!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

שבועת ביטוי להבא

בעבר עסקנו ביחס (בהנחה שהוא קיים) בין שבועת שווא ושבועת שקר. בשיעור זה נעסוק, בע"ה, ביחס שבין שני סוגים של שבועת שקר - שבועה לשעבר ושבועה להבא.

אופי שבועה להבא

המשנה הראשונה בפרק ג' במסכת שבועות, קובעת ששבועת ביטוי (שבועה על עניינים אישיים, בניגוד לשבועה בענייני ממונות הנידונה בפרקים הבאים של מסכת שבועות) מתחלקת לשני סוגי שבועות:

"שבועות שתיים שהן ארבע: שבועה שאוֹכַל ושלא אוֹכַל, שאכלתי ושלא אכלתי".

שני סוגי השבועות הם:

א) שבועה על העבר (שבועה שעשיתי או שלא עשיתי מעשה).

ב) שבועה על העתיד (שבועה שאעשה מעשה או שאמנע ממנו).

נראה כי הדגם התואם יותר לאיסור שבועה המוזכר בתורה הוא הסוג הראשון - שבועה על העבר. שהרי הפסוק בפרשת קדושים (ויקרא י"ט, יב) - "ולא תשבעו בשמי לשקר" - מדגיש את גורם השקר. דווקא בשבועה על העבר ניתן לדעת מיד עם השבועה האם השבועה היא אמת או שקר.

כיצד נוכל להבין את אופייה של שבועה על העתיד? ישנה סוגיה בהמשך המסכת המתייחסת בדרך אגב להבדל שבין שני סוגי השבועות. המשנה בפרק שביעי (מ"ד) דנה באדם שנשבע בעבר לשקר, ביחס לשבועות ממוניות שעליו להישבע:

"ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד [הצד השני נשבע במקומו ונוטל]? אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפיקדון, ואפילו שבועת שוא".

לפי הדין, אסור לאדם החשוד על השבועה להישבע בשנית בפני בית דין, ובמקרה שהוא מתחייב שבועה - בכדי להיפטר מתשלום - עליו לשלם את הכסף לתובע בגלל שאינו יכול להישבע. המשנה קובעת שכל שבועה שנשבע אותו אדם לשקר בעבר, תמנע ממנו להישבע בעתיד. אך אף על פי שהמשנה מזכירה כמעט את כל סוגי השבועות האחרים, היא אינה מזכירה שבועת ביטוי לשקר! הגמרא (מו:) נדרשת לתמיהה זו:

"וליתני נמי שבועת ביטוי?! כי קתני, שבועה דכי קא משתבע, בשקרא קא משתבע; אבל שבועת ביטוי, דאיכא למימר דבקושטא (=אמת) קא משתבע, לא קתני".

תשובת הגמרא היא ששבועת ביטוי אינה מוזכרת במשנה, משום ששבועה על העתיד אינה יכולה להיחשב כשבועת שקר, היות שבזמן השבועה לא נאמר שום דבר שקר; על כן אין לפסול אדם להישבע רק בשל העובדה שלא עמד בחובה שהשית על עצמו בשבועת ביטוי שלו. מן הגמרא משתמע כי אי קיום שבועת ביטוי לעתיד אינה פוסלת אדם מלהישבע בבית דין, ואין הוא מוגדר "חשוד על השבועה". האם ניתן ללמוד מכך כי הפרה של שבועה על העתיד אינה נחשבת כצורה של שקר?

שאלה זו נוגעת בלב הדיון על שבועה להבא. נוכל לקבל את דברי הגמרא כפשוטם; כיוון שקיום אמתי או שקרי של השבועה הוא פונקציה של מעשים עתידיים, לא נוכל כרגע להגדיר שבועה זו כשבועת שקר. ממילא, אין להגדיר את הנשבע כשקרן או כחשוד על השבועה. אפשר להגדיר שבועה להבא כמקבילה לנדר - יצירת חיוב כלפי העתיד. נדר הוא מושג הלכתי המאפשר לאדם לקבוע שחפץ פלוני אסור עליו, בעוד שבועה הוא מושג הלכתי המאפשר לאדם לחייב את עצמו בפעולה כלשהי או לאסור פעולה זו עליו. לאחר שהוציא את השבועה מפיו, מחויב האדם לעמוד בהתחייבות החדשה אותה נטל על עצמו. אם הנשבע לא עמד בשבועתו, הוא עבר על איסור הפרת שבועה, אך אין הוא נחשב כנשבע לשקר; שכן בשעת השבועה הוא לא שיקר, ואף ייתכן שהיה בדעתו לעמוד בדבריו.

