ישיבת הר עציון (בית המדרש הווירטואלי)

*****************************************

סוגיות במחשבת ריה"ל מאת איתמר אלדר

***********************************************

שיעור 30 - התפילה א': תפקידה

תפיסות שונות ומגוונות ישנן ביחס למקומה של התפילה במסגרת עבודת ד'. בטרם נעיין בשיטתו של ריה"ל, נביא כמה שיטות שהעיון בהן יסייע בידינו למקם את תפיסתו של ריה"ל באופן מדויק יותר.

התפילה כמצווה

הדיון במשמעותה של התפילה מתחיל בשאלה האם ניתן להגדיר את התפילה כמצווה.

הרמב"ם מונה את התפילה כאחת מתרי"ג מצוות:

המצוה החמישית - היא שציוונו לעבדו יתעלה. וכבר נכפל ציווי זה פעמים, אמר: 'ועבדתם את ד' אלהיכם', ואמר 'ואותו תעבדו', ואמר 'ולעבדו'. ואף על פי שזה הציווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שבארנו בשורש הרביעי, הרי יש בו ייחוד, שהוא ציווה בתפילה. ולשן ספרי: 'ולעבדו - זו תפלה'... ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו: מנין לעיקר תפילה בתוך המצוות? מהכא: את ד' אלהיך תירא ואותו תעבד   (ספר המצוות לרמב"ם, מצווה חמישית).

הרמב"ן מסתייג מהכנסת התפילה למסגרת הקבועה והמקובעת של מערכת המצוות. לטענתו לא יעלה על הדעת לראות בתפילה שהיא צורך של האדם לבקש ישועה מאת ד', כמצווה שהוא מחויב בה. מדובר בחסד מאת הקב"ה הנותן לאדם הזדמנות לפנות אליו ולזכות להעתרותו, ולא בחובה:

אלא ודאי כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו   (הרמב"ן, הערה למצווה החמישית, ספר המצוות חלק שני).

מי שהביא את תפיסתו של הרמב"ם לידי קיצוניות בלתי מתפשרת היה ישעיהו ליבוביץ'. לשיטתו, התפילה בהיותה מצווה איננה שונה מהפרשת תרומות ומעשרות, הבאת ביכורים או לבישת ציצית. מדובר במצווה מן התורה, ובקיומה מביע האדם את קבלת מרותו וסמכותו של הקב"ה שלוש פעמים ביום, יום אחר יום.

התפילה, לדעת ליבוביץ', איננה חוויה רוחנית, יותר מכל מצווה אחרת, וכמו כן היא איננה מיועדת לספק את צרכיו של האדם.

אין התפילה ניסיון להביא לאינטרוונציה של הבורא בסדר בריאתו שנקבעו על ידו. מי שאינו תופס שעולמו של הקב"ה כמנהגו נוהג, כמנהג שטבע בו בוראו, ושאין משמעות התפילה הדרישה שישנה הקב"ה מנהגו של עולמו לטובתו של המתפלל אלא היא ההידבקות בד' על ידי עבודתו וללא קשר למתרחש במציאות הטבעית - מי שלא תפש דבר זה, לא התפלל מימיו תפילה של מאמין בד' (ישעיהו ליבוביץ', שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם, עמ' 58-60)

היותה של התפילה מנוסחת באופן של שבח לד' ובקשת צרכים, עונה אולי על צורך אנושי והוא הוא האופן שבו קבעו חז"ל כי כך יש לקיים מצוות תפילה, אולם הוא אינו העיקר, ולא זו בלבד שאינו העיקר, אלא הוא אף איננו משקף באמת את תפקידה ופעולתה של התפילה.[1]

יוצא, שתפיסה זו מתעלמת לחלוטין מתוכנה של התפילה ומהצורך להתכוון לתוכן זה. מדובר בפרט טכני הנוגע לגדרי קיום המצווה והוא אינו נוגע למשמעות המרכזית של התפילה.

התפילה כחוויה מיסטית

שיטה אחרת הדוחקת הצידה את התוכן המוגדר בנוסח התפילה היא התפיסה הרואה בתפילה חוויה מיסטית.

