ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

סוגיות בגמרא מאת הרב משה טרגין

**********

 

מיגו נגד עדים

 

 

  אחד המושגים המעניינים ביותר בהלכה הוא מה שמכונה "מיגו".   מיגו מעניק נאמנות לבעל דין על סמך האפשרות שלו לטעון טענות אחרות.   אם יש לאדם אפשרות לטעון טענה שתתקבל בבית דין בוודאי, אך במקומה הוא טוען טענה אחרת, שאינה קבילה כשלעצמה, אנו מניחים את   הדבר הבא: אילו אדם זה היה שקרן, הוא היה טוען את הטענה הטובה יותר - משום שהוא יודע שבאמצעותה דבריו יתקבלו מיד.   בעצם, אילו היה שקרן הוא היה ממציא סיפור טוב יותר.   העובדה שבפועל הוא בחר לטעון טענה חלשה יותר, מצביעה על כך שהוא דובר אמת, ואנו נקבל את דבריו.   למשל, אם ראובן ניגש לשמעון ואומר לו: "קרקע זו הייתה של אביך, ואני קניתי אותה ממנו", הוא נאמן, משום שאילו היה ברצונו להשיג בעלות על הקרקע שלא ביושר הוא היה יכול לטעון "קרקע זו תמיד הייתה שלי" - ושמעון לא היה יכול לסתור את דבריו, בהנחה שאין בידיו מספיק עובדות.   עיקרון הלכתי זה מיושם בתחומים רבים, ולפי הגמרא במסכת כתובות (כב.) הוא כל כך יסודי עד שייתכן שהוא נלמד מפסוק בתורה.   כמה מראשוני האחרונים ("אורים ותומים", ש"ך, "נתיבות המשפט") חיברו חיבורים נפרדים על מנת להבהיר את המושג ואת היקפו.   שיעור זה ידון במקרה שבו מיגו נדחה - כאשר הוא מתנגד לעדים - שני עדים מתנגדים לטענה הנתמכת על ידי מיגו.   מקרה זה ידוע בשם "מיגו נגד עדים".

 

  הסוגיה המרכזית בעניין זה מופיעה במסכת בבא בתרא (לא.).   בסוגיה יש שני אנשים שכל אחד מהם טוען לבעלות על אותה קרקע בטענה שהייתה של אבותיו.   רק ראובן מצליח להביא עדים המעידים שהקרקע אכן הייתה של אבותיו.   טענתו של שמעון נסתרת באמצעות עדיו של ראובן.   אך לשמעון יש מיגו התומך בטענתו: כיוון שהוא דר בקרקע המריבה במשך שלושת   השנים האחרונות, היה באפשרותו לטעון שהוא קנה את הקרקע מראובן.   טענה זו הייתה מתקבלת בבית דין משום שהיא נתמכת בעובדה ששמעון גר בקרקע זו 3 שנים ללא מחאה מצד הבעלים (בהלכה מצב כזה מכונה "חזקת ג' שנים": אם אני משתמש בקרקע במשך   ג' שנים ואיש לא מוחה על כך, אפשר להניח שאני קניתי קרקע זו).   כאן אנו פוגשים במקרה הקלאסי של "מיגו נגד עדים" - המיגו של שמעון עומד כנגד העדים של ראובן.   רבה מקבל את המיגו, ואילו אביי ורבא דוחים את המיגו מפני העדים.   כפי שנהגנו בעבר, נתחיל לחקור את הבעיה בשאלה מדוע (או בשל מה) נדחה מיגו במקרה זה, למרות שבדרך כלל מיגו הוא אחד מהעקרונות השכיחים והאפקטיביים בהלכה.

