אופי מצוות לולב
בשבעת הימים

הערה: השיעור שלפנינו מבוסס על שיעור הנמצא בספר "קובץ חידושי תורה" להגר"מ והגרי"ד סולוביצ'יק, עמ' קיד-קכ.

היקף חובות הלולב

אף על פי שהמשנה (סוכה כט:) מפרטת רשימה מקיפה של מאפיינים הפוסלים את הלולב (ואת שאר המינים) לשימוש למצוות נטילה בסוכות, היא איננה מציינת מהו ההיקף של אותם פסולים. האם המצבים האלה פוסלים את הלולב בכל שבעת ימי החג, או רק ביום הראשון?

ברור למדי בגמרא (מא:) שהצורך בבעלות על הלולב קיים רק ביום הראשון:

" 'לכם' - משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה".

במהלך שאר ימי חג הסוכות, אפשר לצאת ידי חובה בלולב שאול, מאחר שהתורה השתמשה בביטוי "לכם" (שממנו לומדים שהלולב חייב להיות שייך לנוטל אותו) ספציפית בהקשר ליום הראשון - "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כ"ג, מ). אין שום ספק, אמנם, שיש קבוצה של גדרים במצוות לולב שחלים בכל שבעת הימים. למשל, כל אדם חייב לקיים את המצווה בעצמו ולא לצאת ידי חובה בלקיחה ציבורית כלשהי - "לקיחה ביד כל אחד ואחד" (מא:). בנוסף, יש לקחת את כל ארבעת המינים יחד - 'ארבעה מינים מעכבים' (ראה סוכה לד:). ככל הנראה, ההלכות האלה (למרות שגם הן נלמדות מהמילה "ולקחתם", המופיעה רק בהקשר של היום הראשון) חלות גם אחרי היום הראשון ולאורך החג. בסופו של דבר, לולב גזול נפסל מצד 'מצווה הבאה בעברה', וזה בודאי תופס לאורך כל ימי החג. אך לא ברור במשנה האם הגדרים המתייחסים לטיבו ולאיכותו של הלולב חלים בכל שבעת ימי החג.

סתירת הסוגיות

לכאורה, הגמרא מתייחסת לשאלה זו מיד בפתיחת הדיון (אחרי המשנה כט:), וקובעת:

"קא פסיק ותני (=המשנה פסלה את הלולב בצורה כללית ולא הבדילה), לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני".

אמנם, סוגיה אחרת מעלה ספקות רציניים ביחס לקביעה זו. מסוגיה בהמשך מסכת סוכה (לו:) משתמע שרבי חנינא השתמש למצווה באתרוג חסר במהלך הימים המאוחרים של החג, וזאת - ככל הנראה - מאחר שהדרישה לאתרוג שלם תופסת רק ביום הראשון של החג:

"איתמר, אתרוג שנקבוהו עכברים... והא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה! ולרבי חנינא קשיא מתניתין;... מתניתין לרבי חנינא לא קשיא, כאן - ביום טוב ראשון, כאן - ביום טוב שני".

קביעה זו של הגמרא עומדת בסתירה ברורה לסוגיה הקודמת (כט:), שבמפורש הגדירה שאין הבדל בין יום טוב ראשון לשאר הימים ביחס לפסלות לולב יבש.

שיטת התוספות והראב"ד

הדרך לתירוץ סתירה זו עומדת במחלוקת בין הראשונים. התוספות (כט: ד"ה קפסיק ותני) סבורים ששתי הסוגיות חלוקות ביניהן:

"ויש לומר דרבי חנינא לית ליה האי 'קפסיק ותני' ".

גישה דומה נקט הראב"ד בתחילת הלכות לולב שלו. הראב"ד טוען ששתי הסוגיות חלוקות בשאלה האם התורה השתמשה בביטוי "ראשון" (שממנו מסיקים על הניתוק בין יום טוב הראשון לשאר ימי החג) רק ביחס לראשית הפסוק ("ולקחתם לכם...") או גם ביחס להמשך הפסוק ("... פרי עץ הדר"):

"ואי קשיא לך הא דאקשינן בגמרא 'בשלמא יבש הדר בעינן, בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני, אלא גזול' וכו', אלמא בכולהו יומי בעינן הדר, איכא למימר האי דקא מקשי - הכי סבירא ליה: מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו... ו'ביום הראשון' נמי דכתיב בקרא על 'לכם' קאי דכתיב לפניו, ולא על 'הדר' דכתיב לאחריו... [אבל] מסקנא דמילתא - מקרא [נדרש] לפניו ולאחריו, ו'ביום הראשון' - על 'לכם' שהוא לפניו, ועל 'הדר' שהוא לאחריו".