והיא כי המבוקש התכליתי הוא שקודם התפילה צריך להקדים התפשטות מהגשמיות שהוא בעל סוף וקצוות ולהכנס בבחינת אין שאין לו סוף. והוא שישים האדם כל מגמת פניו אל הבורא לבד ולא לשום דבר וחצי דבר מעצמיותו וזה אי אפשר אם לא שיכניס את עצמו בבחינת אין ר"ל שהוא אינו כלל ואז לא יפנה אל שום דבר מדברי העולם אחר שהוא אינו כלל אבל ישעה האדם אל עושהו בלתי לד' לבדו, והבן זה. ובחינת התפשטות הגשמיות הזה הוא גאולה לנפש האדם רוח ונשמתו שהמה נגאלים מגשמיות הגוף שהוא בעל סוף גבולות ומצרים ונדברים בבורא ית' שהוא אין סוף. והוא נקרא גאולת מצרים. וזהו ענין סמיכות גאולה לתפילה. ואולי זהו מה שאמרו הקדמונים לומר קודם תפילת י"ח פסוק אדוני שפתי תפתח וכו' ופירושו שאנו מבקשים אליו ית'. שפתי הוא מלשון גבול ושפה כמו שפת הנהר והוא הגשמיות. תפתח רוצה לומר שתפתח מוסרות וחרצובות הגשמיות להתפשט ממנו ולהדבק באין  (שמועה טובה, עט ע"ב, מבית מדרשו של המגיד ממזריטש).

מדברים אלו, עולה תפיסה המתעלמת מן הנוסח לחלוטין ואף רואה בטקסט המוגדר המתעסק בעולם הזה, כמכשול להדבקות בקב"ה תוך כדי תפילה.

התפילה הינה צוהר דרכו נכנס האדם לעולמות עליונים שהם מעל ומעבר לכל בקשה פרטית ואף ציבורית. החוויה היא חוויה של דבקות והעוצמה היא עוצמה של קירבה המתפשטת מכל גשמיות ומכל הגדרה. האדם, לפי תפיסה זו צריך להתרומם מעל הגשמיות והתפילה משמשת עבורו כקרש קפיצה.

התפילה כבקשת צרכים

הגרי"ד סולובייצ'יק מאפיין את האדם כ'עבד קיומי' כששני המאפיינים המרכזיים של עבדות זו הם: האלמוניות - הבאה לאדם כתוצאה מהעלמותו בתוך ההמון, הנוכחי וההיסטורי, והבערות - הנוגעת לא רק ביחס להבנת העולם שסביבו, אלא אף לייעודו וצרכיו שלו. דבר זה מביא את האדם לאובדן האני, ותפקידה של התפילה הוא לגאול את האדם מאלמוניות זו.

לדעת הגרי"ד המפתח להמנע מהתנכרות זו לצרכיו האמתיים של האדם, היא על ידי המודעות לסבלו. האדם הסובל, הוא בעצם האדם המשווע לצרכיו האמתיים (הרוחניים והחומריים). הסבל הוא הרגש המכונן את האדם להבנת צרכיו כלומר לידיעת עצמו: 'אני סובל משמע אני קיים' אומר הגרי"ד.[2]

יוצא אם כן ששני שלבים יש לאדם בדרך לידיעת עצמו: א. המודעות והרגישות לסבלו.   ב. הבנה מחודשת של צרכיו האמיתיים והרצון לספקם.

את שני אלו, לדעת הגרי"ד, מספקת התפילה. בתפילה שני מימדים:

א.  תפילת הצעקה - כאן עדיין אין שום עיון מוגדר, וכל שיש פה הוא המודעות והביטוי של האדם הסובל.

