!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש הווירטואלי)

*****************************************

סוגיות במחשבת ריה"ל מאת איתמר אלדר

***********************************************

שיעור 26 - העולם הבא והיחס למוות

העיסוק בחיים שאחר המוות, לא פסק מעולם. קטיעתם של החיים באופן כה טוטאלי מותירה את האדם פעור פה ומלא תמיהות על העלמותה של החיות שמילאה את הווית הנפטר ובן רגע נעלמה.

נושא זה פושט ולובש צורה במהלך השנים ולאדם המאמין התיחסות מיוחדת לעניין זה.

התורה עצמה, מתעלמת לחלוטין מהחיים שלאחר המוות, המכונים בלשון חז"ל 'העולם הבא'. תיאורייה משופעים בשכר ועונש, בחיים ובמוות ומכל אלו ההתיחסות לעולם הבא נעדרת לחלוטין.

עובדה זו היתה קשה לבני דורו של ריה"ל בשני מובנים.

א.  במובן התיאולוגי - כיצד   ניתן להתעלם משאלה כה מרכזית בהוויתו של האדם? ביחוד האדם המאמין הניצב מול אינסופיותו של אלוקים הקיימת מראשית עד אחרית, ולמולה הוא ניצב, מוגבל, סופי וחסר תוחלת.

ב.  במובן הפולמוסי - עובדה זו שימשה היטב את הספרות הנוצרית בטענתה כי המקרא איננו שלם ואין הוא אלא שלב ראשון שעל גביו יש לקבל את הנצרות שרק על ידה הושלם גילוי השכינה, וזאת על ידי גילוי השכר בעולם הבא.[1]

מאידך, עובדה זו משרתת היטב את התפיסות האכזיסטציאליסטיות הרואות בעמידתו העכשווית של האדם מול אלוקים את מיצויה של העבודה הדתית. אין ראוי לו לאדם לחיות את העבר, ובאותה המידה אין ראוי לו לחיות את העתיד. ההווה הוא היוצר את העבר ובמידה רבה הוא גם מניח את התשתית לעתיד. מסיבה זו, יטענו, מתעלמת התורה מן העתיד ומעניקה את מלוא כובד המשקל לחיים בעולם הזה.

האמונה בעולם הבא, התשוקה אליו וההתאוות לנחול אותו, מרוקנת מתוכן באופן זה או אחר את משמעותו של העולם הזה. במובן המתון יותר, אדם כזה איננו חושש מן המוות,[2] הצרות התוכפות אותו אינן כה נוראיות כיון שהוא מאמין בעולם הבא[3] וכן הוא איננו מתרשם מן הטובות הבאות עליו. במקרה הקיצוני יותר, הוא מאבד את טעמם של החיים, והם עליו כמשאוי והרי הוא מתהלך בארצות החיים מתוך תחושה שכל האדם כוזב.

אולם, האמונה בעולם הבא יכולה להקרין על העולם הזה באופן אחר. חז"ל אמרו:

העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין   (אבות ד', טז).

הפרוזדור אמנם טפל הוא ביחס לטרקלין, אולם לפי ר' יעקב, בעל מימרא זו, הוא איננו רק מקום מעבר. הוא המכשיר את האדם להכנס לטרקלין. ודבר זה יכול להתנסח בשתי צורות:

האחת, הכן עצמך היטב כדי שתהיה ראוי לטרקלין, כדי שלא תבוא בו בלבוש שק ובאופן בלתי ראוי.

השניה, המקובלת יותר, היא הקביעה כי האדם במעשיו בעולם הזה קובע את גורלו לעולם הבא. העולם הזה איננו בהכרח פרוזדור לטרקלין כי אם אפשרות. האדם במעשיו יקבע האם יהיה העולם הזה פרוזדור לטרקלין או, חס וחלילה, לא.

תפיסה זו, כבר מעניקה משמעות רבה לעולם הזה. האדם איננו יכול להתיחס באדישות למציאות העכשווית, בהיותה כה גורלית לגבי מאוויו ותשוקתו אל העולם הבא. אולם בכל זאת, גם תפיסה זו איננה רואה ערך בעולם הזה כי אם בכדי להכשיר את האדם לעולם הבא.

