ברי ושמא (ב')

בשיעור שעבר הצגנו את עמדתו של רב הונא - שמערכת של ברי ושמא היא תשתית חזקה ועצמאית מספיק כדי לגבור על חזקת הממון (-ההחזקה פיזית) של הנתבע ולאפשר את גביית החוב על ידי התובע. הפעם נפנה לדון בשיטה הנגדית, שיטתם של רב נחמן ורבי יוחנן. לדעתם, ברי ושמא איננו כלי חזק מספיק להוציא ממון, ולמעשה חזקת ממון מונעת מהתובע לגבות את הכסף למרות טענת ה'ברי' שלו. האם רב נחמן ורבי יוחנן דוחים לחלוטין את העיקרון של ברי ושמא? האם לדעתם איננו משווים כלל את עוצמת הטענות, ואיננו מייחסים שום משמעות ראייתית לפער היחסי ביניהן? או שמא אף הם מסכימים שבברי ושמא יש בסיס לראיה הנוטה לטובת הטוען ברי, אלא שזו איננה ראיה חזקה מספיק כדי לגבור על ההשלכות החזקות של חזקת הממון - שהמוחזק בחפץ נחשב כבעליו עד שלא יוכח אחרת?

חקירה בסיסית זו נוגעת בלב שיטתם של רב נחמן ורבי יוחנן, ויש לה מספר יישומים מעניינים.

ברי ושמא במקום שאין חזקת ממון

האם רב נחמן יסכים לקבל את השלכותיה של מערכת ברי ושמא במקרה שבו לא עומדת מולה חזקת ממון? מה יקרה, למשל, אם טענות הברי והשמא יסבו סביב לבהמה המשוטטת חופשייה ברשות הרבים, בהמה שאין עליה, כפי הנראה, שום חזקת ממון? האם מערכת ברי ושמא תספק ראיה חזקה מספיק כדי להעניק את הבהמה לטוען ברי, אף על פי שאדם אחר הוא, ככל הנראה, ה'מרה קמא' (=הבעלים האחרון הידוע, למרות שכרגע הוא אינו מחזיק בחפץ באופן פיזי)? בשאלה זו נחלקו הראב"ד (המצוטט בשיטה מקובצת, בבא מציעא ק. ד"ה ואם ישאל), הסבור שרב נחמן יודה בהצלחת ברי ושמא כאן, והרמב"ן (בחידושיו לבבא בתרא לד:, ד"ה זה אומר) הטוען שגם בתנאים כאלה ברי ושמא לא יפעל. מסתבר, שהראב"ד ראה את שיטת רב נחמן כהגבלה של ברי ושמא; אכן יש משמעות לפער בין הטענות, אך משמעות זו איננה חזקה מספיק לגבור על חזקת ממון. אמנם היא אכן חזקה מספיק כדי לגבור על הכוח החלש של חזקת מרה קמא ולהעביר את הבהמה לטוען ברי. לעומתו, הרמב"ן סבור שבדעת רב נחמן יש דחייה מוחלטת של מערכת ברי ושמא, ושלילה מלאה של כוחה בדיני הוצאת ממון.

'איני יודע אם פרעתיך'

שאלה שנייה מתייחסת למקרה פרטי מאוד של ברי ושמא. בדרך כלל, טענת השמא עוסקת בספק המקורי. התובע דורש לקבל ממון בהתבסס על אירוע מסוים בעבר (הלוואה או הפקדה של חפץ), והנתבע מגיב שהוא אינו בטוח האם האירוע הזה אכן קרה. מה הדין אם הנתבע מאשר את האירוע הזה, אבל מעלה ספק לגבי החזרת ההלוואה או הפיקדון? מצב זה, המוכר בש"ס כ'איני יודע אם פרעתיך', נידון במשנה במסכת בבא קמא (קיח.):

"האומר לחבירו גזלתיך, הלויתני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך - חייב לשלם; אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי - פטור מלשלם".

לפי המשנה, כולם (לרבות רב נחמן) יסכימו שמערכת ברי ושמא תהיה אפקטיבית כאן, מאחר שהנתבע מודה שיש עליו חזקת חיוב. הוא מסכים שבשלב מסוים הוא אכן לווה את הכסף. כיוון שהוא מודה בכך, הפער בין טענות הצדדים - הנוטה לטובת התובע - יהיה בעל משמעות. לכאורה, יש כאן דוגמה נוספת למקרה שבו רב נחמן מייחס תוקף לדין ברי ושמא.

הצגנו את ההבנה הבסיסית במקרה של 'איני יודע אם פרעתיך'. הרי"ף, אמנם, מציע קריאה שונה לחלוטין של הסוגיה, שעל פיה אי אפשר להסיק מסקנות לגבי האופי של ברי ושמא בשיטת רב נחמן.