ב.  התפילה הסדורה - כאן מדובר בתהליך הכרתי מובנה ועיוני, שבו האדם לאט לאט מברר לעצמו את צרכיו (בעזרת נוסח התפילה) ועל ידי כך מגיע להבנתם המלאה:[3]

בשלב זה התפילה אינה עוד זעקה או צעקה בלבד. היא   - אל נכון - מחשבה מוגדרת היטב, מושג בהיר. צעקה נהפכת לתפילה. אין אנו יודעים מהי הסמנטיקה המדויקת של המונח תפילה. מכל מקום דבר אחד ברור: המונח קשור במחשבה, שיפוט, הבחנה. בקיצור, התפילה קשורה בפעילות השכלית. הסולם המדורג של הצרכים, כשהם מוגדרים ומוערכים בבירור, מצוי בנוסח תפילת העמידה, שם זוכים לגאולתם לא רק התודעה הרגשית של הצורך אלא אף הלוגוס של הצורך - ועמו היצור האנושי עצמו... להתפלל משמעו להבחין, להעריך, להבין; במילים אחרות, לבקש בתבונה   ('גאולה, תפילה, תלמוד תורה', דברי הגות וההערכה, עמ' 267).

מן הבחינה הזו התפילה המיסטית, או אפילו תפילה שכל כולה שבח ופאר לקב"ה, לדעת הגרי"ד, איננה רצויה (לפחות לאדם הרגיל), כיון שהיא אינה תואמת את מגמתו הכללית של עולם התורה וההלכה, לכוון את האדם כלפי תיקון עולמו, מעשיו ודרכיו. הגרי"ד איננו תובע מן האדם לנתק עצמו מן העולם וליצור לעצמו בועה של קודש, שאין לה ולו דבר עם עולם החול, שבו מתנהלים רוב חייו של האדם.[4] מבחינה זו, הגרי"ד סולובייצ'יק היה מגנה את התפילה המתוארת לעיל, מבית מדרשו של המגיד ממזריטש, כיון שהיא איננה מכוונת לתיקונו של האדם במובן הגשמי ולהבנת צרכיו וצרכי הרבים.

במידה מסויימת, ניתן לראות בשיטתו של הראי"ה קוק, דרך הכוללת בתוכה את שתי התפיסות הנ"ל, וכך הוא כותב ביחס לתפילה:

מסתכלים בצורה הנפלאה של רצון האדם, זהו האור הרוחני העשיר, החובק בכוחו המון כוחות, והמון תולדות, זהו האור המעופף במרץ כל כך נפלא, יורד תהומות ועולה שחקים, שהוא המתקטן ומזדער עד אין גבול ותפיסה, והמתגדל ומתרחב עד אין קץ למרחב. כשרואים את זהרוריו הרבים, את סעיפיו, עולמיו הנפלאים כל החן ההוד והתפארת, כל הגבורה החכמה והמלאכה, כל הישות והעצמות, איך הכל בו קשור וחבוק, מיד עומדים על שייכותו העצמית למקורו, למרום הקודש.   והננו משיגים, כי רצון זה, שאנו פוגשים אותו בתוכיותנו בצורתו הזעירה, ספוק הוא בצמצומו מרצון של מעלה, מרצון אור העולמים, ובהיותו עומד בקרבנו חבוש במאסריו, שרשו נטוע אלי החופש והאור העליון, הרינו מתעלים עמו ומעלים אותו, הרינו אוחזים דרכי חיים, דרכי מחשבה ותאורי הגיון, ארחות פעולה לרוממו ולשגבו.   הבעת הרצון במבטא מלא עולמים הוא חודר, נפלא הוא הדבור, ברק החפץ, נורא הוא פעולתו, המון חביונות, רזי יצירה בו כלולים.   וסוף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עד כדי התוודעותו אל עצמו, עד כדי התפיסה העליונה של האושר אשר בעשיית רצונו כרצון קונו, מפני שרצונו איננו כי אם רצון קונו. וכל מה שההכרה הזאת היא יותר חודרת, יותר היא מגלמת את הויתה.  בישראל נטוע הוא חפץ זה, מוסר עולמים זה, אור יראת שמים ואהבת שמים, אור היכולת וכבוד הביטוי, הקול קול יעקב, פעולת התפילה והברכה.   והעולם עוד יאזין וישמע, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, יעקב ידבר בקולו, ויגיד לאדם את ערכו, ימצא את האדם האבוד אחרי אבדו, יקים את הנופל, את הנכשל אחרי נפלו והכשלו, ישכיל ויוכיח, וגוים רבים יזה, תפילתו תפילה וברכתו ברכה. ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים  (אורות הקודש ג', עמ' מה-מו).