ריה"ל בהתיחסותו לעולם הבא, מעניק משמעות רבה מזו לעולם הזה, והיא באה לידי ביטוי בשני מישורים, כפי שנראה להלן.

מישור ההוכחה

כבר ראינו לעיל, כי לדעת ריה"ל האדם איננו מחויב להאמין אלא רק במה שהוכח עבורו במופת שכלי או בדבר הדומה לו. התורה ומצוותיה מחייבות את ישראל בלבד מכיוון שרק עבורם אמיתותן הוכחה במראה עינים, הזהה ברמת וודאותו למופת השכלי.

הדברים נכונים לגבי כל תפיסה, קל וחומר ביחס לעולם הבא הרחוק כל כך מן המציאות הריאלית.

הדתות השונות מבטיחות שכר ומציבות יעד נשגב לאדם בעבודתו. כל הדברים הללו, קובע ריה"ל, אינם מחייבים כיוון שאינם מוכחים. השכר הנשגב של העולם הבא, איננו יכול להוות יעד לאדם שאמת המידה שלו היא ההוכחה שהרי 'מעולם לא בא אדם אלינו לספר לנו כי מיום מותו הוא נמצא בגן עדן או בגיהנום' (א', קט).[4]

לא כן הייעוד והשכר המובטחים לבן הברית השומר את התורה ומצוותיה, ומבחינה זו ריה"ל הולך במקביל בשני מסלולים.

הראשון הוא בעצם העובדה כי השכר המובטח בתורה נוגע לעולם הזה, ועל כן האדם יכול לראות בעיניו את התגשמותו או אי התגשמותו של השכר המובטח. רעיון זה מוסבר על ידי משל נפלא שנותן החבר, משל המכונה 'משל השיירה':

משל למה הדבר דומה? לחברים שחנתה שיירתם במדבר, ונפרד אחד מהם והלך להודו. ומלך הודו קבלו בכבוד רב, משנודע לו כי הוא אחד החברים ההם, כי המלך הכיר את אבותיהם, שהיו אוהביו, ויתן המלך בידו מתנות יקרות, למען ישאן אל חבריו, וילבישו בגדי חמודות, וישלח עמו מכבודתו אנשים אשר לא היה עולה על הדעת כי יצאו מלפני המלך וילכו אל המדבר ההוא, אף ציווהו על מעשים אשר יעשה, וכרת עמו ברית על פיה קבל עליו האיש לעבוד את המלך. והנה זה שב האיש אל חבירו בלווית צירי מלך הודו, והחברים שמחו בצירים וחלקו להם כבוד ויקר, ובנו להם ארמון לשבת בו. ברבות הימים התחילו החברים ההם שולחים מאיתם שליחים להודו למען יראו שם את פני המלך. דבר זה עלה ביד השליחים על נקלה, כי דאגו להם צירי המלך אשר הוליכום בדרך הקרובה והישרה, ובשובם ידעו כל החברים כולם כי כל הרוצה להגיע להודו קל הדבר מאד עליו, אם רק ידבק בעבודת המלך ויכבד את ציריו המוליכים אותו אל המלך. מעתה לא שאל איש: מה העבודה הזאת לנו? הסיבה היתה ברורה לעין כל - להדבק במלך! כי הדבקות בו היא האושר. והנמשל הוא: החברים הם בני ישראל, והתייר הראשון הוא משה, והתיירים האחרים הם שאר הנביאים, וצירי מלך הודו הם השכינה והמלאכים, ובגדי החמודות הם האור המושכל אשר האיר את נשמת משה בנבואה והאור הנגלה אשר קרן על פניו, והמתנות היקרות שנשלחו אל החברים הן שני הלוחות ועליהם עשרת הדברות. לא כן בעלי הדתות האחרות, הם לא ראו דבר מכל זה, וכאילו נאמר להם: קבלו עליכם לעבוד את מלך הודו כמו שקבלו עליהם החברים ההם, ואז תקרבו אל המלך אחרי מותכם. ואם לא תעבדוהו, והרחיקכם המלך וענשכם אחר המוות   (א', קט).

