ספירת העומר (המשך)

מצווה אחת או שתי מצוות

בשיעור הקודם עסקנו במעמדה של ספירת העומר לאחר חורבן בית המקדש. הצגנו את שתי העמדות הקיצוניות של הרמב"ם והתוספות. לדעת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד), ספירת העומר כולה מדאורייתא גם בזמננו; כנגדו, דעת התוספות (מנחות סו. ד"ה זכר) שספירת העומר בימינו מדרבנן בלבד. בנוסף, דנו בשתי עמדות פחות קיצוניות, שתיהן בנויות על שיטתו של אמימר, שהיה מונה רק ימים ולא שבועות - זכר למקדש (מנחות סו.). לדעת רבנו ירוחם ספירת הימים אינה תלויה בבית המקדש, ואילו מניית השבועות בימינו היא רק מכוח תקנת חכמים כזכר למקדש. לעומתו, השפת-אמת (המבסס את דעתו על הפסוקים) סבור כי ספירת השבועות מכוונת לקביעת זמנו של חג השבועות ועל כן היא אינה תלויה בבית המקדש; דווקא מניין הימים קשור לבית המקדש ולעולם הקרבנות, ועל כן בזמן הזה מונים ימים רק מכוח אותה תקנת חכמים. שתי עמדות אלו - חרף הניגוד שביניהן - מניחות כי קיים הבדל מהותי בין מניין הימים ובין מניין השבועות, כאשר לכל אחד מהמניינים תפקיד ייחודי משלו. הבנה זו איננה מקובלת בהכרח על כל הראשונים. בשיעור זה נבחן האם אכן כל מניין עומד בפני עצמו כמצווה נפרדת, או שאולי שניהם משתלבים ויוצרים מצווה אחת כפולת פנים.

שיטת רבנו ירוחם - שתי מצוות נפרדות

כפי שכבר צוין לעיל, רבנו ירוחם סבור כי שני המניינים השונים משקפים שני מחזורים שונים של זמן והם בעצם שתי מצוות נפרדות. למעשה, הוא העלה את השאלה מדוע אין מברכים שתי ברכות על ספירת העומר. בתפילין יש שתי מצוות נפרדות - של ראש ושל יד - ואכן מברכים שתי ברכות נפרדות (לפחות לדעת תוספות); מדוע אין שתי ברכות נפרדות לספירת הימים והשבועות? מכאן סיוע לשיטתו שחובת ספירת השבועות אינה חלה עוד מן התורה אחר שחרב הבית, ועל כן בטלה גם הברכה שהייתה על מצווה זו. ובכן, לדעת רבנו ירוחם, בזמן שבית המקדש היה קיים באמת היו מברכים שתי ברכות על ספירת העומר - אחת על מצוות ספירת הימים ואחת על מצוות ספירת השבועות. סביר להניח שגם השפת-אמת יסכים לתפיסה שמצוות העומר כוללת שתי מצוות נפרדות, שהלוא לדעתו ספירה אחת נשארה ברמת הדאורייתא לאחר החורבן ואילו הספירה האחרת חיובה מדרבנן. דעות אלו מקבלות ביסוס חזק מדברי אביי במסכת מנחות (סו.): "אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". מניסוח זה מסתבר שקיימות שתי מצוות בספירת העומר.

שיטת הרמב"ם - מצווה אחת כוללת

לעומת גישות אלו, הרמב"ם בספר המצוות (עשה קס"א) מונה את שתי הספירות כמצווה אחת:

"והמצוה הקס"א היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום... חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע, שהוא אמר 'תספרו חמשים יום' ואמר 'שבעה שבועות תספר לך'. וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת כמו שבארנו, כן ספירת העומר מצוה אחת...".