לחילופין, נוכל להבין הבנה שונה: שבועה להבא היא מעין תמונת ראי לשבועה על העבר. במקרה האחרון, השבועה שנעשתה לשקר היא שקר מוחלט, ואילו בשבועה להבא מדובר בשקר עדין יותר. אם אדם נשבע לעשות מעשה ואיננו עומד בדיבורו, מתברר למפרע שהוציא שקר מפיו. אכן, אפשר שלא נגדיר אדם כזה כחשוד על השבועה, כי השקר שלו איננו בוטה או נועז כמו שקר על העבר. במקרה של שבועה להבא, גורם השקר הוא גם בלתי ברור וגם פחות חמור מאשר בשבועה על העבר. יחד עם זאת, תמצית הבעיה בהפרת השבועה היא השקר, בדומה לשבועה על העבר.

יש לציין שהראשונים חלוקים בשאלה מה דינו של מי שלא עמד בשבועה על העתיד, והאם הוא נפסל מלהישבע במקרים אחרים. עיין במיוחד ברש"י, שבועות מו: ד"ה שבועת ביטוי, וברמב"ם, הלכות טוען ונטען פ"ב ה"ב. עם זאת, גם אם נקבל את שיטת רש"י שמי שנשבע לשקר בשבועה להבא אינו נפסל בשבועות אחרות, עדיין נוכל להבין שמדובר באיסור שקר (כפי ההבנה השנייה שהעלינו), אלא שהיות שהשקר אינו כה חמור ובוטה, אין הנשבע נפסל בשבועות אחרות.

מקור האיסור

נוכל למצוא הדים לשאלתנו במחלוקת אמוראים מעניינת. הגמרא במסכת שבועות (כ:-כא.) מצטטת מחלוקת ביחס למקור האיסור בשבועות להבא ולשעבר:

"כי אתא רב דימי, אמר רבי יוחנן: אוֹכַל ולא אוֹכַל - שקר, ואזהרתיה מהכא: 'לא תשבעו בשמי לשקר' (ויקרא י"ט, יב)... כי אתא רבין, אמר ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: אוֹכַל ולא אוֹכַל, עובר ב'לא יחל דברו' (במדבר ל', ג)".

רב דימי טוען שהמקור לאיסור שבועה להבא הוא הפסוק "ולא תשבעו בשמי לשקר", והפסוק עצמו מתאר שבועה להבא שלא התקיימה כצורה מסוימת של שקר. לעומת זאת, רבי אבהו טוען ששבועות על העתיד מקורן בפסוק "לא יחל דברו". פסוק זה נכתב בפרשת מטות, ועניינו לאסור הפרת נדרים; לדעת רבי אבהו, הפסוק נוגע גם לשבועה להבא. בהשקפה ראשונה נראה שרב דימי ורבי אבהו חלוקים בדיוק בחקירה שלנו. בהתנגדותו לבסס את איסור שבועה להבא על הפסוק "לא תשבעו בשמי לשקר", ובבחירתו דווקא את הפסוק "לא יחל דברו", מדגיש רבי אבהו כי לא ניתן להתייחס לאי קיום שבועה להבא כאל שבועת שקר; לכל היותר ניתן לומר כי יש בזה משום הפרת נדר, האסורה מצד "לא יחל".

היקף האיסור

ניתן לטעון כי בחקירה זו נחלקו לא רק האמוראים, אלא אף התנאים. בפרק השלישי במסכת שבועות מובאות שתי מחלוקות (שבכל אחת מהן מעורב רבי עקיבא) הנוגעות לחקירה זו. המשנה הראשונה מצטטת מחלוקת בין רבי עקיבא ובין חכמים בעניין אדם שנשבע שלא לאכול. האם מותר לאדם כזה לאכול פחות מכזית (=כל שהוא)?

"שבועה שלא אוֹכַל, ואכל כל שהוא - חייב, דברי רבי עקיבא; אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב - שזה חייב? אמר להן רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במְדַבֵּר ומביא קרבן, שזה מְדַבֵּר ומביא קרבן?".

