ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

************************

שיעורים בגמרא

*********

שיעור במסכת קידושין על ידי ר"מים בישיבה.

 

שיעור 13: מקדש במשכון (ח.-ח:)

מאת הרב עזרא ביק

 

 

סוגיית מקדש במשכון נחלקת לשניים: ראשית נדון באיש שנותן לאישה משכון לשם קידושין, ואחר כך נדון ב"משכון של אחרים" - איש שמקדש אישה במשכון שניתן לו על ידי אדם אחר.

 

 

א. נתינת משכון לשם קידושין

 

"אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לה 'התקדשי לי במנה' והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת: מנה אין כאן משכון אין כאן".

 

נחלקו ראשונים מה משמעות הביטוי "מנה אין כאן משכון אין כאן". רש"י כותב: "מנה אין כאן - הלכך משכון אינו שוה כלום, שאין המשכון מתנה". הרא"ש מרחיב את דברי רש"י: "לפי שאין המשכון משועבד לכלום, משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו, אבל בדבר שלא נתחייב - לא חל שיעבוד על נכסיו, ובמתנה שאמר ליתן לו - לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם, לפי שיכול לחזור בו, לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו". לדעת רש"י ורא"ש אין למשכון שנותן האיש לאישה משמעות משום שאין כאן שעבוד ממוני קיים. כלומר: החיסרון במעשה הקידושין איננו בכך שהמערכת הממונית המכונה משכון איננה מתאימה ליצירת קידושין כי אם בכך שגם מבחינת מערכת זו עצמה אין כאן נתינת משכון ראויה לשמה; משכון יכול להינתן רק על בסיס חוב קיים - אם אדם נותן משכון ומבטיח עבורו כסף, אין חל שעבוד, והוא יכול לדרוש את משכונו בחזרה ללא תשלום כל אימת שירצה. על פי הסבר זה, אם האיש חייב לאישה כסף ונותן לה משכון עליו - האישה מקודשת, שכן יש משמעות לנתינת המשכון: האישה יכולה לדרוש כסף עבור החזרתו.

 

חשוב להבחין בין שתי השאלות השונות הנידונות כאן. שאלה אחת היא שאלה בדיני משכון: האם אפשר לקנות משכון ללא חוב קיים שהמשכון ניתן בגינו, ואם ניתן משכון כזה - האם הנותן יכול לקבלו בחזרה ללא תשלום; ואילו השאלה השנייה היא שאלה בדיני קידושין: אם אמנם היו זכויות שניתנות להעברה באמצעות משכון - האם די בהן לשמש ככסף קידושין. רש"י, רא"ש ותוספות משיבים בשלילה על השאלה הראשונה ובחיוב על השנייה: אי אפשר ליצור משכון ללא חוב, אך אם המשכון ניתן בגין חוב אמתי - הוא יכול לשמש ככסף קידושין.

 

רמב"ן חולק על הראשונים הללו בשתי הנקודות: "כיון שהוא אינו מקדשה בגופו של משכון, אף על פי שאמר לה 'קני אותו לשעבוד מנה' וקנתה, אין כאן משכון, כלומר: שאינו קונה בה, דהויא לה כהלואה - דליתא בעין - הואיל ומנה אין כאן, לפיכך אינה מקודשת, וחוזר ונוטל משכונו ממנה". לדעת רמב"ן ניתן ליצור חוב באמצעות נתינת משכון: "אמר לה 'קני אותו לשעבוד'   ו ק נ ת ה "; אלא שנתינה כזאת איננה מועילה בדיני קידושין: דין מקדש במשכון כדין מקדש במלווה - והאישה אינה מקודשת.

 

נדון תחילה בנקודה הראשונה העולה בדברי רמב"ן - שניתן לקנות משכון בלי חוב מוקדם. ניתן להציע שני הסברים בשיטת רמב"ן: הסבר האבני מילואים - שהחידוש שבדברי רמב"ן הוא שניתן ליצור שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף, והסבר חלופי - שלדעת רמב"ן נתינת משכון יכולה ליצור חוב. נבאר דברינו:

 

הדיון כאן הוא, למעשה, אילו דרכים כשרות ליצירת חוב. יצירת חוב דומה לרכישת חפץ - בשניהם דרוש מעשה קניין שייצור את החוב. הראשונים החולקים על רמב"ן טוענים כי כשם שברכישת חפץ צריך מעשה הקניין להתייחס לחפץ הנקנה, כך גם צריך מעשה הקניין היוצר את החוב להתייחס למי שעליו חל החוב, קרי: לאדם המתחייב עצמו. מסיבה זו הקניינים המועדפים ליצירת חוב הם חליפין ושטר, שיכולים לשעבד את האדם עצמו. להשתלטות פיזית על משכון, לעומת זאת, יש אמנם השפעה על החפץ עצמו - אך אין לה כל קשר לאדם, ולכן אין סיבה להניח שתפיסת המשכון יכולה ליצור חוב על בעליו.