 

  לעתים קרובות אנו מוצאים בהלכה שני כללים המתעמתים ביניהם, ולבסוף גובר האחד על חברו.   מקרים כאלה הם רוב (הסתברות סטטיסטית) נגד חזקה, עד אחד נגד חזקה, רוב נגד חזקת ממון, מיגו נגד חזקת ממון, ברי ושמא נגד חזקת ממון.   ישנן שתי דרכים להבנת מצבים אלו ולהבנת טיב "הניצחון" של אחד הכללים על חברו.   בפשטות, אנו יכולים להסתכל על עימות כזה כעל עימות כוחות - כל אחד מהמושגים נלחם כדי לגבור על חברו, ולבסוף גובר המושג החזק.   למשל, נוכל לומר שהסיבה שרוב גובר על חזקה נעוצה בעובדה שרוב פשוט חזק יותר - הוא מספק אינדיקציה טובה יותר על המציאות מאשר זו שהחזקה מספקת.   ברי ושמא (מקרה שבו אחד הצדדים טוען טענה שהוא בטוח בה (ברי), בעוד שהצד השני טוען טענה מסופקת (שמא), הנאמנות היא לזה שטוען ברי) מהווה בדרך כלל אינדיקציה טובה למציאות, אך זו עדיין חלשה ביחס לחזקת ממון הקובעת שחפץ הנמצא תחת ידו של אדם מסוים שייך לו.   למעשה, אנו מסתכלים על העימותים הללו כעל תחרות שבה האינדיקטור החזק גובר על החלש.

 

  אולם ישנה אפשרות נוספת להבין מצב זה.   לפעמים אחד הגורמים בעימות יוצר מצב שבו הגורם השני הופך לבלתי ניתן ליישום במציאות הנתונה.   למשל, אם חזקה כבר קיימת - כבר יש לנו מידע על חתיכת בשר בנוגע לכשרותה - ייתכן שעד אחד לא יהיה רלוונטי במקרה זה.   התורה נתנה נאמנות לעד אחד רק במקרה של ואקום, במצב שאין לנו כל ידיעה אחרת.   אין פירוש הדברים שחזקה היא אינדיקציה טובה יותר מעד אחד, אלא שמציאות החזקה, כחלק מתנאי המקרה, הופכת את העדות של עד אחד לבלתי ניתנת ליישום.   אין כאן עימות בין שני כללים שבו מנצח הכלל החזק; אנו מדברים על מצב שבו אחד האינדיקטורים שינה את תנאי המקרה באופן שהאינדיקטור השני הופך ללא ישים.   כעת יש לברר לאיזו קטגוריה מבין השתיים שהוצעו לעיל משתייך העימות שבין מיגו לעדים.   האם מיגו מפסיד במאבק עם העדים משום חולשתו ביחס אליהם, או שמא העדים יוצרים סביבה שבה מיגו לא יכול לתפקד.   למעשה, כפי שנראה בהמשך, ייתכן ששתי האפשרויות קיימות.

 

  נתחיל עם ההבנה הראשונה שנראית פשוטה יותר להבנה - מיגו אינו חזק   דיו כדי להתמודד עם עדים.   התורה קובעת כי עדים הם האינדיקציה   הטובה ביותר לאמת, ומיגו, למרות יעילותו במקרים אחרים, אינו יכול להוות הוכחה באותה רמה.   לצורך המחשה, על סולם שבין 1-10 ניתן למיגו ציון של 7 ולעדים ציון 10; תוצאת העימות בין הכללים נובעת מחשבון פשוט.   כשמיגו מתעמת עם עדים, העדים מנצחים.

 

אם הבנתנו נכונה, עלינו לצפות לשתי נפקא מינות.   מה יקרה אם ייווספו למיגו כוחות אחרים של נאמנות.   מה יקרה, למשל, במצב שבו יהיו מיגו ורוב נגד עדים?   אם הסיבה שבגללה דחינו את המיגו היא שהמיגו לבדו אינו חזק דיו מול עדים, הוא יכול לגבור על עדים אם כוח אחר יתמוך בו.   שאלה זו ידועה כבעיית "הצירוף" - שילוב כוחות שונים, שכל אחד מהם בפני עצמו לא יכול להתנגד לכוח השלישי, אך אם יצורפו, ייתכן שהם יגברו על הכוח הנ"ל.   שאלה זו מתעוררת בכל המקרים שבהם אחד הכוחות הובס מפני שלא היה מספיק חזק.

