ישיבת הר עציון (בית המדרש הווירטואלי)

*****************************************

סוגיות במחשבת ריה"ל מאת איתמר אלדר

***********************************************

שיעור 29 - השפה והשירה העברית

יחסו של ריה"ל לשפה ולשירה העברית הוא אחד הנושאים שטרם טיפלנו בו. נושא זה אמנם איננו מרכזי בהגותו של ריה"ל, אולם עולים מתוכו עקרונות משמעותיים ועל כן נביאו בשיעור זה.

השפה העברית

אמר הכוזרי: וכי יש לעברית מעלה על פני שאר הלשונות? הלא בין אלה יש שלמות ועשירות ממנה, כאשר אנו רואים זאת בעינינו.   אמר החבר: קרה אותה מה שקרה את נושאיה, נחלשה בהחלשם ונדלדלה בעקב התמעטם. אולם מצד עצמה היא האצילה בלשונות, כידוע לנו מפי המסורת ולפי ההקש ההגיוני. על פי המסורת, זאת היא הלשון אשר בה נגלה האלוה אל אדם ואל חוה ובה דיברו השניים ביניהם, ראיה לדבר: השם 'אדם' נגזר מן השם 'אדמה', והשם 'אשה' מן 'איש', ו'חוה' מן 'חי', ו'קין' מן 'קניתי',   ו'שֵת' מן 'שָת', (וכן 'נח' מן 'ינחמנו'). ומלבד זה, יש איתנו עדות התורה על כך וקבלת איש מפי איש עד עבר (ועבר הרי קבל מנח, ונח מאדם) כי עברית היתה לשונו של עבר, ועל שמו נקראה עברית, כי הוא שמר עליה גם בדור ה'פלגה' ובלבול הלשונות (ואברהם שמר עליה אחרי עבר). אמנם באור כשדים דיבר אברהם ארמית, כי הארמית היתה שפת הכשדים, אולם העברית היתה לו לשון מיוחדת במעלה, 'לשון הקודש', והארמית 'לשון חול'. אך ישמעאל בנו נשא את הארמית אל ארץ ערב. וכך נעשו שלוש הלשונות האלה, הארמית, הערבית, והעברית, דומות זו לזו באוצר השמות אשר להן, ובנטיותיהן ובשמושיהן. אשר ליתרון הלשון העברית מצד ההגיון, הלא הוא מבחינת העם אשר מצאה נדרשת לו בדבור הנשגב, בייחוד, בהיות הנבואה נפוצה בקרב העם הזה. עם זה אהב את נאומי התוכחות ואת השירות והתהילות, מלכיו היו משה ויהושע ודוד ושלמה! היתכן כי חסרה להם מליצה לדבר אשר בקשו להביע בכל אלה, כמו שתחסר לנו היום הואיל ואבדה הלשון מפינו? ראה נא איך נהגה התורה מדי הוצרכה אל שמות שאינם שכיחים, למשל, בתאור המשכן, האפוד והחושן ועוד, איך מצאה את הביטוי השלם ביותר, וכמה נאה סידור הסיפור ההוא! והוא הדין בשמות האומות ובשמות מיני העופות ומיני האבנים, התבונן עוד בשירי התהילה לדוד, ובטענות איוב בהתוכחו עם חבריו, ובתוכחות ישעיה, וביעודי השכר והעונש אשר בדבריו, ובכל הדומה לזה (ב', סז-סח).

ריה"ל מבקש להוכיח את עליונותה של השפה העברית על פני שאר הלשונות בשתי דרכים:

הדרך הראשונה היא המסורת:

ריה"ל סובר כי הלשון העברית היתה נחלתם של האדם הראשון ואשתו. הוא מבקש להוכיח זאת בשתי צורות:

א.  המסורת מעידה כי שמותם קשורים למילים מן השפה העברית. עובדה זו   מלמדת כי הם נגזרו מן השפה העברית, יוצא שקיומה של השפה העברית הוא מראשיתה של הבריאה.

ב.  עבֶר אשר על שמו קרויה השפה, קיבלה מנח ונח קיבלה מאדם הראשון,[1] והוא אשר שמר עליה בדור הפלגה בו התבלבלו הלשונות והעבירה לאברהם אבינו.