 

האבני מילואים מקבל את טענות הראשונים, ועל כן הוא מסביר כי גם רמב"ן מסכים שהמשכון איננו יוצר שעבוד על האדם עצמו כי אם על החפץ המשמש כמשכון: בנתינת המשכון לאישה נוצר מעין קניין על המשכון, אך לא חל שום חוב על האיש. בקיצור: לדעת האבני מילואים חידושו של רמב"ן הוא שניתן ליצור שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף.

 

אני מבקש להציע שאפשר להתעקש ולטעון כי לדעת רמב"ן החזקת המשכון אכן יוצרת במקביל שעבוד על האדם - בדיוק באותו אופן ששטר או חליפין עושים זאת. וכך הופך המשכון למשכון ככל משכון אחר - ביטחון לחוב, שאת השבתו יכולה האישה להתנות בקבלת הכסף שהובטח לה. הסבר זה משתמע מתוך ציטוט הרא"ש את השיטה הזאת (מבלי להזכיר את רמב"ן) בדחותו אותה. אולם כדי להסביר כיצד ישיב רמב"ן לטענת החולקים עליו - שהחזקת המשכון אינה מתייחסת לאיש ועל כן אינה יכולה ליצור עליו חוב - נצטרך לדון תחילה בנקודת המחלוקת השנייה שביניהם.

 

רמב"ן טוען כי על אף שיש לאישה זכויות מסוימות בחפץ אין קידושין במשכון חלים מפני שהם דומים לקידושין במלווה. בקידושין במלווה החיסרון הוא במעשה: האישה אמנם הרוויחה כסף - היא לא תצטרך לפרוע את חובה לאיש - אך בפועל לא קיבלה לידה דבר; ואף המקדש במשכון - טוען רמב"ן - התחייב אמנם לאישה, אך לא נתן לה דבר בפועל, ועל כן אין קידושיו קידושין. מחלוקת הרא"ש ורמב"ן היא, אם כן, בתפישת חוב: לדעת הרא"ש החוב נחשב לחפץ בעל ערך עכשווי (ולו היה נוצר חוב בנתינת המשכון הייתה האישה מקודשת), בעוד שלשיטת רמב"ן אין לחוב כשלעצמו ערך ממוני מידי - הוא רק מייצג יכולת עתידית לזכות בחפץ בעל ערך, ועל כן אי אפשר לקדש בו אישה (בחלקו השני של השיעור נראה כי במקדש במשכון דאחרים יש משמעות לחוב העובר לאישה והיא מקודשת; שם נצטרך לדון מחדש בשיטת רמב"ן וכיצד הוא מחלק בין המקרים ונחדד את הגדרת "ליתא בעין" המופיעה בקטע שציטטנו מדבריו).

 

כעת נוכל לחזור לקושיית הראשונים על הנקודה הראשונה שמעלה רמב"ן: כיצד יכולה נתינת משכון, שכלל אינה מתייחסת לאיש עצמו, לשעבד אותו? נראה לי שרמב"ן מתייחס למשכון כאל התגלמות פיזית של החוב: שעבוד נכסים ושעבוד הגוף אינם שני דברים שונים - האחד הוא ההתגלמות הפיזית של השני; וכאשר אדם מחזיק במשכון - חפץ שבאמצעותו ניתן לגבות את החוב- הוא גם מסגל לעצמו עמדת כוח ביחס ללווה ומחיל עליו שעבוד.

 

בהמשך השיעור נראה כי יש דעות בראשונים שבעל חוב יכול להעביר את חובו לאדם אחר באמצעות העברת המשכון שניתן בגינו. הרעיון העומד מאחרי דעות אלה דומה: היכולת להעביר חוב באמצעות העברת המשכון נובעת מכך שהחוב גלום במידה מסוימת במשכון ועל כן מי שהמשכון בידיו הוא בעל החוב. רמב"ן, מכל מקום, מרחיב תפישה זו במידה ניכרת בטענתו שגם בלי קיום חוב ניתן להפוך כל חפץ שהוא למשכון וכך ליצור את החוב.