 

  נפקא מינה שנייה, לפי הבנה זו, נוגעת לעצמה שאותה אנו מייחסים לכל אחד מהכוחות המתעמתים.   הטענה שמיגו לא מספיק חזק כדי לגבור על עדים, מניחה שידועה העצמה היחסית של כל אחד מהכוחות.   האם לכל סוגי המיגו יש אותו מעמד?   האם לכל העדויות יש אותה הנאמנות?   קרוב לוודאי שבין כל סוגי המיגו ניתן למצוא כאלה שחזקים יותר וכאלה שחזקים פחות.   לחלופין, יכולות להיות   עדויות החזקות יותר מעדויות אחרות.   דברי הרמב"ן במסכת קידושין (סד.) מהדהדים באוזננו: "לא כל המיגו שווים ולא כל העדים שווים".   למרות שהצהרה זו אינה דמוקרטית, יש בידה לסייע להבנת מצבים של עימות בין כוחות.   במקרה הספציפי של מיגו נגד עדים, מציינים תוספות בשני מקומות (בבא קמא עב:, ובכתובות יח:) ש"סופר מיגו" פועל גם במקום שיש עדים כנגדו.   מיגו כזה נוצר במקרה שאחד מבעלי הדין יכול להשיג את מטרתו על ידי שתיקה, ולא על ידי טענה חלופית כבמקרים אחרים של מיגו - "מיגו דאי בעי שתיק".   בהנחה שחולשה יחסית גורמת למיגו להידחות מפני עדים, ייתכן כי מיגו חזק יתגבר על עדים.

 

סיכום:

 

  נימקנו את חולשתו של מיגו מול עדים בצורה הפשוטה - מיגו חלש מעדים.   התייחסנו גם לשתי נפקא מינות הנוגעות לשינוי מאזן הכוחות.   אנו יכולים לשנות את מאזן הכוחות על ידי הוספת כוחות אחרים למיגו, או על ידי הצגת טענת מיגו חזקה יותר.

 

  הגישה החלופית לעניין זה גורסת כי דחייתו של המיגו לא נגרמת עקב חולשתו, אלא שתנאי הסביבה שבה פועל המיגו הופכים אותו ללא קביל.   אפשר לומר שעצם הימצאות העדים הופכת את המיגו ללא רלוונטי.   התורה מאפשרת לנו להסתמך על מיגו רק במקום שאין לנו אפשרות אחרת.   שימוש במיגו הוא "בדיעבד", במקרה שאין לנו עדות אחרת ובית הדין צריכים להכריע מי מבעלי הדין דובר אמת.   מיגו עוזר לבית דין   ל ש ע ר   מי מבין בעלי הדין הוא הצודק.   במקרה שבו יש עדים השערות והערכות אלו נדחות, לא רק משום חולשתן, אלא משום שהימצאות העדים כופה על הדיון רמה גבוהה יותר של ראיות.   גם אם לא נקבל את העדות (למשל, אם הם מוכחשים על ידי עדים אחרים ונוצר מצב של "תרי ותרי") לא יופעל מיגו במצב שבו בית דין שמעו עדות אובייקטיבית.

 