הדרך השניה היא על דרך 'ההיקש ההגיוני':

ריה"ל מבקש להוכיח את שלמותה של השפה העברית על ידי העובדה כי שפה זו שימשה את ישראל בכל מה שנזדקקו. מהדיבור האלוקי הנשגב בדבר הנבואה, דרך תיאוריה הפרטניים של התורה בדבר כלים וחיות, ועד דברי שירה ותוכחות. בכל אלו לא היתה אף מגבלה אחת לשפה לתאר את המבוקש. תחושתו של ריה"ל כי בזמנו, כאשר השפה העברית איננה 'שפה חיה', היא איננה מצליחה לבטא את כל מה שברצונו להביע ותחושה זו משקפת את חסרונה של השפה ומוגבלותה. אולם כשהיתה השפה העברית שפה חיה, מעולם לא נתקלה בקושי מן הסוג הזה - דבר המעיד על שלמותה.[2]

בעניין זה ראוי להעיר הערה צדדית.

לכאורה בדברים אלו ריה"ל חורג ממנהגו ומנסה להוכיח דבר על דרך ההגיון. מתודה דומה נקט ריה"ל בדבריו על התורה:

וכן תמצא בתורה עוד פרטים ודיוקים אשר יקשה מאד לכללם בספרים, וכל המתבונן בהם יראה כי לא מסדור בשר ודם הם. ישתבח המסדרם!   (ב', נו).

אלא שנראה כי גם כאן וגם שם ריה"ל איננו מבקש להוכיח הוכחה שהיא כ'מופת שכלי או דבר הנראה עין בעין', אלא מעין חיזוק ושיבוח.

 

הזיקה שבין השפה להיסטוריה

במסגרת תיאור התפתחותה והשתלשלותה של השפה העברית קובע ריה"ל כי אברהם אבינו דיבר ב'אור כשדים' בשפת המקום - ארמית, ובעצם אברהם היה הראשון שהפך את העברית מלשון מדוברת ל'לשון קודש', כאשר הארמית היא 'לשון חול' עבורו.[3]  

ריה"ל איננו ממשיך את תיאור השתלשלותה של השפה אחרי אברהם אולם נדמה לי כי החלוקה שעושה ריה"ל בין 'שפת קודש' ל'שפה מדוברת', היא חלוקה שיש בכוחה ללמדנו רבות דווקא דרך העיון בהמשך תולדותיה של השפה העברית.

כל ימי בית ראשון שימשה הלשון העברית גם כשפה מדוברת וגם כשפה הרישמית של ממלכות ישראל ויהודה. בשפה זו גם נכתבו כל יצירות הקודש.

לאחר חורבן בית ראשון הלך ונתמעט השימוש בלשון העברית ואת מקומה תפסה הלשון הארמית, ששלטה אז בעמי קדם.

עם זאת, לאורך כל תקופה זו, ואף בימי בית שני, לא נעלמה הלשון העברית והיא היתה נפוצה בעיקר בקרב החכמים, ובראשם התנאים. המשניות, כידוע, כתובות בשפה העברית, אם כי ישנו הבדל בין העברית המקראית לעברית שבלשונם של חכמים, אך רב המשותף על השונה.

נקודת מפנה קריטית חלה בתקופת האמוראים כשאלו פסקו מלהשמיע את שיעוריהם בעברית. אז השתלטה הלשון הארמית באופן מוחלט, והעברית הפכה להיות בשלב זה 'שפת הקודש'. במשך כל תקופת הגלות היתה לשון הקדש נחלתם של כותבי פיוטים ותפילות כאשר השפה המדוברת היא שפת המקום, ספרדית, איטלקית, אנגלית, ערבית וכד'.

כשאנו בודקים את תולדותיה של השפה העברית, אנו מוצאים קורלציה מדהימה בינה לבין תולדותיו של העם היהודי.

השפה העברית מגיעה לשיאה בימי כינונה של מלכות ישראל, וככל שאנו מתרחקים מימי הזוהר של מלכות ישראל אל עבר ימי החושך והאפילה של הגלות, כך הולכת ומתכנסת לה העברית בקרן זוית, ומתגדרת לה בד' אמות של תורה ותפילה.

יוצא מדברים אלו, כי החלוקה שמייחס ריה"ל לאברהם אבינו עליו השלום, בין השפה המדוברת לשפת הקודש, שימשה בפועל, יותר מאוחר, כחלוקה המסמלת את בוא הגלות.

חלוקה זו איננה טכנית. התופעה הכללית שבה היהודי הגלותי, לומד ומתפלל, ולמעשה מקיים את אורח חייו הדתי בשפה אחת, שהיא 'שפה מתה' או בלשון אחרת 'שפה ארכאית', ומאידך כל חיי היום יום, הדיבור, השירה והכתיבה מנוהלים בשפה אחרת - שפת המקום, משקפת את מצבו של עם ישראל בגלות, ואת זרותו שאיננה מאפשרת לו לחיות באופן הרמוני את חייו, ומחייבת אותו להפריד בין דתו למדינתו.[4]

אם אנו מקבלים הקבלה זו, בין מצבה של השפה העברית לבין מצבו של העם היהודי, איננו יכולים שלא להתפעם מתחייתה של השפה העברית עם לבלובה של הציונות.