אף הראי"ה רואה בתפילה את גאולת הרצון והוצאת האדם והעולם כולו מאובדנם. אף הוא מדבר על צרכיהם של האדם והעולם הבאים לידי ביטוי ברצון הפרטי והכללי. אולם הדרך לגילויו של הרצון הפרטי הוא על ידי ההתחברות עם הרצון הכללי הפועל בעולם, הוא רצון ההויה כולה, הוא רצונו של מלכו של עולם.

חיבור הרצון הפרטי עם הרצון האלוקי הוא תפקידו של האדם על ידי פעולת התפילה. פעולה זו הינה חוויתית ובמידה מסויימת אף מיסטית אולם היא מכוונת כלפי הגשמת הרצונות הפרטיים הבאים לידי ביטוי בנוסח התפילה.[5]

התפילה אצל ריה"ל

החבר מתייחס לתפילה בתארו את אורח חייו של החסיד עובד האלוקים:

אשר ללשון של החסיד שווה היא בכל למחשבה ואינה מוסיפה עליה, ונמצא שאין תפלת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מלה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים. וכשם שהיו לו שלוש עיתות התפילה שבכל יום, פרי יומו ולילו, כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע, כי יום זה מזומן להדבקות בעניין האלוהי. וכל עבודת החסיד היא בשמחה, לא בכניעה כמו שבארנו למעלה. והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת האדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה  (ג', ה).

בתפילה, החסיד 'מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים'. תפקידה, כפי שמתארה ריה"ל, לנתק את האדם מהמציאות הגשמית החומרית ולרוממו למדרגה מלאכית. למעלה מזה! ריה"ל עומד על כך שככל שעובר הזמן משעת התפילה, כך הולכת הנפש ויורדת בחזרה אל המציאות הקודרת והחומרית שהאדם מצוי בה. התפילה היא מעין 'שמורת טבע' או 'חממה' שבה האדם מתנתק מכל הסובב אותו וזוכה 'להדבקות בעניין האלקי'.

עד כאן נראים הדברים קרובים יותר לבית מדרשו של ה'מגיד' מאשר לשיטות האחרות. לכאורה ריה"ל כאן איננו מתיחס לטקסט ולתוכן הבקשות כי אם לעצם החוויה הנשגבת של עמידה לפני ד', שהיא מרוממת את האדם מן המציאות העכורה המלווה אותו.

אלא שבהמשך נראים הדברים אחרת:

ככה יחשוב החסיד על תוכן כל ברכה (מברכות התפילה) ויברר לעצמו מה כוונתה ומה קשור בה. כך יצייר לעצמו בברכת 'יוצר המאורות' את סדר העולם העליון ואת עוצם גרמי השמים וגודל תועלתם. ויחשוב כי עם היותם עצומים בעינינו מפאת התועלת הגדולה שאנו מוצאים בהם, אינם אצל בוראם כי אם כקטן שברמשים... וכן בברכת 'אהבת עולם' מכוון החסיד כי העניין האלוהי דבק בעדה המוכנת לקבלו כהדבק האור במראה הזכה, וכי התורה ניתנה לנו מאת האלוה בעלות רצון לפניו כי תיגלה מלכותו בארץ כשם שהיא נגלית בשמים, וכי החכמה האלוהית חייבה כי יברא האלוה בארץ לא מלאכים, כי אם בני אדם, מזרע ודם, שיתנגשו בהם כוחות טבע שונים ותתנצחנה בתוכם מדות שונות, לפי התמורות אשר בעליית המזלות ובירידתם (כמו שנתבאר הדבר בספר יצירה), אך בהיות בני אדם, יחידים או ציבור, בעלי מזג זך, יחול עליהם האור האלוהי ותבוא ההשגחה האלוהית עליהם בדרכים נפלאים ומופלאים היוצאים מן הכלל של סדר העולם הטבעי, ודבר זה מאת האלוה אנו מכנים בשם 'אהבה' ו'שמחה'...  אחרי שתי הברכות הללו מקבל עליו החסיד עול מלכות שמים, ואחרי זה - עול תורה, באומרו, אחרי קריאת שמע, ברכת 'אמת ויציב' הכוללת עניינים המחייבים את קבלת עול התורה. כי לאחר שנתבררו לו כל הדברים שהזכרנו והבינם והכירם, כאילו איסור אסר על נפשו והעיד עדים כי מקבלם הוא עליו כשם שקבלום אבותיו לפניו, וכי כך יקבלום בניו עד עולמי עד, וכן הוא אומר בהמשך הדברים: 'על אבותינו ועלינו, ועל בנינו ועל דורותינו דבר טוב וקיים, חוק ולא יעבור'.   אחרי זה יסדר לו החסיד את העיקרים אשר בהם תישלם האמונה היהודית, והם: ההודאה ברבונות האלוה ית' ובקדמותו, בהשגחה שהשגיח על האבות, ובהיותו נותן התורה (ג', יז).