הרמב"ם מאריך, שלא כדרכו, להסביר מדוע שני המניינים הללו נחשבים מצווה אחת. הוא מקשר נושא זה למצוות מניין השמיטות והיובלים - שיש הקבלה חזקה בינה לעניין שלנו. שם - לאחר שבעה מחזורים של שמיטה, השנה החמישים נחשבת כשנת היובל באופן אוטומטי; דבר דומה - סביר לומר - יהיה גם אצלנו: לאחר מנייה של שבעה ימים מן העומר, תושלם מאליה ספירה של שבוע.

הרמב"ם מציג את הדין לפיו מברכים רק ברכה אחת על ספירת העומר, כהוכחה לשיטתו שמדובר במצווה אחת ולא בשתי מצוות נפרדות:

"ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה... היינו אומרים שתי ברכות - אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתקנו".

(כפי שכבר הוזכר לעיל, לדעת רבנו ירוחם, בזמן שבית המקדש היה קיים ושני הממדים של הספירה חלו מדאורייתא, אכן היו מברכים שתי ברכות על ספירת העומר.) הרמב"ם מוכיח עוד את שיטתו מכך שאנו מזכירים את מניין השבועות בכל יום מימות הספירה, ולא רק בסיומה של יחידה בת שבעה ימים. אופן זה של ספירה מראה כי מניין השבועות נסמך למניין הימים ואינו ספירה מיוחדת בפני עצמו:

"והראיה הברורה על זה - היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה, באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים; ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד...".

בהקשר זה מעניין לראות את שיטת בעל המאור בשלהי פרק ערבי פסחים (כח. באלפס ד"ה ובספירת העומר). לדעתו, באמת יש לומר את מניין השבועות רק בסוף כל שבוע:

"והמקומות שנהגו שלא למנות שבועות בכל יום ויום עד מלאת השבוע בכל שבוע ושבוע - הוא המנהג היפה".

ככל הנראה בעל המאור מסכים עם שיטת רבנו ירוחם שיש מצווה נפרדת על מניית השבועות בפני עצמם, ולכן אין טעם להזכיר את מניין השבועות באמצע הדרך, אלא יש להזכירו רק בתום כל שבוע ושבוע.

אופן מניית הימים והשבועות

בעניין שיטת הספירה, המרדכי (בסוף הפרק השני במסכת מגילה, סי' תת"ג) מביא את דעתו של רבנו אפרים. לשיטתו, מניין הימים מוזכר במשך כל ימי השבוע הראשון, אך מכאן ואילך ניתן להסתפק רק בציון השבועות ולהפסיק למנות את הימים. למשל, ביום השמיני יש למנות "היום שבוע ויום אחד" מבלי להזכיר במפורש את מספר הימים לעומר; ביום השישה-עשר עדיף לומר "היום שני שבועות ושני ימים" מאשר לציין את המספר המדויק, שישה-עשר ימים:

"רבנו אפרים פירש, מצוה למימני יומי - עד שיגיע לכלל שבוע... אבל בח' וט' וי' אין צריך למנות עם השבוע הבא יום של שבוע שעבר, אלא הכי... שבוע אחד ויום אחד, ואין צריך לומר היום ח' ימים, שכבר מנאם בשבוע שעבר, וכן לט' ולי' וכן כל הסדר".

בסקירה ראשונה נראה כי דעה זו סבורה שספירת העומר בנויה רק על ספירה של שבועות. הזכרת הימים משמעותית רק משום שהימים מרכיבים את היחידה הגדולה יותר של השבוע. מרגע שכבר הגענו ליחידה הגדולה (-שבוע), כל תת היחידות הקטנות המרכיבות אותה (-הימים) שוב אינן חשובות. כאשר אביי אמר "מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי" כוונתו הייתה שחייבים למנות את הימים רק כדי להגיע בצורה מדורגת ומדויקת לספירה החשובה והמשמעותית - ספירת השבועות.