אליעזר בן יהודה ואחרים ביקשו להחיות את השפה העברית, על ידי הפיכתה לשפה מדוברת. בעיניהם, היציאה של עם ישראל מהגלות וחזרתו לארץ ישראל, משקפת את יכולתו של עם ישראל להחזיר לעצמו את שפתו כשפה חיה.

ראינו לעיל, כי ריה"ל ראה במוגבלותה של השפה העברית, בתיאור והבעת כל המצבים, התחושות, וסתם חפצים סממן ברור לאובדן הלשון העברית משפתם של בני הגלות.

אף המחיים את השפה העברית, ראו ביכולתה לענות על כל צורך ולתאר כל מצב ודבר, תנאי ראשון להחזרתה להיות שפה חיה ומדוברת. אליעזר בן יהודה והאקדמיה ללשון ישבו על המדוכה וביקשו לתת תשובה ופתרון לכל קושי ולכל חפץ. תופעה של יהודים השולחים מכתב שאלה לאקדמיה ללשון כיצד לכנות את ה'צ'ופצ'יק של הקומקום' הפכה לדבר יום ביומו.

אלא שנדמה לי כי תפיסה זו שהניעה את מחיי השפה העברית לקתה בחסר.

השפה העברית, כפי שראינו היתה סמל לחיבור או לפירוד בין מורשתו, תרבותו ודתו של העם היהודי, שמאז ומעולם התנהלה בשפתו - השפה העברית,[5] לבין חייו הלאומיים הקהילתיים והחברתיים.

כשהיו התורה והמסורת אבן יסוד ותשתית לחייו הלאומיים והחברתיים של העם היהודי, היתה גם השפה העברית שפתו.

ככל שאיבד העם היהודי את עצמאותו, ועימה את יכולתו לקיים את חייו הלאומיים על פי התורה והנביאים השוכנים בקרבו, כך הצטמצם השימוש בשפה העברית, וגבר השימוש בשפת הכובש שהכתיב לעם היהודי את אורח חייו הלאומיים והחברתיים.

שיבת העצמאות לעם היהודי והסרת השיעבוד של כובש זר, בימי תקומת המדינה, אמורה היתה להשיב את שפתו של העם היהודי כגשר בין החיים הלאומיים והקהילתיים למורשת הדתית והתרבותית.

החיאת השפה העברית מחדש, ללא נסיון להחיות מחדש את החיים הלאומיים לאור המורשת הדתית של העם, היא כבניית כלים ללא יציקת תוכן ומשמעות לתוכם.

לעניות דעתי, חסרון זה הנוגע להחיאת השפה העברית מחדש, והפיכתה מ'שפת קודש' ל'שפה מדוברת', משקף גם את חסרונה של הציונות החילונית, שביקשה להשיב לעם היהודי את עצמאותו ההיסטורית ואף דיברה על 'מורשת ותרבות יהודית', אולם היא ביקשה לשמר את הפער המלאכותי שנוצר בגלות בין הדת לבין המדינה, גם במלכות ישראל המחודשת. ההפרדה בין דת למדינה איננה אלא רעיון גלותי, והיא דומה להחיאת השפה העברית בנסיון להפוך את 'המילים היהודיות' למעצבות את חיינו הלאומיים ולא את התכנים של מילים אלו, שלדידם, יש להמשיך לשמרם בתוך 'שמורת טבע'. מעתה אל תאמר 'היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך' כי אם 'היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך'.[6]

היחס לשפה, כמשקף את התפיסה המהותית בדבר היחס שבין תרבותו ודתו של העם היהודי לבין חייו הלאומיים, באים לידי ביטוי לא רק בוויכוח שבין הציונות הדתית לבין הציונות החילונית, כי אם גם בוויכוח שבין הראשונה לבין העולם החרדי.

נסיונו של הציבור החרדי לשמר את שפת הגלות - היידיש, כשפה המדוברת, תוך רצון לשמר את השפה העברית כשפת קודש, אף הוא מבקש להנציח (עד ביאת גואל צדק, לטענתם), את ההפרדה לא רק בין השפה העברית לחיי החול, אלא גם בין העולם התורני דתי לבין החיים הלאומיים חברתיים.