בהמשך אותה הפיסקה ממשיך החבר ומסביר את המשמעות ההשקפתית בברכות הבאות עד תפילת עמידה וברציונל שעומד מאחורי סדר תפילת שמונה עשרה.

בעצם מנקודת מבט זו, נראית התפילה כמעין 'שיעור תיאולוגיה' שעל ידי הכוונה לומד האדם את ההשקפה הנכונה והתפיסה הראויה ביחס לאלוקים ולהנהגתו את העולם.

אמנם, ריה"ל איננו מתמקד בעצם הבקשה, אלא בהשקפה הצומחת מתוך התפילה, אולם רחוקה תפילה רציונלית זו, בה החסיד, כלשון הגרי"ד סולובייצ'יק, 'מבחין, מעריך ומבין', מהתפילה המיסטית מבית מדרשו של המגיד. לא מדובר בחוויה מיסטית שהיא למעלה מכל מילים והגדרות, אלא באקט לימודי והצהרתי שבו החסיד לומד ומצהיר על אמונתו הנכונה והראויה.

ריה"ל, כפי שראינו אצל הגרי"ד, מתמקד בנוסח, ורואה בו את משמעות התפילה ועניינה העיקריים. שונה הוא מהגרי"ד סולובייצ'יק, בכך שהוא איננו מתמקד בפן הבקשה שבתפילה, אלא בפן ההשקפתי שבה,[6] אולם, כמו אצל הגרי"ד, גם אצל ריה"ל התפילה הינה מעשה עיוני הנוגע לנוסח ולמילים הנאמרות.[7]

על פי דברים אלו עלינו להבין באופן שונה את שראינו לעיל ביחס לחסיד שהתפילה עבורו היא התעלות מעל העולם החומרי.

לו היה ריה"ל אוחז בדעתו של הגרי"ד כי התפילה היא עיון בצרכיו של האדם והעולם, הרי שהיא איננה מרוממת את האדם מעל המציאות החומרית, כי אם מעמידה אותו מולה, ומאלצת אותו להתמודד עימה ללא מורא ופחד. אלא שריה"ל, כפי שראינו, מתמקד בהשקפה ובעיון התיאולוגי העולה מן התפילה. במובן פילוסופי עיוני זה, מרוממת התפילה את החסיד מעל המציאות החומרית, ובמובן זה היא מקרבת אותו לבוראו. ריה"ל רואה בעיסוק בהשקפה הנכונה ובעיון במושגי עולם האלקות כהתעלות מעל העולם החומרי והדבקות באלוקים.

התפילה מכוונת את החסיד להתעלם מכל המציאות ולהפוך, בלשון הפילוסופים, ל'שכל פועל', שבתרגום 'ריה"לי' הכוונה להזדהות והתאחדות עם האמונה הנכונה הבאה לנו במסורת על ידי התורה ועל ידי חז"ל שהביטו בתורה ויצרו את התפילה.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL