ספירת העומר

כאשר התורה עוסקת במצוות ספירת העומר בפרשת אמור, אנו רואים הדגשה של הקשר בין הספירה ובין הקרבת מנחת העומר; התורה קובעת שהספירה מתחילה "מיום הביאכם את עֹמר התנופה" (ויקרא כ"ג, טו). מפסוק זה משתמע לכאורה שמצוות ספירת העומר חלה רק בזמן שבית המקדש קיים וקרבן העומר יכול להיקרב. ואכן, כך סבורים התוספות במסכת מנחות (סו. ד"ה זכר למקדש) וראשונים אחרים. לעומת זאת, בתיאור מצוות הספירה בפרשת ראה (דברים ט"ז, ט) מנחת העומר איננה מוזכרת בכלל. הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד) אכן פוסק כי מצוות ספירת העומר חלה גם שלא בפני הבית, וגם כאשר אין מקריבים את קרבן העומר.

ספירת ימים וספירת שבועות

הגמרא במסכת מנחות (סו.) מצטטת מחלוקת אמוראים, ועל פניו נראה שהמחלוקת נוגעת לענייננו:

"גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי... אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא".

אביי סבור כי יש למנות גם ימים וגם שבועות בספירת העומר. אמימר, לעומתו, היה מונה רק ימים ולא שבועות; הנימוק לשיטתו הוא שמצוות הספירה היא לדעתו רק זכר למקדש ולא ברמת מדאורייתא. מה פשרה של החלוקה בין ספירת ימים וספירת שבועות? האם יש הבדל מהותי ביניהן?

לדעת הרב מבריסק (הגרי"ז סולוביצ'יק), אין בעצם הבדל בין ספירת ימים ובין ספירת שבועות. אמימר בא רק להסביר את המצב שנוצר לאחר החורבן, כשהמצווה הפכה להיות מדרבנן בלבד. היות שלאחר חורבן בית המקדש המצווה אינה מדאורייתא, אלא רק מדרבנן, חז"ל לא תיקנו להמשיך לקיים את המצווה במלואה כפי שהייתה נוהגת בזמן שבית המקדש היה קיים; במקום זאת, חז"ל תיקנו קיום חלקי של המצווה, וספירה חלקית זו מהווה תזכורת לחורבן. בכך שאנו איננו מקיימים את המצווה במלואה - מונים רק ימים, ולא שבועות - אנו חוֹוִים את המשמעות של חסרונו של בית המקדש. בניגוד למצוות אחרות השייכות לעולם המקדש, ספירת העומר תלויה לחלוטין במקדש. לולב, למשל, היא מצווה שאמנם ניתן לקיים אותה בצורה רחבה יותר בזמן שבית המקדש קיים (בכל שבעת ימי החג) מאשר בחורבנו (יום אחד בלבד); אולם גם בהעדר בית המקדש, ניתן לקיים את מצוות לולב מדאורייתא במלואה. בניגוד לכך, מצוות ספירת העומר מדאורייתא בטלה לגמרי אחרי החורבן. כדי להמחיש את השוני הזה, חז"ל תיקנו מצווה חסרה - מניית ימים בלי מניית שבועות. הרב מבריסק מצטט את דברי הר"ן, שמטעם זה לא נתקנה ברכת שהחיינו על ספירת העומר; מכיוון שתקנת הספירה אמורה לעורר עצב, ולא שמחה, לא ראוי לברך עליה שהחיינו. לסיכום, דעת אמימר איננה גורסת הבחנה מהותית בין מניית שבועות לבין מניית ימים. אמימר רק מדגיש את העובדה שספירת העומר היא מצווה שנתקנה זכר למקדש; מטעם זה 'נמחק' אחד ממרכיבי המצווה, כדי להדגיש את ההעדר.

דעת רבנו ירוחם

כנגד הסברו של הרב מבריסק, קיימות שיטות אחרות הגורסות חילוק מהותי בין שני ממדים בספירת העומר - ספירת ימים וספירת שבועות. למשל, רבנו ירוחם סבור כי בזמן שאין בית המקדש קיים, חובת ספירת הימים עומדת בתוקפה, ואילו חובת ספירת השבועות כבר איננה קיימת ברמת הדאורייתא. הסיבה היחידה שבגללה אנו ממשיכים למנות שבועות בזמן הזה היא מתקנת חכמים להמשיך את מסורת אבותינו שהיו מונים במקדש ימים ושבועות. רבנו ירוחם לומד את שיטתו מכך שבפסוקים בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, טו-טז) מניית השבועות נסמכה לציווי על קרבן העומר, ואילו מניית הימים עומדת כשלעצמה:

"וספרתם לכם... מיום הביאכם את עֹמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה; עד ממחרת השבת השביעִת תספרו חמשים יום".