  כדי להבהיר את הנקודה האחרונה שהעלינו, ננסה לבחון מספר מקרים מעניינים.   הגמרא במסכת בבא בתרא (מא:) דורשת ידיעה שאדם מסוים גר בבית לפחות יום אחד ("דר בה חד יומא") והיא זוקקת עדים להוכחתה.   הראשונים שואלים מדוע אי אפשר להסתפק בעדותו של אחד מבעלי הדין שמעיד כי ראה את חברו גר בבית, שהרי סוף סוף יש לו מיגו שיתמוך בטענתו. לשאלה זו כמה תשובות בראשונים, אך הריטב"א מתרץ באופן מעניין במיוחד: בדרך כלל, אנשים מבחינים שמישהו גר בבית כלשהו.   כיוון שאנו יכולים להניח שיש אפשרות סבירה שיבואו עדים, איננו מסתמכים על ראיה המבוססת על מיגו.   מקרה דומה עולה בגמרא במסכת בבא מציעא (פא:).   המפקיד והשומר מתווכחים ביניהם האם המסלול שבו בחר השומר להעביר את הבהמה היה רטוב ובשל כך הבהמה הוחלקה ומתה, או שמא המסלול היה יבש.   לשומר יש מיגו מסוים התומך בטענתו שהוליכה במקום יבש.   אביי דוחה את המיגו משום שזהו מיגו במקום עדים.   הראשונים שואלים על אילו עדים מדבר אביי: הלא בגמרא אין זכר לעדים שמעידים על מצב הדרך?   השיטה מקובצת מצטט את דעת הרמ"ך שאף על פי שכרגע אין לנו עדים, אנו יכולים לצפות לבואם במשך הזמן, משום שהמקרה התרחש בדרך ראשית.   אנו מצפים למצוא עדים ולכן אנו דוחים את המיגו - וכפי שמשמע מלשון אביי אנו מחשיבים מקרה זה כמיגו נגד עדים.   מצאנו א"כ שני מקרים שבהם אנו דוחים מיגו מפני שאנו מצפים להופעת עדים, למרות שכרגע הם לא לפנינו.   במקרים אלו, אי אפשר לומר שאנו דוחים את המיגו מפני שהוא מתמודד עם כוחות נאמנות חזקים ממנו, שהרי העדות עדיין לא הגיעה.   אולי יתברר שהעדות תתמוך במיגו, ומניין לנו שיש לדחותו?!   נראה כי מצאנו מקרים שבהם היכולת להשיג עדות הופכת את המיגו ללא ישים.   במצב כזה, נוכחות העדים נובעת לא מעדותם בפועל אלא מעצם האפשרות שהם יבואו להעיד.   במקרים שבהם אנו מניחים כי יופיעו עדים, המיגו נדחה מפני שהמקרה מוגדר כמקרה של עדות. הדרישה לרמת הראיות נקבעה לפי עצם האפשרות שיבואו עדים.

 

סיכום:

 

  עסקנו בגישה שונה, לפיה עדות לא גוברת על מיגו, אלא יוצרת מצב שבו אי אפשר להשתמש במיגו.   מצב כזה יכול להיווצר מחמת עדות בפועל או מחמת עצם הידיעה על קיומה.   ננסה לנסח את החילוק שהעלינו בטרמינולוגיה ספציפית: ייתכן שמיגו נדחה משום שהוא נגד עדים - הוא מתמודד עם עדים הגוברים עליו.   לחלופין, ייתכן שמיגו נדחה משום שהוא במקום עדים, מופעל בנוכחות עדים - מה שהופך אותו ללא רלוונטי.

 

בסיכומו של דבר, שאלתנו תלויה בהבחנה שבין שני היבטים של העדים ושל עדותם, הכוח של העדות, ונוכחות העדים אפילו במקרה שלא מימשו את עדותם.   בדיוננו שאלנו איזה מבין שני ההיבטים הללו גורם לניצחון של העדים על המיגו: הכוח של העדות או ההכרה בקיומם של העדים.   הדרך הטובה ביותר לבחון שאלה זו היא לאתר מקרים שבהם יש עדות ללא עדים, ומקרים אחרים של עדים ללא עדות, ולראות כיצד יתפקד המיגו בכל אחד מהמצבים.   למזלנו, יש דוגמאות לכל סוג של מקרים (הייתם צריכים לצפות לזה!!!).

