ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

סוגיות בגמרא מאת רב משה טרגין

************************

 

דבר הגורם לממון

 

 

בהלכה ישנם פרמטרים מוגדרים היטב לבעלות. לבעלים ישנן זכויות בלתי-מוגבלות ביחס לחפץ שברשותו. במקרים שבהם נדרש תשלום פיצויים על החפץ, כמו במקרים של נזק או גנבה, הבעלים זכאי לתשלום. מובן שהבעלים גם נושא באחריות מסוימת כתוצאה מבעלותו על החפץ, כמו האחריות לשמור על רכושו שלא יזיק או לשלם על נזק שכבר נעשה על ידי רכושו.

 

מנגד, במצב של חוסר בעלות אין שום סממני בעלות. כלל זה נכון בדרך כלל, להוציא מקרה אחד, שבו ישנם, על פי דעה מסוימת, סממני בעלות, למרות שאין בעלות פורמלית. זוהי דעת ר' שמעון כי "דבר הגורם לממון כממון דמי".

 

ר' שמעון מציין שני מקרים שבהם חלה אחריות בעלותית על אדם שאינו הבעלים של החפץ. מקרה אחד הוא המקרה של שומר, החייב בשמירת החפץ ובפיצוי הבעלים על אבדנו. מקרה שני הוא מקרה שבו אדם הקדיש בהמה מסוימת להקדש. למרות שהבהמה בבעלות ההקדש, חלה על המקדיש חובת פיצויים אם הבהמה ניזוקה או מתה. לשני מקרים אלו מכנה משותף אחד - בשניהם אדם שאינו הבעלים של החפץ נושא באחריות מסוימת כלפיו - הוא אחראי לפצות את הבעלים במקרה של נזק.

 

לדעת ר' שמעון מצב אחריות זה מחיל על האחראי (השומר או המקדיש) מצב ייחודי. לדעתו חלים במצב זה מאפיינים נוספים של בעלות. כפי שאמר ר' שמעון, "דבר הגורם לממון כממון דמי" - חפץ   ש ג ו ר ם   לך להוציא ממון (מפני שערבת לו) נחשב כחפץ שבבעלותך, כממונך ממש. להלן נעסוק בהלכה זו.

 

הגמרא במסכת בבא קמא (עא ע"ב) דנה ביישומו של הכלל שטבע ר' שמעון. אם גנב גונב חפץ מסוים, או אם אדם מזיק חפץ כלשהו, התשלום עבור החפץ, לדעת ר' שמעון, יועבר לאחראי עליו. הלכה זו נראית הגיונית למדיי, שכן בסופו של דבר השומר או המקדיש הם שיצטרכו לכסות את ההפסד שנגרם בעקבות הנזק או הגנבה. באופן דומה, התוספתא לבבא קמא (פרק ד') אומרת כי אם אדם הזיק רכוש הקדש, ורכוש זה גורם לממון לאדם אחר, תשלומי הנזק יועברו לאחראי על ההקדש. גם כאן, מכיוון שבסופו של דבר האחראי הוא שישלם עבור הנזק, מובן מדוע תשלומי הפיצויים מועברים אליו.

 

הגמרא במסכת בבא מציעא מתייחסת למקרה נוסף העשוי לשפוך אור על דינו של ר' שמעון. המשנה (נו ע"א) אומרת כי דיני אונאה אינם חלים על הקדש. אך הגמרא מציעה שלפי דעת ר' שמעון, במקרה של מכירת הקדש (שערכו מבוטח על ידי המקדיש) דיני אונאה יחולו. לו היה האחראי על ההקדש רק זה שניזוק מהגנבה או מהנזק - ועל כן מקבל את תשלומי הפיצויים - עלפי ר' שמעון, אין מקום לומר שיחולו במכירה כזו דיני אונאה, שכן בהמה זו עדיין מוגדרת כרכוש הקדש. מגמרא זו ניתן להסיק כי האחריות, אליבא דר' שמעון, יוצרת צורה מסוימת של בעלות מבחינת האחראי; לכן החפץ אינו נחשב בבעלות ההקדש, אלא בבעלות אדם פרטי. הגמרא הבינה כי על פי ר' שמעון יש לאחראי על החפץ בעלות כלשהי, למרות שאין מדובר כאן בבעלות רגילה. אם כך, יש להבין את דברי ר' שמעון כפשוטם - דבר הגורם הפסד ממוני לאדם כלשהו, מכיוון שהוא אחראי לו, נחשב כממונו ממש.

