיש איסור הן על הנאה והן על אכילה, למעשה יש רק איסור אחד – הנאה – הן באמצעות אכילה והן בכל דרך אחרת. אכילה היא הדרך המרכזית להפקת הנאה, ועל כן התורה בוחרת לומר את האיסור בלשון אכילה, ובנוסף, היא האופן המחייב מלקות. בכל מקרה, היות ששתי פעולות אלו הן תוצאה של מצב אחד, לא ניתן למנות את אכילה ואת הנאה כשני איסורים נפרדים.

ישנה מימרה נוספת של הרמב"ם בה הוא מסיק על היחס שבין אכילה והנאה מדינו של רבי אבהו, אך מימרה זו שונה במקצת מזו שעסקנו בה עד כה. בפירושו למשנה (כריתות ג, ד) הרמב"ם דן בכלל "אין איסור חל על איסור". על מנת להבין את הרמב"ם, עלינו להבין קודם את משמעותו של דין זה. (יש לעיין בדברי הרמב"ם במקור. אם אין לך אפשרות לעיין בו בעצמך, הקטע מופיע באתר בכתובת שצוינה לעיל.)

אם חפץ אסור מסיבה מסוימת, ורק אחר כך חלים התנאים לאסור את החפץ מסיבה אחרת, האיסור השני לא חל (אדם ילקה עליו רק פעם אחת). הרמב"ם מביא דוגמא לעקרון זה: אדם שבישל בשר נבלה בחלב – היות שאיסור בב"ח שייך רק לאחר שהבשר כבר היה אסור באיסור נבלה, אין הוא חל על הבשר. (עוד נשוב לדוגמא זו לקמן.) אולם דין זה נכון רק אם האיסור השני אינו מוסיף דבר על גבי האיסור הראשון; אך אם האיסור השני חמור במובן מסוים מהאיסור הראשון (איסור מוסיף), או שהוא כללי יותר מהאיסור הראשון (חל על יותר אנשים, או על יותר חפצים - איסור כולל), הוא חל על האיסור הראשון, והחפץ אסור בשני איסורים. הדוגמא לאיסור מוסיף היא בהמה שהפכה להקדש; חלבי הבהמה כבר אסורים באכילה, אולם עם חלות ההקדש הם נאסרים גם בהנאה (מעילה), כך שחומרת איסורם עלתה. הדוגמא לאיסור כולל היא במקרה שבשר בהמה הפך לטמא; לפני הטומאה רק חלבי הבהמה נאסרו, ואילו לאחריה כל הבשר אסור.

הרמב"ם שואל מדוע חלב (שומן הבהמה) בחלב אינו איסור מוסיף, הלא איסור אכילת חלב הוא איסור אכילה, ואילו איסור בב"ח הוא איסור הנאה? במה שונה מקרה זה מחלב והקדש, שם האיסור נחשב מוסיף היות שהחלב נאסר גם בהנאה לאחר ההקדש? תשובתו של הרמב"ם, אותה הוא מכנה "נקודה נפלאה", קשורה לדינו של רבי אבהו:

"והתשובה על זה שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל איסור האכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב   (הערה: דין זה אינו מופעל טקסטואלית במקרה של בב"ח היות ששם אין איסור בלשון "לא תאכלו")... רק שני העניינים יחד הם איסור בשר בחלב ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה...".

טענתו של הרמב"ם אינה מובנת. במקרה זה, איננו מעונינים בהשוואה שבין איסור הנאה של בב"ח ובין איסור אכילה של בב"ח (עליהם הרמב"ם יכול לומר כי מדובר בשני איסורים), אלא בהשוואה שבין איסור הנאה של בב"ח ובין איסור אכילה נבלה או חלב,שאינם אסורים בהנאה. העובדה כי הנאה היא הרחבה של אכילה במקרה של בב"ח אינה מסבירה מדוע אין היא נחשבת כאיסור מוסיף לגבי איסור אכילה של חלב.

התשובה היא שהרמב"ם מגדיר את איסור הנאה של בב"ח כאיסור אכילה מורחב. עקרונית, איסור הנאה הוא למעשה איסור אכילה, שבנוסף לאכילה אוסר גם הנאה – כאיסור נלווה. הבנה זו נובעת מכך שהתורה משתמשת בדרך כלל באיסור אכילה על מנת ללמד על איסור הנאה. זהו גם ההסבר המדויק לכך שלוקים דווקא על אכילה באיסור בב"ח. בב"ח אסור באכילה (הנאת אכילה), וכתוצאה מאיסור זה, נובע האיסור על מיני הנאה נוספים. כאשר אנו דנים בשאלה האם איסור הוא איסור מוסיף לעניין דין אין איסור חל על איסור, אנו מתייחסים גם לטבעו של האיסור ואיננו מודדים רק את התוצאה הסופית. כאשר האיסור השני רוצה לחול, עליו להיות "גדול" יותר מן האיסור הראשון. היות שאיסור בב"ח הוא ביסודו איסור אכילה, אין הוא יכול לחול על איסור נבלה. (מנגד, מעילה, בדומה לעבודה זרה, אינה איסור הנאה הקשור לאכילה; זהו איסור על הנאה כלשהי מחפץ שהוקדש. ממילא, גם כאשר איסור זה חל על אוכלים, אין הוא מוגדר כאיסור אכילה, אלא כאיסור הנאה, והוא נחשב איסור מוסיף.)

