!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שיעור מס' 12: נוסח ברכות (פסחים ז. – ז:)

הרב בנימין תבורי

 

רב יהודה אומר כי בדיקת חמץ מחייבת ברכה. הראשונים שואלים מה חידש רב יהודה באמירתו זו. כשם שמצוות אחרות מצריכות ברכה, כך גם בדיקת חמץ, ולמעשה, לא היינו חושבים לחלק בדבר. נשוב לשאלה זו בהמשך הדיון.

א.  "על" או "ל-"

ישנם שתי דעות ביחס לנוסח הברכה. רב פפי מצטט את רבא שסבר כי יש לומר "לבער חמץ" בעוד רב פפא מצטט את רבא כמי שפוסק כי הברכה היא "על ביעור חמץ". הגמרא מבארת כי "לבער" הוא נוסח המתאים לברכת המצווה – ברכה הנאמרת על מצווה שתבוצע בעתיד (עובר לעשייתן). אולם ישנה מחלוקת לגבי משמעות "על ביעור חמץ". רב פפי סובר כי נוסח זה מתאים רק למצווה שנעשתה כבר, ועל כן אינו יכול להתאים לברכת המצווה. רב פפא חולק וסובר כי נוסח זה מתאים גם למצווה שתיעשה בעתיד. לאחר דיון בעניין, הגמרא מסיקה כי הנוסח הוא "על ביעור חמץ". לאור העובדה כי לא נחלקו על כך שהנוסח "לבער" מתאים לברכה, מפתיע לגלות כי הלכה נפסקה דווקא כנוסח השנוי במחלוקת "על ביעור". ואכן, תוספות ד"ה "והלכתא" מסבירים כי להלכה "לבער" הוא נוסח קביל, וכוונת הגמרא כי "על ביעור" יכול לשמש אף הוא כנוסח קביל. אולם תוספות מעלים את האפשרות שמסיבה כלשהי רק נוסח "על ביעור" הוא נוסח קביל (תוספות אינם מבארים סיבה זו).מכל מקום, מסיימים תוספות, כי ר"י לא ידע להסביר מדוע ברכות המצוות מסוימות אנו מברכים בנוסח "על" ואילו אחרות משתמשים דווקא בנוסח "ל-".

הרא"ש הסכים עם תירוצם הראשון של תוספות, כי ניתן לברך הן בנוסח "על" והן בנוסח "ל-". אלא שהוא טוען כי ההחלטה לפסוק כמאן דאמר "על" היא בגלל העובדה כי הוא שנוי במחלוקת. על האדם להביע במעשיו את העובדה כי הוא תלמיד חכם, וכי ידוע לו כי גם "על"   יכול לשמש כברכה על העתיד.

הרב סולובייצ'יק זצ"ל צוטט מספר פעמים (1), כמי שאמר כי נוסח "ל-" מציין מחויבות אישית של המברך. לעומת זאת, נוסח "על" מתייחס למצווה עצמה ולא למחויבות של המברך. לכן, תוספות בתירוץ השני, סברו כי יש לומר דווקא את נוסח "על" שהרי אין מחויבות אישית לעשות את כל הביעור בשעת הבדיקה. מצווה זו מתחילה עם הבדיקה, אך מסתיימת רק עם שרפת החמץ למחרת. במובן מסוים, יהיה זה מתאים יותר לומר את הברכה רק כשהמצווה   תסתיים, היינו בשעת הביעור. סברה זו עשויה לתרץ את השאלה שהקשינו על רב יהודה בדבר החידוש כי בודק חמץ חייב לברך על המצווה. היות שהבדיקה מתחילה תהליך שיסתיים רק עם השרפה, ניתן היה לומר כי יש לברך רק בגמר המצווה, עם הביעור (עיין ברא"ש על אתר). רב יהודה לימד אותנו כי יש לברך; ברם, הוא לא אמר מה נוסח הברכה. נוכל לאמץ עיקרון זה גם בדברי הרא"ש שאמר כי תלמיד חכם צריך לברך "על". בעוד ניתן להשתמש בנוסח "ל-" שיתייחס רק לבדיקה עצמה, תלמיד חכם צריך להשתמש בלשון שתכלול הן את הבדיקה והן את הביעור; על כן יש לומר את נוסח "על".