אם מרחיבים את השפעת המילה "ראשון" גם להמשך הפסוק, אנו מגבילים כמעט את כל פסולי הלולב ליום הראשון בלבד - כפי שיטת הסוגיה בדף לו:. ככל הנראה, לפי הסוגיה בדף כט: כל הפסולים יחולו בכל שבעת ימי החג, בעוד לפי הסוגיה בדף לו: רק מעטים מהם, אם בכלל, יחולו בימים אלו.

במקום אחר (כט: ד"ה בעינן) התוספות מחלקים בין רמות שונות של פסולים:

"ותימה מאי שנא זה מזה, הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא?... לכך נראה דהיינו טעמא, משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש... הלכך בעיקר הלקיחה, כגון ד' מינין ולקיחה, לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא, וכן בהדר משום הדור מצוה, אבל בחסר ובשאול לא תקון".

תנאים יסודיים (למשל החובה לקחת את כל ארבעת המינים יחד, או החובה על כל אדם ליטול לולב) חלים לאורך כל ימי החג. גם דין הדר (שאינו מקוים במקרה של לולב יבש) מורחב לכל שבעת הימים. אך תנאים משניים - למשל הצורך באתרוג שלם - אינם חלים בשאר ימי החג, וזאת משום שבימים שאחרי היום הראשון כל חיוב המצווה הוא רק מתקנת חכמים. חכמים לא הצריכו לעמוד בדרישות צדדיות יחסית, וכללו בתקנתם רק דרישות מרכזיות. הסוגיה בדף לו:, שהתירה ליטול אתרוג חסר ביום טוב שני, התייחסה רק לשאר ימי החג מחוץ לבית המקדש - שם המצווה חלה רק מדרבנן. רש"י (לו: ד"ה ומשנינן) מבאר את סתירת הסוגיות באופן דומה.

ביאור שיטת התוספות

שיטת התוספות - החילוק בין תנאים עיקריים לתנאים משניים - מובנת היטב. ברור שהחיוב על מספר המינים (ארבעה ולא פחות) הוא הכרחי והוא צריך לחול באופן שווה בכל ימי החג. מה שמובן פחות היא גישת התוספות ביחס לאתרוג 'חסר'. מדוע חכמים לא דרשו שהאתרוג יהיה שלם לאורך כל ימי החג? סביר להניח ששלמותו של האתרוג היא תנאי מובן מאליו, והיינו מצפים שחז"ל יחייבו ליטול אתרוג שלם בכל שבעת הימים. הר"ן (יג: באלפס ד"ה ומיהו) מציע תשובה אפשרית אחת וטוען שהרקע לפסול של אתרוג חסר הוא משום שאין לו הדר:

"והיינו טעמא דמכשרינן לקמן אתרוג שנקבוהו עכברים, משום דמקיים ביה הדר במה שנשאר ממנו, מה שאין כן ביבש שניטל כל הדרו".

מאחר שבמה שנשאר מהאתרוג עדיין יש מרכיב מסוים של הדר, הליקוי אינו כה חמור, וניתן להעלים ממנו עין באותם הימים שבהם המצווה חלה רק מדרבנן. בניגוד לכך, אם ההדר לחלוטין איננו בנמצא - כלומר, בלולב יבש - אי אפשר להתגבר על הליקוי, והלולב פסול גם בימי החג המאוחרים.

הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל הציע גישה שונה, שלפיה אתרוג חסר פסול משום שמעשה המצווה פגום. במקום לראות את חוסר השלמות כבעיה הטבועה בחפץ עצמו, ייתכן שהתוספות הבינו את הפסול כפגם בשלמותו של מעשה הלקיחה של ארבעת המינים. (ראה, לדוגמה, את הגמרא לד: הפוסלת נטילה של פחות מארבעה מינים משום שאין בזה 'לקיחה תמה': "ומנין שמעכבין זה את זה - תלמוד לומר 'ולקחתם' - שתהא לקיחה תמה".) מפגמים בחפץ עצמו לא ניתן להתעלם בימים שבהם קיום המצווה הוא מדרבנן, אך מגורמים המפריעים לקיום שלם של מעשה המצווה אפשר להעלים עין.