לדעת חכמים, גם במקרה זה, כבכל המקרים בתורה, אין חיוב מלקות על פחות מכזית. (בפחות מכזית עדיין קיים איסור אכילה - מדאורייתא או מדרבנן - אולם ללא עונש מלקות.) רבי עקיבא חולק, וסובר שמי שנשבע שלא לאכול אינו יכול לאכול אפילו פחות מכזית - אפילו כל שהוא. דעתו של רבי עקיבא מתמיהה: מדוע ייחלקו דיני שבועה מכל הדינים האחרים בתורה, לגבי שיעור החיוב? כשם שאכילת פחות מכזית בשר נבילה אינה מחייבת מלקות, כך גם אכילת פחות מכזית ממאכל שאדם נשבע שלא לאוכלו לא תחייב אותו מלקות!

נוכל להסביר כי מחלוקת זו נוגעת לחקירה שהעלינו. אם שבועה מייצרת איסור חדש על פעולה שהייתה מותרת, כמו נדר, ממדי האיסור צריכים להיות מקבילים לממדי האיסורים המוכרים לנו מכל התורה. אם בדרך כלל עונש מלקות באיסורי אכילה מופעל רק על אכילת כזית, כמו במקרה של נבילה, גם עונש מלקות על הפרת שבועה יופעל רק לאחר אכילת כזית מן הלחם שהאדם אסר על עצמו בשבועה. אפשר שרבי עקיבא חלק על הבנת שבועה להבא של חכמים; ייתכן שלדעתו שבועה להבא שהופרה נחשבת למפרע כשבועה לשקר. אם אסור לי לאכול לחם כדי לשמור על אמינות השבועה שנשבעתי, ייתכן שאפילו כמות של פחות מכזית לחם תשבור את המצב הזה. אפילו פירור אחד יכול לפגום באמיתותה של השבועה אותה קיבל הנשבע על עצמו ולהפוך אותה לשבועת שקר; לעומת זאת, אם נבין כי נוצר איסור אכילה חדש על הלחם בעקבות השבועה, האיסור יחול רק על שיעור כזית, כפי שהוא חל בשאר איסורי התורה.

השלכות נוספות

מחלוקת תנאים נוספת סובבת סביב סוגיית הבאת קרבן על שבועה לשעבר. מלבד הפסוק בפרשת קדושים, האוסר שבועה לשקר ("לא תשבעו בשמי לשקר"), קיימת בפרשת ויקרא (ה', ד-ו) פרשיה המחייבת קרבן על שבועה לשקר שנעשתה בשוגג:

"או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבֻעה ונעלם ממנו, והוא ידע וְאָשֵׁם... והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא".

מלשון הפסוק ברור שהוא מתייחס לשבועה על העתיד (שבועה בקום עשה - לאכול, או באל תעשה - שלא לאכול). אין התייחסות בפסוק לשבועות על העבר, היות שאין להן כל השלכה על העתיד; אלו שבועות המתארות אירועים שקרו.

האם מי שנשבע שבועה על העבר לשקר בשוגג צריך להביא קרבן? נחלקו בכך התנאים במשנה ה' באותו פרק:

"רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר 'להרע או להיטיב'. אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מרבוי הכתוב; אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך".

רבי ישמעאל טוען שאין חיוב קרבן על שבועה לשעבר, היות שהפסוק המתאר את חיוב הקרבן מדבר רק על שבועה על העתיד - "להרע או להיטיב". רבי עקיבא סבור כי אפשר לחייב קרבן בשבועה על העבר, על אף שהתורה אינה מחייבת קרבן כזה בפירוש, מתוך כך שנקיש את דינה של שבועה זו לשבועה על העתיד, עליה מחייבת התורה בפירוש קרבן. ברור שרבי עקיבא סבר כי שבועה על העבר מקבילה לשבועה על העתיד, ועל כן ניתן ללמוד מן האחת על השנייה. אם אנחנו מתייחסים לשבועה לעתיד כסוג של שקר, ההשוואה בין שבועה זו ליתר השבועות מתבקשת. במובן זה, דעתו של רבי עקיבא עקבית בשתי המחלוקות: הוא טוען כי שבועה על העתיד שהופרה מתגלית למפרע כשבועת שקר, ועל כן: (א) גם אכילה של פחות מכזית היא הפרה של השבועה; (ב) שבועה על העבר ושבועה על העתיד הן שבועות זהות מבחינה עקרונית, וניתן ללמוד חיוב קרבן בשבועה על העבר מהחיוב הקיים בשבועה על העתיד.