ב.  הברכה על מילה

הגמרא שואלת מדוע המוהל מברך "על המילה". היא משיבה שהיות שאין חובה אישית על המוהל, הוא אינו יכול להשתמש בנוסח המצביע על חיובו. הגמרא ממשיכה, כי אם האב הוא המוהל, הוא מברך "ל-". רש"י שם מסביר כי פיסקה זו של הגמרא נכונה רק למאן דאמר כי יש להעדיף לשון "ל-" כאשר הדבר מתאפשר; אולם לאור הפסיקה כי בבדיקת חמץ אומרים נוסח "על", גם האב מברך "על המילה". על אף שזו דעת רוב הראשונים, הרמב"ם (הלכות ברכות יא, יב-יג, הובא בשו"ע יו"ד רסה, ב) סובר כי האב מברך "למול". (2)

תוספות ד"ה "בלבער" דן   בברכת "להכניסו",   אותה   הציע   הרשב"א לומר לפני המילה, כמתחייב מן השימוש בנוסח   "ל-". אולם רבנו תם חלק על דברים אלו ולדעתו אין לומר את הברכה לפני המילה, שכן ברכה זו היא רק ברכת שבח על מעשה המילה. תוספות מביאים ראיה לעמדה זו מכך שגם כאשר המוהל מל את הילוד, האב הוא שמברך "להכניסו". אילו ברכה זו הייתה ברכת המצווה, היא הייתה נאמרת על ידי זה שעשה את המצווה – המוהל. אך כיוון שהיא דומה לברכת השבח (עיין ט"ז יו"ד יז, א), היא יכולה להיאמר על ידי האב. עם זאת, הרמב"ם (בתחילת פרק ג' מהלכות מילה) סבור כי רק האב יכול לברך ברכה זו. הוא דוחה את הדעה לפיה חבר בית דין, או כל אדם אחר, יוכלו לברך "להכניסו". אפשר ששני הדינים קשורים זה בזה. לדעת הרשב"א יש שתי ברכות המצווה במילה: אחת הנאמרת על ידי המוהל שעושה את המצווה, ואחת על ידי האב, המקיים את המצווה. מנגד, רבנו תם טוען כי יש רק ברכת המצווה אחת הנאמרת על ידי המוהל, "להכניסו" היא ברכת השבח שיכולה להיאמר על ידי כל אחד. אמנם, הרב שכטר ("ארץ הצבי", ע"מ כח) הציע כי גם לדעת רבנו תם ברכת "להכניסו" היא ברכת המצווה. ברכה זו היא דוגמא ייחודית לברכת המצווה המתייחסת לתוצאת המצווה, כלומר לעובדה שהילד הוא בן ברית לאחר המילה, מה שמתיר אותו לאכול קדשים ולהקריב קרבנות. ברכה זו יכולה להיאמר   על ידי כל אדם, היות שיש לה משמעות לגבי כנסת ישראל. הרב מצוטט (מסורה ו', ע"מ 9) כמי שסבור כי לדעת הרמב"ם יש שתי מצוות במילה: אחת למול את הילוד, והשניה להכניס את הילד בברית. לדעת הרמב"ם המצווה השניה חלה רק על האב, ולכן רק הוא יכול לברך "להכניסו". אפשר לומד שהרשב"א מסכים עם הרמב"ם.

ג.  ביצוע או קיום

מן הגמרא נראה כי בברכות המצווה תמיד ניתן להשתמש בנוסח "על". נוסח   "ל-" ניתן לשימוש רק כאשר המברך מחויב במצווה עליה הוא מברך, וקודם לעשייתה. הרמב"ם (הלכות ברכות ט, יא-יב) משנה במקצת את הדין שאמרנו עד כה, ואומר כי ניתן לומר "ל-" רק כשאדם מבצע מצווה לעצמו, בין אם הוא מחויב בה ובין אם הוא אינו. הנפקא מינה בין ניסוח הרמב"ם ובין הניסוח הרגיל של הדין היא במקרה של ברכת "להתעטף בציצית". לדעת הרמב"ם, כל עוד המצווה היא למברך, הוא משתמש בנוסח "ל-". אך אם נדקדק בדבר, נראה כי אין זה כה מובן שבברכת ציצית משתמשים בנוסח זה. הרי אין חובה ללבוש ציצית (3). האור זרוע (הלכות המוציא קמ) מעלה שאלה זו, והוא מתרץ כי המנהג   ללבוש ציצית או אולי תקנת חכמים בעניין, הם שיוצרים את החיוב ללבוש ציצית (בדומה לתפילת ערבית) ועל כן יש להשתמש בנוסח "ל-".