מעלתו הראשונה, של השכר המובטח בתורה היא בהתגשמותו בעולם הזה, וכשם שהתורה כולה הוכחה במראה עינים שהוא כמופת שכלי, כך גם השכר המובטח בה מוכח באופן שכזה וממילא הוא מאפשר הזדהות ואמונה מחד, ומחוייבות מאידך.

פן זה, המוצג בדברי ריה"ל, מנמק ומצדיק את ההתעלמות מן העולם הבא, ובעצם מנקודת מבט זו הוא אף יותר קיצוני מן המשנה באבות, באומרו כי אכן ישנה נקודת מבט שממנה מערכת היחסים בין אדם לאלוקים נוגעת אך ורק לעולם הזה, הוא הפרוזדור והוא הטרקלין.

אלא שריה"ל נוקט גם במסלול נוסף ובו הוא מתייחס לא רק לשכר המובטח בתורה, אלא אף לייעודו של האדם על פיה, למדרגה שאליה הוא חותר בעולם הזה, וכך הוא מתאר את ההולכים בדרך התורה ומגיעים אל הנבואה:

אותה שעה הוא נבדל משאר בני מין האדם בזוך נפשו ובהשתוקקותה אל הדרגות ההן ובדבקותה בענווה ובטהרה. וזאת היתה אצלם הראיה הוודאית והאות הברור והמכריע על הגמול בעולם הבא. כי מהו המבוקש בעולם ההוא אם לא כי תעשה נפש האדם אלוהית, תפרד מחושיה, תסתכל בעולם העליון ותהנה מראית הזיו המלאכי ומשמיעת הדבור האלוהי? נפש אשר כזאת מובטח לה כי לא תמות בכלות כליה הגשמיים. והנה אם יש תורה שעל ידי החכמה הכלולה בה והמעשה אשר תלמד מגיע האדם אל המדרגה אשר אמרנו, במקום שיחדה התורה ההיא ובתנאים שעליהם ציוותה, אין ספק בדבר כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות   (א', קג).

בתשתיתה של האמונה בעולם הבא, מונחת ההנחה כי הגוף איננו אלא לבוש וכלי לנפש, ואובדנו איננו פוגע בקיומה של הנפש. המוות איתו אנו נפגשים פוגע בגופו של האדם אך לא בנפשו.

הנחה זו, קובע ריה"ל, זוקקת הוכחה, ומדרגת הנבואה, הגבוהה ביותר אליה חותר האדם, מוכיחה את הטענה.

ניתן, אם כן, להעמיק את משמעותו של משל השיירה, באומרנו כי הוא איננו מלמד רק על הגשמת השכר המפורש, אלא גם על השכר שאיננו מפורש.

התורה איננה מזכירה את העולם הבא, לפי שיטה זו, מפני שהיא איננה מתיחסת לדברים שלא ניתן להוכיח אותם, אולם השכר אותו היא כן מבטיחה, או ליתר דיוק המעלה של המקיים את מצוותיה, היא עצמה הראיה להבדלה שבין הנפש לגוף המאפשרת את האמונה בקיומו של עולם של חיים רוחניים נפשיים לאחר המוות הגופני.

ריה"ל איננו מסתפק בהחלת רעיון זה על השכר הרוחני המובטח בתורה, ואף השכר החומרי, לדעתו, נוגע להוכחה זו:

אמר החבר: לא כן! יעודינו הם כי נדבק בעניין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר העניין האלוהי בנו באותות גדולה, במראות כבוד ובנפלאות, ולכן לא נאמר בתורה: 'אם תעשו ככל המצוה הזאת אביאכם אחרי מותכם אל גנות ואל מקום תענוגות', כי אם: 'והייתם לי סגולה, ואני אהיה לכם לאלוהים ואנהיגכם, ואנשים מכם יהיו עומדים לפני ועולים השמימה, כאותם שהיו מתהלכים בחייהם בין המלאכים, והמלאכים יקראו לכל אחד מאלה 'בן אדם' להבדיל בינו לבינם. ואף מלאכי יהיו מתהלכים בקרבכם בארץ, ותראו אותם, בבואם, בודדים או במחנות, לשמור עליכם ולהלחם לכם. ותאריכו ימים על הארץ שבסיועה הגעתם למדרגה הזאת, היא אדמת הקודש. ויהיו השבע בארץ הזאת ורעבה, טובתה ורעתה תלויים בעניין האלוהי לפי מעשיכם, ויהיה מנהג הטבע נוהג בכל העולם כולו, אך לא בכם, כי כל עוד שכינתי שורה בקרבכם, תראו שובע בארצכם, וגשמיכם יבואו כסדרם, לא יכחשו זמניהם, ותגברו במתי מספר על אויביכם, ובזה תדעו כי עניינכם נוהג לא לפי חוקי הטבע, כי אם לפי רצוני, אך בעברכם על דברי תראו רעב ובצורת ונגף וחיה רעה, גם בימים אשר כל העולם כלו שרוי בשלווה, אז תדעו כי עניינכם מונהגים על ידי דבר העומד למעלה מן החוק הטבעי'. וכל זה נתקיים, כל היעודים הכלולים בתורתנו באו, אין לחוש אפוא פן לא יוסיפו להתקיים. לעומת זה, כל יעודי הדתות האחרות יכללם שורש אחד, והוא - התקווה להיות קרוב לאלוה ולמלאכיו, ומי שהגיע למדרגה זו לא יירא מוות. לא כן תורתנו! היא מוכיחה את יעודה במראה עינים   (א', קט).

כל משמעותו של השכר החומרי המובטח לישראל הוא לגלות להם כי הם אינם בחוק העניין הטבעי אלא בחוק העניין האלוקי. יש לשים לב, שבעצם ריה"ל מתמודד כאן בעקיפין עם שאלה שלכאורה יכולה להיות מופנית כלפי ישראל ותורתם: כיצד ייתכן שכל הדתות האחרות (ובכללם הפילוסופים) שואפות לקרבת אלוקים ומלאכים, ואילו התורה פונה אל עובד האלוקים ומבטיחה לו גשם ואוכל.

שאלה זו הביאה את הרמב"ם, כדרכו, להתייחס לשכר ועונש הכתובים בתורה כאמצעי, אולי אפילו 'בדיעבדי', עבור האדם הזקוק לתמריצים, כאותו ילד הזקוק לפרס (והוא אף נוקט במשל זה), אולם ברור, לדעת הרמב"ם, כי המעלה הגבוהה היא השאיפה לדעת את ד' ולהשיגו שלא על מנת לקבל שכר, ובמובן זה, שאיפה זו דומה לשאיפתן של 'הדתות האחרות' עליהן מדבר ריה"ל.

ריה"ל, לעומת זאת, איננו נרתע מן השכר החומרי, אולם אף הוא מעניק לו משמעות רוחנית יותר. הוא איננו בדיעבד, אולם הוא עצמו רק מגלה וחושף את העובדה כי ישראל אינם מונהגים בחוק העניין הטבעי, וכי קרבתם לאלוקים איננה עניין שבתיאוריה אלא עניין מעשי. ריה"ל טוען כי הרגשתו של האדם המתפלסף היושב בבית מדרשו וחש קרבת אלוקים, מתגמדת נוכח החקלאי הניצב מול הגשם הבא בעיתו בשנת בצורת עולמית, בשל מעשיו הטובים, ומול הצבא הקטן המנצח את שלל אויביו, בניגוד לכל הגיון רק בשל הליכתו בדרך ד'.

יתרונו של השכר המובטח בתורה, לפי דברים אלו, הוא בהיותו מוכח ועובר לעשייתן, והתורה שבאופיה מוכחת עבור ישראל איננה חורגת מסטנדרט זה גם ביחס לשכר המובטח בה.[5]

מישור ההכשרה

עד עתה ראינו את תפיסתו של ריה"ל כי העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא בהיותו מניח את התשתית ההוכחתית לקיומם של חיים לאחר המוות. אמונתם של הגוים בעולם הבא, אין לה על מה להשען, טוען ריה"ל, ורק עבור ישראל אמונה זו מחייבת, מכיוון שהיא נשענת, כמו כל אמונת ישראל, על בסיס מופתי מוכח.