 

  בהלכה, מכונה עדות ללא עדים "אנן סהדי" - דברים שהם כל כך מסתברים עד שלא צריך עדות כדי לאמתם.   לדוגמא, הגמרא במסכת בבא בתרא (ה:) דנה בחוסר הסבירות שאדם ישלם את חובו לפני הזמן שנקבע לו מראש.   אנו מניחים באמצעות אנן סהדי שאנשים לא מחזירים הלוואות לפני הזמן שנקבע לכך.   אנו מקבלים הנחה זו כאמתית, כאילו היו עדים שהעידו שהפרעון לא היה בתוך הזמן.   מה יקרה אם מיגו יתנגד לאנן סהדי?   מצד אחד הוא מתנגד לעדות - או לאמת שיש לה את המעמד והכוח של עדות; זה נחשב מקרה של מיגו נגד עדים.   מצד שני, כיוון שאף אחד לא מעיד בפועל שלא היה פירעון, איננו יכולים להחשיב מקרה זה כמיגו במקום עדים.   מקרה זה נידון בגמרא שם, ומסקנת הדיון היא "תיקו" - לא ברור אם מיגו יתקבל במקום אנן סהדי או לא.   עניין זה עולה גם בגמרא במסכת בבא מציעא (פא:) שהובאה לעיל.   לפי רש"י, חרף העובדה שבפועל לא היו עדים על כך שהדרך שבה הוליך השומר את הבהמה הייתה מוצפת במים, ישנה הנחה יסודית - אנן סהדי, שדרך נהר פקוד (הדרך שבה מדובר בסוגיה) תמיד מוצפת.   לפי הגמרא שם, האנן סהדי מספיק כדי לגבור על המיגו.

 

  בחנו את דין מיגו במקום שיש עדות אך אין עדים.   מה יקרה במקום שיש עדים אך אין עדות?   במידה מסוימת כבר נפגשנו עם מקרה כזה - כשהאירוע עליו אנו דנים נצפה על ידי אנשים אחרים, ואנו יכולים להניח כי קיימים עדים פוטנציאליים.   דוגמא נוספת ניתן לראות במקרה של קול.   המושג קול - שמועה - מתייחס למצב שבו כולם מדברים על עובדה מסוימת, למרות שעובדה זו לא נתאמתה על ידי הופעת עדים.   מקרים מסוימים של קול (כגון "איתחזק בבי דינא" - קול שהתקבל בבית דין) מקבלים נאמנות מפני שהם יוצרים ציפייה לבואם של עדים.   אם העניין גלוי והכל מדברים עליו, אפשר להניח כמעט בביטחון גמור שעדים יבואו ויעידו על עניין זה.   אם כך, ייתכן שקול מהווה מקרה של נוכחות או ידיעה על קיומם של עדים אף על פי שכרגע עדותם אינה לפנינו.   מה דינו של מיגו במצב זה?   ראה את דעת הראב"ד בעניין, בהשגותיו על הרמב"ם בהלכות טוען ונטען י"ד, ח-ט.   מקרה זה - מיגו במקום קול - מהווה את המקרה הנגדי למיגו במקום אנן סהדי.

 

לסיום:

 

1.   ראה בגמרא במסכת כתובות (יב:), בנוגע לחוסר היכולת של ברי ושמא לעמוד כנגד חזקת ממון.   הגמרא טוענת שברי ושמא יחד עם כוחות אחרים של נאמנות גוברים על החזקה.   המרדכי בתחילת הפרק הראשון במסכת בבא מציעא אומר זאת בפירוש.

2.   ראה בתוספות במסכת בבא בתרא (לה:) בנוגע למיגו נוסף שנדחה מפני אנן סהדי.

3.   ראה את השיטה מקובצת (כו.).   בחלק המצוטט בשם "שיטה ישנה" נאמר כי קול נחשב כהבטחה לעדים משום שהוא עצמו נחשב "נדנוד עדים", רמז לעדים.

 

נקודות מתודיות:

 

  כאשר מתייחסים לכוח הלכתי מסוים (במקרה שלנו עדות), יש להתחשב בממדים השונים של המושג - אילו היבטים מבין אלו הקיימים יוצרים את הבעייתיות וגורמים למושג השני להידחות.   בדיון שלנו, העימות בין מיגו לעדות עזר לנו להתמקד בשני ההיבטים הקיימים בעדים - העדות שלהם, ועצם נוכחותם.

 

 

****************************

כדי להירשם יש לשלוח בקשה לכתובת

   MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

   GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1999   ישיבת הר עציון