ד.  הרמב"ם והראב"ד

על אף שראשונים רבים (הרא"ש, הרמב"ן, המאירי וכו') עסקו באריכות בשאלה מדוע חלק מן הברכות נאמרות בצורת "על" וחלק אחר נאמרות בצורת "ל-", אנו נתמקד רק בדעת הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא) ובהשגות הראב"ד שם. (רצוי לעיין בפרק זה ברמב"ם וללמדו עם השגות הראב"ד על מנת להבין טוב יותר את הנאמר בהמשך). כפי שכבר נאמר לעיל, הרמב"ם סבור כי רק מצוות הנעשות לשם המבצע או כתוצאה מחובתו מברכים עליהן "ל-". על אף שהרמב"ם סבור (בניגוד לאור זרוע) כי אין לברך ברכת המצווה לאחר שהמצווה כבר נעשתה, הוא פוסק (בהלכה ה- ו) כי על מצוות המתמשכות זמן רב (כמו תפילין, סוכה וציצית) ניתן לברך גם לאחר שביצוען כבר החל. לדעת הראב"ד (הלכה טו) הרמב"ם סבור כי במקרים אלו משתמשים בנוסח "על". ההסבר לשינוי זה בנוסח, הוא כי כאשר המצווה כבר החלה, מעשה המצווה כבר נגמר, ומה שממשיך הוא קיום המצווה. יתר על כן, לדעת הרמב"ם משתמשים   בנוסח "ל-"   רק לפני מעשה המצווה. כאשר נותר רק הקיום של המצווה, יש לברך "על". הראב"ד חלק עליו באחת משתי הנקודות הבאות: ייתכן כי הוא דחה את הנחתו השניה של הרמב"ם, וסבר כי ניתן להשתמש בנוסח "ל-" גם כאשר מעשה המצווה כבר נעשה, ונותר רק קיום המצווה בשעת הברכה. לחלופין, ייתכן כי הראב"ד סבר כי עצם הלבישה במצוות ציצית או עצם הנחת התפילין מהווים מעשה המצווה, כך שניתן לברך "ל-" כפי שמברכים כרגיל לפני קיום מעשה המצווה.

הרמב"ם (הלכה טו) מספק הסבר חדש לנוסח "על ביעור חמץ". הוא אומר כי גם כאשר אדם עושה את הבדיקה לעצמו, מצוות הביעור כבר נעשתה לפני הבדיקה. היות שהמצווה כבר קוימה, יש להשתמש בנוסח "על". טענת הרמב"ם כי כבר קוימה מצוות תשביתו, מבוססת על הבנתו של מצוות ביטול ושל תשביתו. הוא מניח כי עצם הכוונה לבדוק חמץ מהווה ביטול, שהוא קיום של מצוות תשביתו. (עיין שיעור מס' #) המאירי חולק על הנחה זו, כי הביטול כבר נעשה. הוא סבר כי אדם מתכוון לבטל את חמצו רק לאחר הבדיקה. לכאורה, ניתן להקשות בדעת הרמב"ם, מה מקום יש כאן לברך לאחר שהמצווה כבר התקיימה? ברכה לאחר מעשה המצווה אפשרית רק בתפילין ובציצית, בהן המצווה נמשכת גם בשעת הברכה מבחינת הקיום שבה. ייתכן כי זה החידוש של רב יהודה - שבמקרה כזה אכן מברכים. נראה כי הרמב"ם סבר כי על אף שהביטול כבר נעשה, עדיין מדובר כאן במצווה נמשכת. הדרישה לבטל את החמץ   לאחר הבדיקה, עשויה ליצור חיוב ברכה.   אולם נוסח הברכה חייב להיות "על". [הרב יחזקאל לנדאו (בצל"ח) מציין כי לפי סברה זו, אם הבדיקה נעשית בחול המועד, או בכל זמן אחר בו לא ניתן לקיים את הביעור, הברכה צריכה להיות "ל-".(4)]

דוגמא נוספת למצווה שמתקיימת רק לאחר המעשה היא מצוות לולב, ועל כן הברכה היא "על". אמנם זו משמעות הגמרא, אך קשה להבין פסיקה זו לדעת הרמב"ם. (עיין בראב"ד הלכה טו, המחלק בין לולב מחד, ובין ציצית ותפילין מאידך.) שאלה זו מעלה את לדיון את אופייה של מצוות נטילת לולב ואת מהות הניענועים. (5)

הראב"ד שואל מדוע משתמשים בנוסח "על" במקרא מגילה. הוא מציע כי אפשר שכל מצוות דרבנן נחשבות כעין רשות, ועל כן אין להשתמש בהן בנוסח "ל-", המשקף מחויבות אישית. אם כך, מדוע מברכים על הדלקת נרות חנוכה "להדליק נר של חנוכה"? מכל מקום, היות שהרמב"ם מצמיד את מקרא מגילה ואת הדלקת נר בערב שבת ובחנוכה (הלכה ג), נראה כי זו אינה כוונתו.

הראב"ד שואל מדוע בברכת מצה ומרור משתמשים בנוסח "על". היות ומדובר בחיוב אישי של האדם, יש להשתמש בנוסח "ל-" ולברך לפני המצווה. על כן הוא סובר כי הברכה היא "לאכול מצה". [עיין גם ברמב"ן, המצטט תוספתא לפיה הברכה על אכילת קרבן פסח הייתה "לאכול פסח", ובאופן דומה יש לברך על המרור "לאכול מרור".]