שיטת הרמב"ן

גם הרמב"ן בהלכות לולב שלו (-השגות על הלכות לולב להראב"ד) הבין שההקלות חלות רק בששת הימים האחרונים, שבהם המצווה היא מדרבנן. אמנם, הוא הבין שהסוגיה (כט:) שלא אפשרה הקלות גם אחרי היום הראשון עסקה בבית המקדש, ששם המצווה היא מדאורייתא בכל שבעת הימים. בהקשר זה אין שום קולות בדיני המצווה. הסוגיה (לו:) שאפשרה הקלות מתייחסת לקיום המצווה מחוץ למקדש, שם המצווה היא מדרבנן אחרי היום הראשון ולכן ניתן להקל:

"ולא תשתבש בזה לומר היאך הזכירו באותה שמועה יום שני ואנו מפרשים אותו על מצות זקנים... שעל כרחך אתה מודה דכאן בתחלת הפרק ביום שני של תורה אנו עסיקין... דמקדש... וכן תאמר בהכרח במעשה דר' חנינא דלקמן דביום שני של גבולין היה מעשה, והיאך נלמוד משל סופרים לשל תורה".

בניגוד לתוספות, שחלקו בין סוגים שונים של פסולים, הרמב"ן חילק בין מקומות שונים שבהם חלה המצווה בששת ימי החג האחרונים.

שיטת הרמב"ם

בחנו גישות שונות באשר לדרישות במצוות לולב שבהן ניתן להקל כאשר המצווה דרבנן מחליפה את המצווה דאורייתא. בכל אופן, מוסכם על כל השיטות שכל הדרישות בלולב חלות בזמן ובמקום שבו המצווה היא דאורייתא. כלומר, בתוך המקדש - שם המצווה מדאורייתא בכל שבעת הימים - אין שום הקלות במצווה. כאשר הגמרא (לו:) אפשרה הקלות ביום טוב שני, היא התייחסה לימי החג המאוחרים מחוץ למקדש, שם המצווה היא רק מדרבנן. הרמב"ם מאמץ עמדה מקורית בעניין זה. בהלכות לולב (פ"ח ה"ט) הוא טוען שרוב הפסולים אינם חלים במהלך ששת ימי החג האחרונים - ככל הנראה גם בתוך המקדש, שם המצווה היא מדאורייתא בכל ימי חג הסוכות:

"כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה - ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר; והפסלנות שהיא משום עבודה זרה או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה - בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול".

ללא ספק, הרמב"ם חילק בין רמות שונות בתוך המצווה מדאורייתא. הרב משה סולוביצ'יק הסביר שהמצווה בבית המקדש שונה מאוד באופייה מהמצווה הבסיסית / הכללית. כאשר התורה מתארת את המצווה הבסיסית, היא משתמשת במינוח של 'לקיחה' ("ולקחתם לכם ביום הראשון"), אך כאשר היא עוסקת במצווה בבית המקדש, בהמשך אותו פסוק, היא מציגה תפיסה של 'שמחה' ("ושמחתם לפני ה' א-לקיכם שבעת ימים"). לפי הרמב"ם, החובה במשך שבעת הימים במקדש היא בעצם מצווה לחולל שמחה; ארבעת המינים הם רק אמצעי ליצור את החוויה הזו. אכן, הירושלמי במסכת סוכה (פ"ג הי"א) מציג בפירוש את הרעיון של 'שמחת לולב' הממלא את הקיום העיקרי של שמחת יום טוב. בנוסף יש להעיר, שמלבד המצווה הרגילה של שמחה ביום טוב, בסוכות יש מצווה מיוחדת ומודגשת לשמוח (ראה בעיקר ברמב"ם בהלכות לולב, פ"ח הל' יב-יג). תמיכה נוספת להסבר שהצענו בשיטת הרמב"ם אפשר להעלות מהניסוח שלו עצמו בספר המצוות (מצוות עשה קס"ט):

"והמצוה הקס"ט היא שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים".

תפיסה זו - לפי הגר"מ סולוביצ'יק - מבארת את גישתו המקלה של הרמב"ם לחובות הלולב גם במהלך התקופה שבה המצווה היא מדאורייתא.

אפשר להציג שאלה מעניינת לאור המבנה שהוצע על ידי הגר"מ סולוביצ'יק בשיטת הרמב"ם. איזו מערכת יחסים, אם בכלל, קיימת בין המצווה המקורית של הלקיחה, ובין המצווה לשמחה שבבית המקדש? ככל הנראה, בבית המקדש עצמו המצוות הן חופפות או מקבילות. בנטילת ארבעת המינים בבית המקדש האדם מקיים גם את מצוות הלקיחה וגם את מצוות השמחה. אך מה יהיה הדין אם אדם נטל את ארבעת המינים בביתו, ולאחר מכן הגיע לבית המקדש? האם הוא יצטרך ליטול את ארבעת המינים בפעם השנייה, כדי לקים את מצוות השמחה? שאלה זו הוצגה בידי החתם סופר, שעסק ביחס שבין שתי הצורות של מצוות נטילת לולב.