הבנה פחות קיצונית של עמדת רבנו אפרים היא שישנם שני מרכיבים בקיום מצוות ספירת העומר - כפי שיותר משתמע מדברי אביי - אולם שניהם מאוחדים לקיום אותה מצווה יחידה. כאשר מגיעים לנקודות ציון חשובות (-השבועות), אין צורך להזכיר את הימים שכבר נמנו. אין כאן הנחה שמניית הימים חסרת משמעות; אלא פשוט היא מובלעת כבר בתוך מניין השבועות. מכל מקום, אילו ספירת הימים וספירת השבועות היו שתי ספירות נפרדות לגמרי, קשה היה להצדיק את עמדתו של רבנו אפרים. נראה אפוא שהוא הסכים עקרונית עם דעת הרמב"ם.

השלכות מעשיות

לשאלות שאנו דנים בהם יש שתי השלכות מעניינות על הדינים המעשיים של הספירה. ראשית, מה יהיה דינו של אדם שספר את הימים בלבד או את השבועות בלבד? מובן, כי אם נאמץ את שיטתו של רבנו ירוחם, ננקוט עמדה מחמירה יותר; כלומר, נקבע שאותו אדם יצא ידי חובתו רק במצווה אחת, והחמיץ לגמרי את השנייה. אך לדעת הרמב"ם ישנה רק מצווה אחת - למנות את תקופת הזמן שחלפה. מסתבר לומר שלדעתו לכתחילה יש לציין את הזמן שעבר בשתי צורות מנייה, אולם בדיעבד מניין אחד יספיק.

המגן אברהם (אורח חיים, סימן תפ"ט ס"ק ד) פוסק כי בדיעבד ניתן להסתפק בצורה אחת של ספירה:

"נראה לי, דאם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות, אין צריך לחזור... ואם מנה שבועות לבד נמי יצא".

אולם רבים מן הפוסקים חולקים על דעתו (עיין במשנה ברורה, שם ס"ק ז, המצטט - בין היתר - את הפרי חדש). אכן, גם אם נקבל את דעת הרמב"ם, עדיין אפשר לטעון שגם לדעתו יש צורך בספירה מפורטת גם בדיעבד.

בית הלוי (שו"ת בית הלוי, חלק א' סימן ל"ט) מעלה דין נוסף המושפע מהדיון שלנו. לדעת הבה"ג, אדם ששכח לספור יום אחד מספירת העומר, איננו יכול להמשיך ולספור בברכה בימים הבאים, משום שחובת "תמימות" לא התקיימה (וכך נפסק להלכה). בית הלוי שואל מה הדין במקרה בו נחסר הקיום של 'תמימות' על הימים אך לא על השבועות. היינו, מה הדין במקרה בו אדם שכח לספור יום מסוים, אך לא שכח לספור שבוע מלא ולא שכח לספור ביום בו נשלם מניינו של השבוע (כלומר היום השביעי, הארבעה עשר וכן הלאה)?

"אם דילג ביום שלא נשלם בו השבוע, נהי דהפסיד מניין הימים, מכל מקום מניין השבועות לא הפסיד עדיין, ובכל יום כשנשלם בו השבוע אפשר דיכול לברך".

לדעת רבנו ירוחם כל אחת מן הספירות מצריכה 'תמימות' מצד עצמה, כך שפגיעה ב'תמימות' של ספירה אחת אינה משפיעה על שלמות הספירה השנייה. אך לדעת הרמב"ם, שתי הספירות משתלבות יחד למצווה אחת, וייתכן שהדרישה ל'תמימות' בספירת השבועות מושפעת מתמימותה של כל הספירה - שכבר נפגמה.

לקראת סיום דבריו מצטט בית הלוי את דעות הפוסקים (שהוזכרו לעיל) הסבורים כי מי שמנה ימים בלא שבועות או שבועות בלא ימים באחד מימות הספירה - ספירתו כשרה בדיעבד. אם ניתן להשמיט לחלוטין את אחד המרכיבים ובכל זאת לצאת ידי חובה בדיעבד, ודאי שגם פן ה'תמימות' לא נפגע במקרה כזה:

"מכל מקום, הא מבואר בטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבועי בלא ימים - יצא, ונדון דידן הא לא גרע מזה, ולכאורה יכול לברך".