בדברים הבאים נראה כי העולם הזה הוא פרוזדור גם ברמה ההכשרתית, אולם נדמה לי כי באופן שונה מהתפיסה המקובלת. לעיל הצענו בדברי ר' יעקב במסכת אבות, כי האדם במעשיו יכול לקבוע האם יזכה לעולם הבא או לא. במובן זה העולם הבא נתפס כשכר וכבר ראינו לעיל, כי לפי תפיסה זו, העולם הזה טפל לו ואינו אלא אמצעי בלבד ליעד הנשגב.

נדמה לי כי אצל ריה"ל הדברים שונים וממילא גם היחס לעולם הזה שונה. העולם הבא, לפי תפיסתו של ריה"ל איננו אלא הקירבה לאלוה. קירבה זו מגיעה לשיאה בהפרד הנפש מהגוף המפריד בינה לבין אלוקים. מעלה זו הולכת ונקנית בעולם הזה, והיא שמורה לאותם ההולכים בדרך התורה והמצווה, המביאה לאותה ההשגה:

אמר החבר: לדעתנו אין אדם בעולם, בן איזו אומה שיהיה, אשר לא יגמלהו האלוה שכר טוב על מעשיו הטובים. אולם מאמינים אנו כי הטובה השלמה שמורה לאנשים אשר כבר בחייהם היו מקורבים לאלוה. על מדרגתם לאחר מותם אנו דנים לפי מדרגתם בחייהם (א', קיא).

הקשר הסיבתי בין המדרגה בעולם הזה למדרגה בעולם הבא, איננו קשר של שכר ועונש, כי אם קשר תהליכי. שאיפתו של האדם בעולם הזה, לפי ריה"ל, היא לטפס אל מדרגתו של משה רבינו, מן המדרגה הטבעית אל המדרגה האלוקית, ובעצם להביא להתעלותה של הנפש ולהתגברותה על משא הגוף. העולם הבא, אינו אלא ההמשך הישיר של אותה המעלה הנכספת, הוא אינו אלא המעלה אליה מצליח או לא מצליח האדם להגיע בעולם הזה.

חידושה של נקודת מבט זו הוא בעובדה שהעולם הזה איננו הופך להיות טפל לעולם הבא. היעד הוא המדרגה הרוחנית ההולכת ונקנית, והאדם נע על הציר שבו העולם הבא הוא הנקודה העליונה בו. הפער, לפי תפיסה זו, בין העולם הבא לעולם הזה מצטמצם ביותר ושאיפתו של האדם לעולם הבא, בעצם איננה בגדר חלום על עתיד מעורפל ולא ידוע, אלא היא נוגעת במלוא עוצמתה למציאותו של האדם בעולם הזה.

השלכה נוספת מנקודת מבט זו היא ביחס למתן התשובה לשאלת העדרותו של העולם הבא מן התורה. לפי תפיסה זו התורה אכן מתייחסת לעולם הבא. הדרישה לקרבת אלוקים, ההבטחה להשגחה, רוח הקודש ונבואה, אינן אלא הסולם שמדרגתו הגבוהה ביותר הוא העולם הבא.

נדמה לי כי כך יש להבין את הקטע הבא:

ומה צורך לנו בהבאת ראיות מחוכמות על השארת הנפש בהיפסד הגוף, אחרי אשר המספר שכל דבריו אמת כבר אימת לנו לפי המסורת שבידינו את הדבר, והבטיחנו עליו, בין אם הנפש רוחנית בין אם היא גשמית   (ה', יד).

אימותם של 'סיפורי החכמים ז"ל על השדים ואת האגדות על המקוּוה בימות המשיח ותחית המתים והעולם הבא' (שם) על ידי המספר שכל דבריו אמת, הוא בעובדה כי כל אלו מבוססות על ההכרה בנשגבותה של הנפש וביכולתה להפרד מן הגוף, וכל אלו מוכחות במופתים ובהשגות אליהם מגיע הנביא העליון - הוא משה רבינו.

היחס למוות

לדברים אלו ישנה, כמובן, השלכה על היחס למוות.

כפי שכבר ראינו, לכאורה, השאיפה לעולם הבא, מקרינה בהכרח על המוות. מידת ההשתוות בחסידות שהציבה לנגד עיניה את חיי הנצח של הנשמה, לא יראה מן המוות כלל, והתיחסה אליו לכל הפחות בשוויון נפש ולעתים אף בשמחה.