סיכום:

ראינו כי הגמרא אומרת כי ניתן לברך בנוסח "על" בכל הברכות. פסיקה זו גררה את השאלה מדוע חלק מן הברכות משתמשות בנוסח   "ל-". הצגנו ניתוח של ההבדל בין "על" ובין "ל-", כך שנוכל להסביר מדוע לעתים יש עדיפות לנוסח "על". הקידומת "ל-" מחייבת שימוש בפועל, המציין חיוב אישי לקיים את המצווה. צורת "על" מתייחסת לעצם המצווה. דנו גם בברכת "להכניסו" ובשאלת סיווגה כברכת השבח או כברכת המצווה. בחרנו שלא לעסוק בשיעור זה בדעותיהם של מגוון ראשונים - התמקדנו בדעת הרמב"ם והראב"ד בעניין. לא יישבנו כהלכה את כל הקושיות של הראב"ד על הרמב"ם – הר"י בתוספות כבר אמר כי הוא אינו מוצא עקביות והגיון בנוסח הברכות המקובל כיום.

 הערות

 (1)  בקרב תלמידי הרב מסתובבות מחברות שיעורים רבות. הרב צבי שכטר הדפיס, בשם הרב, מסה על ברכת המצוות (במקור, הודפסה באור המזרח #134, 135   ו- 136, ונדפסה מחדש בספרו "ארץ הצבי"). הרב א. ברזון כתב אף הוא מאמר בשם הרב בעניין ברכת המצוות ב-"שערי דעת" ז, ישיבת שעלבים תש"ן. מאמרים ידועים פחות הופיעו גם בגיליונות מסורה. השתמשתי במקורות אלו ואני מודה לכותביהם.

(2)  אחד מתלמידי הראה לי כי הב"ח באו"ח תרעז אומר כי אם שליח מדליק נר חנוכה, הוא מברך "על". עיין בשו"ע שם יש דיון בנקודה זו.

(3)  בירור גדר מצוות ציצית או גדרה של כל מצווה אחרת, אינו בתחום שיעור זה. הרמב"ם מונה את ציצית כמצווה הכרחית. המעונין, יכול לעיין ברמב"ם הלכות שבועות א, ו; ה, יח, הלכות ציצית ג, יא. יש לשים לב להערת הרב קאפח בהלכות ציצית ג, ח.

(4)  עיין בהלכות חמץ ומצה, ג, ו-ז.

(5)  עיין הלכות לולב ז, ט-י; תוספות סוכה (לז:) ד"ה "בהודו" ובתוספות פסחים (ז:) ד"ה "בעידנא". יתר על כן, ייתכן כי עצם החזקת הלולב עשויה לשמש קיום של המצווה. (עיין סוכה מא: ביחס לאנשי ירושלים; רמב"ם הלכות לולב ז, כד).

(6)  הבית יוסף, או"ח סי' תרסו מצטט דעות כי יש לברך "על הדלקת נר חנוכה". בדף קשר   #314 ע"מ   460   הסברתי מדוע הראב"ד סבר כי נר חנוכה הוא יוצא דופן ויש לברך בו בנוסח "ל-".

 

מקורות ושאלות לשיעור בשבוע הבא – "ברכת המצוות עובר לעשייתן":

  I

1.   פסחים ז: "דכולי עלמא... על הטבילה".

2.  סוכה לט. "אמר אביי..." – הקטע מתייחס למשנה לח.

3.  ירושלמי ברכות   ט, ג "מצוות אימת מברך עליהן... בבעילה". השווה את הירושלמי לגמרא בפסחים – איזו נקודת מבט מוסיף הירושלמי על הגמרא? השווה גם לגמרא בסוכה – מה מוכיחה הגמרא משמואל ובמה היא שונה מן הגמרא בפסחים?

II

  1. רמב"ם הלכות ברכות א, ג; יא, ב-ג; יא, ה-ו.
  2. משנה ברורה ח, ב; ח, כד.

נסה להסיק מן המקורות הנ"ל האם ובאיזה מקרים ברכה יכולה להיות לא עובר לעשייתן.

III

1.  ברכות נא. [שורה 4] "בעו מיניה... אידחיה".

בהתבסס על גמרא זו, האם נוכל להסיק כי ברכת המצוות יכולה להיאמר לאחר ביצוע המצווה?

2.  הגהות אשרי על הרא"ש פרק א, לפני פסקה יד, ד"ה "בדלא יכול... אידחיה".

3.  ש"ך יו"ד יט, ג.