שוב, הרמב"ם דן כאן במקרה בו דינו של ר' אבהו אינו חל מבחינה טכנית. אף על פי כן, הרמב"ם למד מר' אבהו   על מהותו של איסור אכילה, ועל היחס שבינו ובין איסור הנאה, ללא תלות בשאלה האם האיסור הספציפי הנידון כלול במשפחת "לא תאכלו".

כעת מובן מדוע התורה מתייחסת לאיסור הנאה בפועל "תאכלו". מה שנראה מהגמרא כלימוד של איסור נוסף באופן שרירותי ולא מהותי לפסוק, הופך על פי הרמב"ם להרחבה הגיונית של איסור אכילה. הציווי "לא תאכלו" מתפרש כאיסור על אכילה גרידא. אולם אנו מבינים כי האיסור על אכילה אינו מכוון רק כנגד הפעולה הפיסית של הלעיסה והבליעה, אלא על המצב של הנאת אכילה. אכילה היא מה שאסרה תורה, ואיסור זה הוא שיחייב מלקות אם יעברו עליו והוא שייקבע האם האיסור ייחשב כמוסיף או לא לגבי איסור קודם. אולם אנו מבינים בכוחות עצמנו, ללא צורך באמירה מפורשת של התורה, כי אם נאסרה הנאת אכילה, נאסרו גם מיני הנאות אחרות; במלים אחרות, איסור אכילה עצמו, בהרחבה,   אוסר גם הנאות אחרות. על כן, האוכל אסור גם בהנאה, אמנם לא כאיסור עצמאי, אך גם לא כאיסור היוצא מגדרו של האיסור אכילה.

עדיין נותרה בעיה אחת בהסבר הרמב"ם לסוגיתנו, והיא פסיקתו בעניין חמץ. הבנה נאותה של פסיקה זו תעזור לנו להבהיר את הנקודה בה עסקנו בשיעורנו זה –אולם אני משאיר זאת לשיעור הבא.

נעיר עוד נקודה אחרונה בעניין הגמרא שלנו. ברור כי מכירה היא צורה של הנאה – למעשה, זו הצורה המרכזית של הנאה המוזכרת בתורה (בהיתר נבלה). (עיין גם ברש"י ד"ה "לא ייאכל" [חזקיה], המשתמש בנקודה זו על מנת להסביר את דעתו של חזקיה). מכירה היא צורה של הנאה השונה מצורות אחרות, היות שניתן היה לחשוב שבמכירה אין אדם נהנה מגוף הדבר – המדובר בהנאה עקיפה מן האיסור. ההנאה היא הכסף המתקבל עבור המכירה, אולם הכסף המתקבל ממכירה של איסורי הנאה (מכירה אסורה) אינו אסור בהנאה (עיין תוספות כא. ד"ה "כל". נראה כי אין זה נכון – ערכו של חפץ נחשב לאחת מתכונותיו. למיני מאכל יש טעם, ערך תזונתי, ובנוסף יש להם גם ערך ממוני. הנאה מערך זה על ידי מכירה נחשבת לאחד האופנים של הנאה מן החפץ עצמו (ואם כך אדם עבר על האיסור במכירה גם אם לא נאסרו הדמים).

בשיעור הבא נתחיל לדון בפסיקת הרמב"ם בעניין חמץ, הלכות חמץ ומצה א, ב. עיין גם א, ז, שם נלמדת הלכה שונה מן הפסוק "לא ייאכל", ובכסף משנה שם.

שניים וחצי הדפים הבאים (עד סוף כד.) מכילים סקירה של כל איסורי הנאה שבתורה, ודיון כיצד הם מתיישבים עם דינו של ר' אבהו. אנו נלמד קטע זה יחסית במהירות, ונתעכב רק על מספר נקודות. לשיער הבא, יש ללמוד את הקטע בגמרא בעניין חולין שנשחטו בעזרה, גיד הנשה, ודם (עד לכב:, שורה 6).

 

עיין:

חולין שנשחטו בעזרה: תוספות ד"ה "חולין".

גיד הנשה: תוספות ד"ה "ורבי שמעון".

רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות ד, יח; ח, ה-ו; טז, ו.