גם ריה"ל מתייחס להשלכה זו, שלכאורה מתבקשת היא מן ההכרה בעולם הבא:

אמר הכוזרי: והלא יעודי הדתות האחרות עשירים יותר ומשופעים מיעודיכם.   אמר החבר: אך כל אלה יעודים לאחר המוות, ובחיים אין דבר מהם, ואין גם דבר אשר יורה עליהם. אמר הכוזרי: נכון הדבר, עדן לא ראיתי איש מן המאמינים ביעודים ההם מתאווה להחשתם, ולהפך, אילו יכול לדחותם ולאחר בואם לאלף שנים ולהשאר עד אז בכלא החיים, עם כל יסורי העולם הזה ועם העצבון אשר בו, היה בוחר בכך.   אמר החבר: אך מה, לדעתך, יאמר האיש שראה בעיניו את המעמדים הגדולים בהם נגלה כבוד מלכות השמים.   אמר הכוזרי: זה, בלא ספק, יתאווה כי תהיה נפשו תמיד נפרדת מחושיו ותשאר תמיד נהנית מן הזיו ההוא, איש כזה וודאי מתאווה למות   (א', קד-קח).

אלא שהדברים אינם נכונים, לדעת ריה"ל, לגבי עובד האלוה משלנו. כפי שכבר ראינו לעיל, התורה מציבה לאדם את היעד הרוחני בעולם הזה. לשם הוא חותר ומבחינה זו אין קיצורי דרך. האדם חפץ חיים מכיוון שהם המעניקים לו את ההזדמנות להתעלות למדרגה הגבוהה ביותר.

ריה"ל מכיר ביחס האדיש כלפי המוות, אולם הוא איננו תוצאה של אמונה בעולם הבא והתקווה אליו, אלא במדרגה הנקנית שבה נפשו של האדם נמצאת בהכרה ובתחושה של ההתעלות מעל הגוף, וכך מתאר ריה"ל את האדם הזוכה למחזות ולהכרות נבואיות:

מיד תדע כי כל אלה נובעים מן המעשה אשר עשית ומן העניין העצום ההוא אשר בו דבקת ואליו הגעת, אותה שעה לא יקשה גם המוות בעיניך, כי אין מיתתך אחרי אשר דבקת בעניין האלוהי כי אם כליון גופך בלבד, ואילו הנפש אשר הגיעה אל המדרגה ההיא אין לה ירידה ממדרגה זו ולא התרחקות ממנה   (ג', נג).

יחס ההשתוות כלפי המוות צריך כיסוי, טוען ריה"ל, וכיסוי זה איננו נקנה באמונה ובהכרה שכלית, אלא במדרגה רוחנית - נפשית. מדרגה זו נקנית בשני אופנים, כך נאמר, לאור מה שראינו עד כה:

האחת, היא במופת הנגלה המוכיח לאדם כי הנפש יכולה להתעלות ולהפרד מהגוף, כך הנביאים וברמה מסוימת אף החסידים.

השניה, היא המדרגה הרוחנית שאליה יזכה האדם בעולם הזה. מדרגה שבה יווכח ויחוש בעצמו כי נפשו הגיעה למדרגה שאין ממנה ירידה והגוף איננו משפיע לטובה או לרעה. ממילא נפסדותו או השארותו, אינן נוגעות ואינן משפיעות על מצבו הרוחני של האדם.

מסיבה זו, טוען ריה"ל, אמונתם של המוסלמים בעולם הבא לא הביאה אותם אל אותה המדרגה של שוויון נפש כלפי המוות, כך ראינו לעיל, וכך רומז החבר גם בדברים הבאים:

והנה אחדים מהם [=המאמינים בני הדתות האחרות] אמרו: מעולם לא בא אדם אלינו לספר לנו כי מיום מותו הוא נמצא בגן עדן או בגיהנם, אולם רבים העדיפו, לשם השמירה על המקובל ועל הסכמת הצבור לדעה אחת, לקבל עליהם את העבודה ההיא, אך תקוותם לשכר זה חלשה היתה בנפשם ורק כלפי חוץ הופיעה כחזקה ומקוימת, כי באמונה ההיא היו מתכבדים ומתפארים על פני המון העם. האמנם יוכלו אלה להתפאר בשכר, אשר לפי טענתם יעלה בידם אחר המוות, על פני האנשים המגיעים לשכר זה בחייהם? האין טבע הנביאים והחסידים קרוב יותר לקיום הנצחי מטבע מי שלא הגיע למדרגה זו?   (א', קט).