 

 

סיכום:

 

העלינו שתי הבנות אפשריות בדעת ר' שמעון. לפי הבנה אחת ר' שמעון לא חידש סוג חדש של בעלות, אלא רק טען כי הלכות מסוימות אינן חלות על פי מאפייני בעלות אלא על פי השאלה מי הוא זה שיצטרך לשאת בחובת התשלום. לפי ההבנה השנייה ר' שמעון אכן חידש סוג חדש של בעלות: בעלים אינו חייב לשאת בתואר הרשמי "בעלים": גם אדם שרק קיבל עליו אחריות על החפץ יכול להיחשב כבעלים לעניינים מסוימים.

 

אפשר לומר כי שתי הבנות אלו בדעת ר' שמעון נתלות בשתי לשונות של הגמרא במסכת פסחים (ה ע"ב). הגמרא שם אומרת כי שומר שקיבל עליו שמירה של חמץ בפסח יעבור עליו בבל יראה אם לא ישרוף אותו לפני המועד - למרות שאין הוא הבעלים החוקי של החמץ.

 

בתחילת הדיון סוברת הגמרא כי דין זה נכון אליבא דר' שמעון, הסבור כי כיוון שהשומר קיבל עליו את אחריות החמץ, החמץ נחשב לממונו. אלא שאם נבין כי דין זה נובע מדעת ר' שמעון, מעירה הגמרא, אין צורך לומר כי חיוב זה של השומר נלמד מפסוק עצמאי; לפי ר' שמעון ניתן ללמוד אותו בהיקש לוגי. הסבר זה של הגמרא תומך בהבנה שלפיה ר' שמעון סובר כי האחראי נחשב לבעלים על החפץ.

 

בהמשך הגמרא אומרת כי גם אם נקבל את דעת ר' שמעון יש מקום ללמוד את איסור החמץ של השומר דווקא מן הפסוק "לא ימצא" (המטיל איסור על כל חמץ שאדם קשור אליו - גם אם חמץ זה אינו בבעלותו), ולא מסברה. הצעה זו של הגמרא, הדוחה את הקשר בין דעת ר' שמעון לבין איסור חמץ בפסח, והמתעקשת למצוא פסוק כדי לחייב שומר על חמץ, מורה על הבנה שונה בדעת ר' שמעון. על פי הבנה זו ר' שמעון לא חידש קריטריון חדש לבעלות; הוא רק אמר כי יש להתחשב בשאלת זהותו של המפסיד כאשר באים לדון מיהו הזכאי לפיצויים על פי ההלכה. לכן צריך להשתמש בפסוק אחר על מנת לחייב שומר על חמץ שאינו שלו. הפסוק "לא ימצא" יכול לחדש כי כל קשר בין אדם לבין חמץ מהווה עברה על בל יראה.

 

ניתן להשתמש בשאלת הצורך של ר' שמעון בפסוק נוסף על מנת לאסור שומר על חמץ שאינו שלו לשם הבנת הדין שהוא חידש.

 

קצות החושן (סימן שפו) מעלה עניין נוסף שיכול לגלות לנו האם לדעת ר' שמעון האחראי מוגדר כבעלים חלקי של החפץ או שמא כל זכויותיו נובעות רק מתוקף היותו המפסיד במקרה של חובת תשלום. מה הדין אם מקדיש קרבן גר בעיר הנידחת? על פי דין עיר הנידחת נשרפת על כל הרכוש שבה. האם קרבן זה יצא לשרפה בטענה כי הוא חלק מרכושו של המקדיש (האחראי עליו), שהוא בן עיר הנידחת, או שמא נאמר כי הקרבן יצא מרשות המקדיש ועבר לרשות הקדש? שאלה זו תלויה בשאלה שהעלינו לעיל - עד כמה אנו רואים באחראי בעלים של החפץ.