קיצור הדברים עד כאן:

עסקנו באופייה של שבועה להבא. האם שבועה זו מחדשת איסור או חיוב על פעולה, או שמא שבועה זו היא סוג של הצהרה שמידת נכונותה מוטלת בספק? נראה כי שאלה זו מושפעת גם מן הפסוק ממנו נלמד האיסור. בנוסף, ייתכן ששאלה זו עמדה בבסיס שיטתו של רבי עקיבא בשתי מחלוקות.

מחלוקת אחרונה בה יש מקום לדון, סובבת סביב היכולת להשתמש בהתפסה (מושג שיוסבר להלן). הגמרא בנדרים מתארת שני מסלולים בהם ניתן לאסור חפץ:

1. אדם יכול להגדיר בפירוש כל חפץ כאסור בהנאה.

2. הוא יכול לאסור את החפץ באמצעות 'הדבקה' או 'צירוף' של החפץ הנידון לחפץ אחר האסור כבר מקודם - פעולה המכונה 'התפסה'. לדוגמה, אדם שכבר החיל איסור על חפץ א', יכול לגרום את אותה זהות איסורית לחפץ ב' בכך שיאמר "יהא חפץ ב' כמו חפץ א' ".

נחלקו רבא ואביי (שבועות כ.) בעניין התפסה בשבועה:

"מתפיס בשבועה - אביי אמר: כמוציא שבועה מפיו דמי, ורבא אמר: לאו כמוציא שבועה מפיו דמי".

אם אדם כבר נשבע שלא לאכול כיכר לחם מסוימת, ואחר כך אמר על ככר אחרת "הרי כיכר זו השנייה כראשונה", האם הכיכר השנייה אכן נאסרה? אביי משווה בין שבועה לנדר, ולדעתו ניתן לאסור בשבועה באמצעות התפסה. רבא חולק על היכולת להישבע על ידי התפסה, ולדעתו יש לומר את השבועה בפירוש.

יש לציין כי היישום של ההתפסה בשבועה מורכב ורב ממדי. למען האמת, (עיין במיוחד בר"ן, שבועות ח. באלפס), ייתכן כי התפסה כלל אינה קשורה לעולם השבועות, והיא מאפיין ייחודי של עולם הנדרים, משום שעולם זה מכיל בתוכו יסודות של דיני הקדש. (למשל, הגמרא במסכת נדרים [לה.] עוסקת בשאלה האם אדם שעבר על נדרו חייב גם משום מעילה בהקדש.) זהות ההקדש, במהותה, יכולה לעבור מחפץ אחד לשני; באופן דומה, גם מנגנון הנדר מאפשר העברה של איסור מחפץ אחד לשני. ממילא, נוכל בהחלט להגביל התפסה דווקא לנדרים, משום שלהם יש דמיון מהותי להקדש.

אולם אנו יכולים להסביר את דעתו של רבא גם על בסיס אופייה של שבועה להבא. אם שבועה אכן יוצרת איסור הלכתי חדש, יש מקום לדון באפשרות העקרונית של יישום התפסה בשבועה. במקרה זה, השאלה תהיה האם אדם יכול ליצור חלות שבועה נוספת דוגמת זו שכבר יצר באמירה "זה כזה" - כלומר לחם זה יקבל את מעמדו של לחם אחר אותו כבר אסרתי. יש מקום לדון באפשרות כזו, ויהיו שיקולים לכאן ולכאן. אולם אם השבועה אינה יוצרת מעמד הלכתי חדש של חיוב או איסור, ואינה מעניקה זהות חדשה לחפץ, מה יכול הנשבע להתפיס בחפץ השני? שבועה להבא היא הצהרה המחייבת את הנשבע לעמוד בדיבורו ולקיים את אמינותה של הצהרתו; אם אין הצהרה נוספת, כיצד ניתן ליצור שבועה נוספת? התפסה פועלת בכך שהיא מעתיקה את מעמדו של חפץ אחד ומעבירה אותו לחפץ שני. לפי הבנה זו בשבועה להבא, היא לא יצרה שום מעמד חדש בעל השלכות הלכתיות נראות לעין. לא נאסרו חפצים, ולא נוצר איסור על מעשים. כל מה שיש בעקבות השבועה הוא חיוב של הנשבע לעמוד בדיבורו. הבנה כזו של שבועה להבא אינה מותירה מקום לאפשרות לעשות התפסה לשבועה שנייה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה טרגין, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*