הנביאים והחסידים, שחוו את טעמו של העולם הבא עוד בעולם הזה, מאמינים בו ואינם מתייראים מן המוות, המציין את המעבר הסופי מן האחד אל השני.

היהודי, אם כן, לפי ריה"ל, חפץ חיים ומבקש בכל מאודו להשתמש בהם על מנת לטפס אל המדרגה הרוחנית ששיאה הוא היפרדות הנפש.

אמר החבר: זאת תורת עובד האלוה משלנו. אין הוא פורש מן העולם, עד שיהיה הוא למשא על העולם והעולם למשא עליו, ואינו מואס בחיים, שהם אחת הטובות שהשפיע האלוה עליו (והאלוה מזכירם כחסד באמרו: 'את מספר ימיך אמלא' 'והארכת ימים'). להפך, אוהב הוא את העולם ואת אריכות הימים, שהרי הם המקנים לו את העולם הבא, כי כל מעשה טוב שהוא מוסיף בעולם הזה מעלהו מדרגה בעולם הבא. אמנם רוצה היה להגיע למעלת חנוך, שנאמר בו: 'ויתהלך חנוך את האלהים', או למדרגת אליהו, להפנות מעסקי העולם הזה ולהתייחד עם חברת המלאכים, שאז לא היה חש ביחידות ובבדידות, כי היה מוצא לו צוות במלאכים, ולהפך, מצטער היה להמצא ברוב עם, כי תחסר לו בתוכם ראית מלכות השמים, שעמה אינו צריך לא למאכל ולא למשתה. אכן לאנשים אשר כאלה ראויה הבדידות הגמורה, גדולה מזאת, הללו מתאווים למוות, כי כבר הגיעו למדרגה אשר אין מדרגה למעלה ממנה שיקוו לעלות אליה  (ג', א).

המוות אמנם מאיים על ריה"ל,[6] אך לא בכך שהוא קוטע את החיים ומביאם לקיצם, כי אם בכך שהוא קוטע את מאמציו הבלתי נדלים של האדם להגיע אל אותה המדרגה, שבה אף חרבו של המוות עצמו איננה מגעת.

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL

 



[1]  התיחס לכך י. גוטמן בספרו 'הפילוסופיה של היהדות' עמ' 51.

[2]  מקובל לספר, כי בעת שר' שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, נאסר בפטרבורג בעקבות הלשנה, ניצב למולו חוקר קשוח שנופף כנגדו בפגיונו והבטיחו כי הוא עוד ידבר אצלו. מייסד חב"ד השיבו: פגיון זה שבידך, מאיים הוא על מי שעולם אחד לו ואלוהים רבים, אולם הוא איננו מפחיד כלל, אדם שאלוקים אחד לו ועולמות רבים.

[3]  כגון: נפרעים מן האדם בעולם הזה כדי להעניק לו רוב טובה בעולם הבא וכד'.

[4]  על ההשלכות הקיומיות של אמונה מסוג זה, שאיננה נשענת על בסיס איתן, נדון בהמשך הדברים.

[5]  מעניין לציין כי על אף דברים אלו טורח ריה"ל להראות כי ייעודי העולם הבא מצויים בשפע בדברי רבותינו וגם רמוזים בדברי נבואה. "אולם אני לא דברתי עמך עד עתה כי אם על מה שבא מפורש בספרי הנבואה, ואלה לא הרבו להזכיר בפרוש את יעודי העולם הבא כפי שבא דבר זה בשפע בדברי רבותינו. אולם האמת היא כי גם בדברי הנבואה נאמר כי בשוב העפר - זאת אומרת: גוף האדם - אל העפר תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה..." (א', קטו).

[6]  מסיבה זו, הוא מונה כאחת ממעלותיו של החסיד את מידת צידוק הדין, שלולא היה לריה"ל יחס שלילי כלפי המוות, לא היה מחשיבה כמעלה כלל.