ממילא, מניית הימים היא עצמאית וחלה גם בזמן שאין מקריבים בו את קרבן העומר, ואילו מניית השבועות חלה רק כאשר מקריבים את הקרבן, כלומר בזמן שבית המקדש קיים. על כן מנה אמימר רק ימים - שחיובם בזמן הזה הוא מדאורייתא - ואילו שבועות לא מנה; מה שנתקבל להלכה בסוגיה שם שחובה למנות גם שבועות, אך רק מתקנת חכמים. אמנם, רבנו ירוחם אינו מסביר מהו ההבדל המהותי שבין שני המניינים הללו ומדוע האחד בטל לאחר חורבן בית המקדש והשני לא.

דעת האור-שמח

האור-שמח מפתח הבנה חדשה בעניין ההבדל בין שני המניינים הללו. כידוע, אורכו של חג שבועות הוא יום אחד בלבד; אף על פי כן ניתן להקריב את קרבנות החג כתשלומין, אם לא הוקרבו בזמנם, למשך ששה ימים נוספים. מבחינה זו, שבועות דומה לשאר הרגלים, שהם בני שבעה ימים. מסתבר, אם כך, שחג שבועות עומד בשני מישורים: יום-טוב אחד מרוכז, ולצדו חג מקיף יותר, בן שבעה ימים, המיועד להקרבת קרבנות הרגל. ספירת הימים בספירת העומר עומדת מול ממד היום הבודד של חג השבועות, ואילו ספירת השבועות מקבילה לממד הרחב יותר, בן השבוע, של חג השבועות. משחרב בית המקדש, בטלו קרבנות החג, ולכן השבוע של חג השבועות בטל למעשה, וממשיך להתקיים רק ממד היום ראשון של שבועות. מכיוון ששבועות כבר איננו חג שאורכו שבוע, אין יותר משמעות לספירת השבועות של העומר.

דעת השפת-אמת

מעניין לציין כי השפת-אמת הציע הבנה קוטבית לחלוטין של שני מניינים אלו. בעוד שבפרשת אמור כמעט אין התייחסות לספירת השבועות, היא תופסת מקום מרכזי בפרשת ראה, שם כלל לא מוזכרת ספירת הימים. הבדל נוסף בין שתי הפרשיות הוא בתיאור מגמתה ומטרתה של הספירה. בפרשת אמור הספירה מתחילה לאחר קרבן העומר ומטרתה לקבוע את זמן קרבן שתי הלחם. לעומת זאת, בפרשת ראה ספירת העומר קובעת את זמנו של חג השבועות. לכן הספירה עליה מדובר בפרשת אמור - זו הקשורה לעולם הקרבנות - כבר אינה שייכת בזמן הזה. לעומת זאת הספירה המוזכרת בפרשת ראה, ספירת השבועות, חלה גם בימינו מדאורייתא, גם בהעדרם של המקדש והקרבנות.

אמימר נתן ביטוי מיוחד למצב זה בכך שמנה רק ימים ולא שבועות. ספירת הימים נקשרה בתורה להקרבת הקרבנות ועל כן הופסקה לאחר חורבן המקדש. חכמים תיקנו את מצוות ספירת העומר כזכר למקדש לאחר החורבן. מניית השבועות לא פסקה מעולם מלהיות חיוב דאורייתא, שכן מטרתה היא לקבוע את תאריך חג השבועות, והיא אינה קשורה לחיובי המקדש או הקרבנות; אף על פי כן, גם היא בטלה לאחר החורבן, מסיבה טכנית - מפני שקצירת העומר בטלה אף היא. חכמים לא ראו צורך לתקן למנות שבועות, שכן מצווה זו אינה קשורה לבית המקדש. על כן אמימר מנה רק ימים ולא שבועות.

למרות שהם מייצגים גישות הפוכות, גם רבנו ירוחם וגם השפת-אמת מייצגים עמדה דומה ביחס למעמדה של ספירת העומר בזמן הזה. הם עושים זאת על ידי יחוס תפקיד שונה לכל אחד משני המניינים.