ברי ושמא עם גורמים נוספים

יישום שלישי של החקירה שהעלינו עוסק בסוגיה שראינו בשיעור שעבר, במסכת כתובות (יב:). המשנה מתארת עימות בין הבעל והאישה לגבי מעמדה של האישה בזמן הקידושין, עם השלכות שיש לכך על גובה סכום הכתובה שהבעל צריך לשלם לאישה:

"הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר: לא כי, אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת; רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס, והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה".

רבן גמליאל מסמיך את האישה להעיד על מצבה בעת האירוסין, ובכך בעצם פוסק לזכותה את מלוא סכום הכתובה. רבי יהושע, לעומתו, איננו סומך על האישה, ומחייב אותה להביא ראיות ברורות יותר לטענתה; בכך הוא מגן על חזקת הממון של הבעל (שהכסף נמצא בשלב זה ברשותו). בשלב ראשון, הציעה הגמרא לקשר בין שיטת רבן גמליאל לשיטת רב הונא, ובין שיטת רבי יהושע לשיטת רב נחמן:

"לימא, רב יהודה ורב הונא דאמרי כרבן גמליאל, ורב נחמן ורבי יוחנן דאמרי כרבי יהושע".

מאחר שהאישה יכולה להעיד בוודאות על מעמדה בשעת האירוסין והבעל יכול רק להעלות השערות, יש כאן מקרה קלאסי של ברי ושמא הנוטה לטובת האישה. על כורחנו, רבן גמליאל - הפוסק לטובת האישה - סובר כדעת רב הונא, שברי ושמא חזק מספיק כדי לגבור על חזקת ממון; בעוד רבי יהושע חייב לסבור כשיטת רב נחמן, שברי ושמא אינו גובר על חזקת ממון, ולכן לדעתו הכסף נשאר אצל הבעל. בהמשך, הגמרא דוחה את הקישור בין המחלוקות, וקובעת שרבן גמליאל יכול להסתדר גם בשיטת רב נחמן:

"אמר לך רב נחמן: אנא דאמרי אפילו כרבן גמליאל; עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם - אלא דאיכא מגו, אבל הכא מאי מגו איכא? אי נמי, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם - אלא דאמרינן אוקמה אחזקה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי?".

למרות שרב נחמן בדרך כלל אינו מעניק תוקף לברי ושמא, המצב כאן שונה מאחר שיש כאן גורמים נוספים הפועלים לטובת האישה. הגמרא מזכירה גם 'מיגו' וגם חזקת הגוף (השארת המצב הקודם הידוע) כגורמים התומכים בטענת האישה שהייתה בתולה בשעת הקידושין.

דרך אחת לקרוא את התשובה הזו בגמרא היא להבין שבסוף הדיון עמדת רבן גמליאל בנויה אך ורק על מיגו, או אך ורק על חזקת הגוף, אך כלל איננה נתמכת על ידי ברי ושמא. כאשר הגמרא מנתחת את דעת רבן גמליאל מנקודת ראותו של רב נחמן, אי אפשר להיעזר בברי ושמא - כיוון שזהו מושג שרב נחמן לא מקבל אותו. גישה זו מעוררת מספר בעיות. האם הגורמים שהגמרא הזכירה יכולים לגבור לבדם על חזקת ממון? התוספות, בכמה מקומות בש"ס (בבא מציעא ב: ד"ה וזה נוטל, בבא בתרא לב: ד"ה אמאי), סבורים שאין בכוחו של מיגו לנצח כאשר הוא עומד לבדו מול חזקת ממון: "מיגו להוציא ממון לא אמרינן". הסתייגויות דומות יכולות לעלות גם בעניין יכולתה של חזקת הגוף מול חזקת ממון.

מתוך אילוצים אלה ניתן להציע דרך אחרת בהבנת הסוגיה: אף על פי שרב נחמן סבור שברי ושמא לבדו אינו גובר על חזקת ממון, הרי שכאשר חוברים לברי ושמא כוחות נוספים או מסייעים - הוא צובר מספיק עוצמה וחזקת הממון 'נכנעת'. מיגו לבדו אינו חזק מספיק להוציא ממון, וכך גם ברי ושמא לבדו, אבל כאשר הם באים ביחד יש בהם כדי לגבור על החזקת הממון של הצד השני. הבנה זו מתאימה לאותו צד בחקירה המציע שרב נחמן לא דחה לחלוטין את העיקרון של ברי ושמא; הוא רק סבר שאין בברי ושמא כדי לנצח חזקת ממון. הפעלת ברי ושמא במקום שאין בו חזקת ממון, או שילובו עם עקרונות הלכתיים אחרים, יביאו למצבים שבהם גם רב נחמן יקבל את פעולתו של ברי ושמא.