החרדים שאינם רואים במדינת ישראל בשורה דתית רוחנית הקשורה לגאולתו של ישראל, אינם מוכנים לבטל את הסממן המרכזי של הגלות - ההפרדה בין 'שפת קודש' ל'שפת חול' שהיא בעצם ההפרדה בין חיי הקודש לחיי החול.[7]

  השירה העברית

במסגרת הדיון על השפה, מתייחס ריה"ל גם לשירה, הוא מחלק בין שתי מטרות:

אמר הכוזרי: בזה ובכיוצא בזה תוכל להוכיח, לכל היותר, כי הלשון העברית שלמותה דומה לזו של לשונות אחרות, אבל איה אותו יתרון אשר הזכרת? להפך, הלשונות האחרות עולות עליה בשירים השקולים המותאמים לניגונים, בהם יזמרום.   אמר החבר: כבר נתברר כי הניגונים אינם זקוקים ליפי המליצה השקולה, כי בו - בנגון יתכן לנגן גם את החרוז הקצר: 'הודו לד' כי טוב', גם את החרוז הארוך: 'לעשה נפלאות גדלות לבדו'. זה בנגונים המכוונים לפעול פעולתם על הנפש, אולם שירים שנועדו לקריאה בציבור, אשר בהם נאה המליצה השקולה, לא החשיבום העברים, כי הם שאפו אל מעלה נעלה מזאת ומועילה יותר   (ב', סט-ע).

ריה"ל מחלק בין ניגונים שנועדו 'לפעול פעולתם על הנפש' לבין ניגונים שנועדו 'לקריאה בציבור'.

כאן בעצם מונחת התשתית לחלוקה העקרונית בין אמנות שעניינה להעביר מסר לבין אמנות שעניינה לבדר.

ריה"ל קובע כי השירים שבזמנו, שעניינם 'לקריאה בציבור' חייבים להכתב על פי כללי 'המליצה השקולה', כפי שהיה מקובל בשירת ימי הביניים, והדברים ניכרים אף בפיוטים ושירים שריה"ל עצמו כתב.[8] לעומת זאת השירים והמזמורים הכתובים בתנ"ך, לא באו אלא להשפיע על קוראם ולהטביע חותם משמעותי יותר על נפשו. אלו, לדעתו, אינם משועבדים לשום כללי חריזה ואין הם מאמצים אלא את מה שישרת את המטרה - להגדיל את ההשפעה של המסר המופיע בהן.

אמנם מחויבותה של השירה לכללי חריזה ומשקל עברה מן העולם, אולם נדמה לי כי טענתו העקרונית של ריה"ל נותרה בעינה.

העקרון שעומד מאחורי דבריו של ריה"ל הוא שכאשר באה האמנות לבדר, עליה להתאים עצמה לנורמה המקובלת באותו הזמן. כשמטרתו של אומן, אם זה צייר או פסל, ואם זה סופר משורר או זמר, לבדר את קהלו, הוא מחוייב לאמץ את הנורמה ואת רוח התרבות השולטת בכיפה באותה העת. אם הנוער חפץ בפופ, הוא יתן פופ, ואם הציבור אוהב לרקוד ואלס, הוא יכתוב מוזיקה 'ואלסית', שלולא זאת, מטרתו - לבדר את הציבור ולהנות אותו - לא תושג.

אולם כאשר אומנות מבקשת להעביר מסר, לבשר בשורה, ולעתים אף למחות כנגד נורמה מקובלת, היא איננה מבקשת למצוא חן. אמנם אף היא מבקשת להשפיע ולהשאיר רושם, ועצם השימוש בשפה אומנתית משרת מטרה זו, אולם מה רב ההבדל בין הרצון להשפיע לבין הרצון לבדר ולמצוא חן. אמנות שכזו, איננה מחויבת, וליתר דיוק, איננה משועבדת לשום נורמה, וכפי שציינו, לעתים ההיפך הוא הנכון!

כזאת היא האמנות בה משתמשת התורה ובה משתמשים הנביאים, ואולי זה מה שמקנה לאומנות זו את מימד הנצח שבה.

רומנים לאין ספור ומזמורים רבים מיני ים, אבד עליהם הכלח, או לפחות נאמר, שהרלוונטיות שלהם, הן בתכנים והן בסגנון, הצטמצמה למכביר, בעוד ששיר השירים אשר לשלמה ומזמורי תהלים אשר לדוד ממשיכים לפעם בליבות לומדיהם ומן הסתם גם ימשיכו לנצח נצחים.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL