חובת ה'הדר'
בארבעת המינים

המשנה הראשונה של הפרק השלישי במסכת סוכה מפרטת תנאים שונים שגורמים לפסול בלולב:

"לולב הגזול והיבש - פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת - פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו - פסול...".

המשניות הבאות בהמשך הפרק מציגות תנאים מקבילים ביחס לשאר המינים. התנאי השני המוזכר במשניות פוסל כל אחד מארבעת המינים שהוא "יבש". למרות שאמת המידה להגדרת לולב יבש שונה מקנה המידה להגדרת אתרוג יבש, הבסיס לפסול זהה בכל המינים. כפי שהגמרא מסבירה מיד, אם המין התייבש, הרי כבר איבד את התכונה של 'הדר' שהייתה לו:

"יבש - הדר בעינן, וליכא".

בשיעור זה ננסה לבחון את אופיו של הצורך ב'הדר'.

שתי הבנות בדין הדר

המקור הגלוי לעין לחובת ההדר הוא הפסוק בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, מ), המחייב:

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר...".

מחלוקת שורשית בין רבי יהודה וחכמים, המובאת בגמרא (סוכה לא.) תוכל לבאר לנו את הדרכים השונות בהבנת דין הדר:

"תנא: יבש פסול, רבי יהודה מכשיר. אמר רבא: מחלוקת בלולב; דרבנן סברי - מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר - אף לולב בעי הדר, ורבי יהודה סבר - לא מקשינן לולב לאתרוג; אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן".

חכמים הרחיבו את חובת ההדר מהאתרוג לכל ארבעת המינים; לעומתם, רבי יהודה הגביל את דין הדר לאתרוג בלבד. סביר להניח, שמחלוקתם בהיקפו של דין הדר היא תוצאה של תפיסות שונות לגבי הבנת הדין עצמו. ככל הנראה, חכמים תפסו את דין הדר כדין במעשה המצווה. התורה דרשה שמצוות נטילת ארבעת המינים תקוים באופן מהודר ונעים לעין. אמנם הביטוי 'הדר' נכתב ביחס לאתרוג; אך מאחר שהוא מתייחס לדרך קיום המצווה, מסתבר מאוד להרחיב את הדרישה לכל ארבעת המינים. רבי יהודה, כנגדם, הבין את דין 'הדר' כתנאי הנוגע להגדרת המין של האתרוג. בדיוק כמו שאתרוג חייב שיהיה לו פיטם, חייב שיהיה לו עוקץ, וחייב להיות שלם בלא נקב - כך הוא חייב להיות מהודר, נאה מבחינה חיצונית. אם אתרוג חסר את תכונת ההדר (למשל, אם הוא יבש), למרות שבאופן ביולוגי הוא שייך למין האתרוג - ההלכה איננה מתייחסת אליו כאתרוג כשר. אם אכן דין הדר הוא חלק מההגדרה ההלכתית של האתרוג, מסתבר שהוא איננו יכול להיות מורחב למינים האחרים. רק משום שבהגדרת המין של האתרוג קיימת דרישה להדר - אין בכך כדאי להצביע על קיום דרישה זו בהגדרת המינים האחרים.

כאן יש לחזור ולהדגיש שנפסקה הלכה כשיטת חכמים, המרחיבים את הדרישה להדר לכל ארבעת המינים. כפי הנראה, הם ראו את דין הדר לא רק כתנאי בהגדרת המין אלא כרכיב של המצווה; משום כך הוא יכול להיות שייך בכל ארבעת המינים.

שיטת הריטב"א - שני דינים

תפיסה שונה במקצת של שיטת חכמים עולה בדברי הריטב"א בחידושיו. הגמרא (לא.-:) מאזכרת מעשה "בבני כרכין, שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן". סיפור זה מובא כהוכחה לשיטת רבי יהודה, שחובת הדר אינה חלה בלולב. במסקנה, הגמרא מודה שאפילו חכמים יאפשרו מצב כזה במקום שבו לולבים קשים להשגה ("שעת הדחק"). אם אי אפשר למצוא לולב מתאים, ניתן לוותר על חובת ההדר. עולה הרושם, שהיתר זה יהיה קיים גם לגבי שאר המינים, לרבות אתרוג. כך סבורים התוספות (לא. ד"ה לא מצא). הריטב"א (ד"ה אמרו לו), מנגד, טוען שהקלה כזו לא תוכל לחול על אתרוג, מאחר שהתורה השתמשה במפורש בביטוי "הדר" ביחס לאתרוג:

"וביבש נמי - דוקא בלולב והדס וערבה [מותר בשעת הדחק], דלא כתיב בהו 'הדר' בפירוש, אלא דגמרי ליה מאתרוג, אבל באתרוג דכתיב ביה 'הדר' בפירוש - הא קפיד ביה קרא, וכל שאינו הדר אין יוצאין בו אפילו בשעת הדחק".

כפי הנראה, הריטב"א מאמץ גישה מורכבת ביחס לדין הדר. כאשר התורה הצמידה את המילה "הדר" לאתרוג, התורה קבעה חובת הדר כחלק מהגדרת המין של אתרוג. אכן, חכמים הרחיבו את הדרישה להדר לכל ארבעת המינים - אך לא כחובה בהגדרת המין, אלא כחלק מקיום מעשה המצווה. ביחס לאתרוג, דין הדר מהווה חובה כפולה: גם כדין בהגדרת המין, וגם כתיאור האופן בו יש לקיים את המצווה. רבנן הרחיבו את דין הדר במעשה המצווה לשאר המינים, אך לא הרחיבו את דין הדר בהגדרת המין. כתוצאה מכך, במקרה של שעת הדחק ומחסור בארבעת המינים, לולב שאין לו הדר יכול להיות כשר, בעוד שבאתרוג שאין לו הדר אין שום אפשרות להשתמש.