 

הפני יהושע (בפירושו למסכת בבא קמא סו ע"ב) טוען כי אדם המקדיש בהמה באופן שהוא עדיין מתיר לעצמו להחליפה יכול למכרה לאדם אחר. עמדה כזו ודאי טוענת כי דבר הגורם לממון יוצר בעלות ממשית אצל האחראי. מובן שלדעת הפני יהושע אין לומר כי דין דבר הגורם לממון הוא רק דין המחדש למי יש להעביר את תשלומי הפיצויים. אילו הבעלים המקורי של הבהמה לא היה עוד הבעלים שלה, וכל זכותו בה הייתה מתמצית בעובדה שהוא היה מקבל את התשלומים במקרה של נזק - הוא לא היה רשאי למכור אותה לאדם אחר. לדעת הפני יהושע היכולת למכור את החפץ מהווה אינדיקציה לבעלות. (ראה קצות החושן סימן שפו, ז, ובאחיעזר יו"ד מ"ו החולקים על הפני יהושע בעניין זה.)

 

באופן דומה, יש שפירשו מימרא מסוימת בירושלמי פסחים (פרק א) בדרך המורה על כך שהם הבינו כהבנת הפני יהושע. ככלל, ישנו איסור מן התורה להטיל מום בקרבן. יש שסברו כי על פי ר' שמעון הירושלמי מתיר לאדם להוציא דם מקרבן אף על פי שהקזת דם זו מהווה מום בקרבן. הנימוק להיתר זה הוא כי כיוון שעל פי ר' שמעון הקרבן הוא דבר הגורם לממון למקדיש, אין הוא בבעלות הקדש, אלא המקדיש נחשב כבעליו.

 

זו אכן הבנה מחודשת וקיצונית מאוד של המושג "דבר הגורם לממון". גם אם נסכים לדעת הפני יהושע כי "דבר הגורם לממון" יוצר זיקה בעלותית, עדיין נוכל לומר כי יש להגביל זיקה זו למה שקשור בממון - גנבה או נזק, או לכל היותר לאיסורים המבוססים על בעלות ממונית - חמץ או עיר הנידחת. נוכל לטעון כי אין המקדיש רשאי להטיל מום בקרבן, אף על פי שמבחינה ממונית הוא נחשב לבעליו, משום שהקרבן נחשב להקדש, ובסופו של דבר הוא יעלה על המזבח. לסיכום, הבנה זו בירושלמי הנה ההבנה הקיצונית ביותר של הכלל "דבר הגורם לממון כממון דמי".

 

 

נקודות מתודיות:

 

1.   לעתים קרובות נתלה מקרה מיוחד במקרה רגיל. כמעט תמיד השאלה המרכזית העולה היא באיזו מידה המקרה המיוחד אכן דומה למקרה הקונבנציונלי. ייתכן כי כל ההשוואה ביניהם היא רק לגבי עניינים מסוימים ואין היא השוואה גורפת. ר' שמעון משווה דבר הגורם לממון לממון. האם אכן דבר הגורם לממון הוא ממון ממש, או שמא הוא נחשב כממון לעניינים מסוימים בלבד?

2.   מבחינה לוגית יש לנסח את השאלה כך: בכל מקרה שבו ישנה השוואה בין שני דברים יש לבחון האם יש כאן זהות או דמיון.

3.   מבחינה לשונית, יש לשים לב אל כ"ף הדמיון. הגמרא משתמשת בה לעתים קרובות להשוואה בין שני דברים (דבר הגורם לממון כממון דמי, כוחו כגופו, הרהור כדיבור, כל העומד ליזרק כזרוק דמי). האם הכ"ף מורה על זהות בין השניים, או שמא היא רק מצביעה על קווי דמיון מסוימים?

4. בדרך כלל הדרך הטובה ביותר לבחון שאלה זו היא בדיקת דרגת הסימטרייה בין הדברים המושווים. האם הם דומים ביחס לכל הלכותיהם, או שמא ההשוואה ביניהם מוגבלת?

 

 

****************************

כדי להירשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

     GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות 2000 ישיבת הר עציון