שיטת הרמב"ן

הערה מעניינת בפירוש הרמב"ן על התורה מצביעה על תפיסה דומה. הגמרא במסכת סוכה (לה.) מנסה לקשר את המונח "פרי עץ הדר" (ויקרא כ"ג, מ) לאתרוג:

"תנו רבנן: 'פרי עץ הדר' - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג... רבי אבהו אמר: אל תקרי הדר אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה".

בין הפירושים המוצעים ל"פרי עץ הדר" הגמרא מציעה שמדובר בעץ שטעם ענפיו זהה לטעם פירותיו, או שמדובר בעץ שפירותיו מתקיימים על העץ משנה לחברתה. הרמב"ן (שם ד"ה פרי) מאמץ גישה שונה:

"והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג, נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה... ולשון חמדה והדר שוים בטעם".

לדעת הרמב"ן התרגום המדעי המדויק לארמית של "הדר" הוא "אתרוג". כאשר התורה כתבה "פרי עץ הדר" היא התכוונה בדיוק לעץ הקרוי בפינו אתרוג, לפי השם המדעי שלו. ובכן, גם הרמב"ן מזהה את הביטוי "הדר" כמתייחס לדרישה ספציפית ביחס לאתרוג, אף על פי שאנחנו מאמצים להלכה את שיטת חכמים, שהרחיבו את הדרישה להדר לכל ארבעת המינים. ככל הנראה, דין הדר מכיל בקרבו שני רכיבים שונים: אחד המגדיר את מין האתרוג, ואחד המתייחס לקיום המצווה. בעוד האחרון יכול להיות מורחב לכל ארבעת המינים, הראשון הוא דין ייחודי באתרוג דווקא.

הדר יחסי

שאלה מעניינת סובבת סביב הפטור מדין הדר במקרים של שעת הדחק (שהוזכר לעיל). הנחת היסוד הסמויה בדיון שלנו על הפטור מדין הדר בשעת הדחק, היא שמדובר רק בדין הדר השייך לגדרים של מעשה המצווה. אילו היה מדובר בדין הדר בהגדרת המין, לא היינו יכולים לוותר על הדרישה להדר בשום מצב שהוא. גישה שונה להסבר ההקלה בדין הדר בשעת הדחק יכולה להציע ש'הדר' מוגדר תמיד באופן יחסי וסובייקטיבי. בדרך כלל, לולב יבש איננו נחשב בעל הדר. אך במצב שבו בלתי אפשרי להשיג לולב ברמה מהודרת יותר, הלולב הטוב ביותר הניתן להשגה זוכה בתואר 'הדר'. גם אם דין הדר הוא חלק מהותי מהגדרת המין, לולב יבש יהיה כשר למצווה בשעת הדחק, מאחר שיש לו הדר יחסי. לעיל סברנו שמצב של שעת הדחק גורם לוויתור זמני על חובת הדר; הגישה שאנו מציעים עכשיו סבורה שבשעת הדחק, גם לולב יבש נחשב מהודר.

הנפקא-מינה בין שתי הגישות תהיה במקרה שבו אדם קיים את המצווה בלולב יבש בגלל שעת הדחק, ולאחר מכן נתגלה לולב נאה וכשר יותר. לפי הגישה הראשונה, בשלב הראשון וויתרנו על הדרישה להדר בגלל שעת הדחק, וכעת הדרישה הזו יכולה להתמלא - ולכן יש ליטול את הלולב החדש. לעומת זאת, לפי הגישה השנייה הדרישה להדר התמלאה באופן הטוב ביותר שהיה אפשרי בשעתו, ולכן אין שום צורך לקיים מחדש את המצווה עם הלולב החדש שנתגלה.

שיטת רש"י - המקור לדין הדר

לסיום, יש לקשר את הדיון שלנו לגבי אופיו של דין הדר עם עמדתו הייחודית של רש"י לגבי המקור לדין הדר. כפי שהערנו בראשית השיעור, המקור העולה מאליו לדין זה הוא המינוח "פרי עץ הדר" בפסוק שבפרשת אמור. אך רש"י (סוכה כט: ד"ה יבש) סבור שהדרישה להדר באתרוג נלמדת מהפסוק "זה א-לי ואנוהו" (שמות ט"ו, ב) - פסוק שממנו נלמד חיוב כללי לקיים את כל המצוות באופן נאה ומהודר:

"יבש [פסול] - דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב 'ואנוהו' ".

הראשונים הקשו על רש"י מספר קושיות (ראה תוספות ד"ה לולב), והחמורה שבהן היא שבדרך כלל לומדים מפסוק זה את חובת הידור מצווה (שאיננה פוסלת את המצווה אם אינה מקוימת). בכל אופן רושם אחד ברור מדברי רש"י: להבנתו, דין הדר מגדיר את אופן קיום המצווה, ולא את ה'חפצא' של האתרוג. רש"י איננו יכול לבסס את דין הדר על פסוק המתייחס למצוות כולן ויחד עם זאת לראות את הדין כחלק מהגדרת המין של האתרוג.