 

 

ב. משכון של אחרים

 

"...איתיביה רבא לרב נחמן: 'קידשה במשכון - מקודשת'! התם במשכון דאחרים, וכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר 'ולך תהיה צדקה': אם אינו קונה - צדקה מנין?".

 

לפי גישת הרא"ש דין זה פשוט: הסיבה שבגללה לא ניתן לקדש אישה בנתינת משכון היא שנתינה זו לא יצרה שום חוב, וממילא המשכון חסר משמעות ממונית ואינו ראוי לקידושין; משכון של אחרים, לעומת זאת, הוא חפץ בעל ערך - הוא משמש אמצעי לגביית החוב מן הלווה - ועל כן ניתן לקדש באמצעותו. מה שאיננו ברור לפי שיטת הרא"ש הוא מדוע יש צורך במימרא שלרבי יצחק על מנת להסביר דין זה.

 

בפשטות ניתן לומר כי על מנת שהאיש יוכל להעביר את המשכון ואת החוב הנלווה עמו לאדם אחר חייבים להניח שיש לו - כבעל חוב - בעלות על המשכון. החוב הוא מערכת יחסים אישית בין הלווה למלווה, ולו היה המשכון רק ביטחון לפירעון החוב לא ניתן היה להעבירו לאדם אחר. חידושו של רבי יצחק הוא שזכותו של בעל החוב הגלומה במשכון היא, למעשה, בעלות מסוימת על המשכון, וככל בעלות אחרת יכול בעל החוב להעבירה - על כל המשתמע ממנה - לאדם אחר.

 

אין כל ספק באשר ליכולתו של בעל החוב להתנות את השבת המשכון בפירעון החוב. מה שעושה רבי יצחק הוא הגדרת יכולת זו להחזיק בממון הזולת ולדרוש עבורו תשלום כסוג של בעלות. לו היה החפץ ממון הלווה, טוען רבי יצחק, לא היה בעל החוב יכול לסרב להשיבו. אם כן, תהיינה זכויותיו של בעל החוב אשר תהיינה - הן ניתנות להעברה. ועל כן האיש יכול לתת את המשכון - על הזכויות הנלוות לו - לאישה ככסף קידושין.

 

האופוזיציה חסרת השם לשיטת רבי יצחק תטען שיכולתו של בעל חוב להחזיק במשכון עד לפירעון החוב אינה סימן לבעלותו על המשכון: המשכון שייך ללווה, והמלווה הוא רק "שומר" שמחזיק בו לזמן מסוים; אלא שיש הסכם בין הלווה והמלווה כי המלווה אינו חייב להשיב את המשכון עד אשר יפרע הלווה את חובו. משמעותה של הבנה זו היא, לדעתי, שההסכם בין הלווה למלווה בנוגע למשכון הוא הסכם אישי, שאינו מיתרגם לקניין כלשהו בחפץ עצמו, ועל כן אין המלווה יכול להעביר לאדם אחר מערכת יחסים זו עם הלווה. המימרא של רבי יצחק מאפשרת, אם כן, לאיש לתת את המשכון לאישה בתור חפץ בעל ערך.

 

שלב זה בסוגיה קשה לשיטת רמב"ן, שהחיסרון בקידושין על ידי נתינת משכון אינו נובע מכך שהמשכון לא יצר חוב אלא מכך שאפילו משכון אמתי אינו מתאים לקידושי אישה: מה ההבדל בין נתינת משכון שלו לבין משכון של אחרים? על מנת לענות על שאלה זו ננסה לנתח את דברי רמב"ן: "דכל שקונה שיעבוד על הלוה - מקודשת... והילכך מלוה שיש עליו משכון, כיון שקונה מקצת קנין, אשה מתקדשת בו... מכל מקום דוקא במלוה של אחרים, דהא נפיק שעבודא מיניה דמקדש לידה דמתקדשת, אבל שעבודא דידיה, כגון [שהאיש כתב/אמר לאישה] 'חייב אני לך מנה' בשטר או בקנין - אין אשה מתקדשת בכך, דומיא דמלוה,   ד ה כ א   [ ב מ ל ו ו ה ]   ל א   מ ט י   ל י ד ה   כ ל ו ם   ו ה כ א   [ ב נ ת י נ ת   מ ש כ ו ן   ש ל ו ]   לא   נ פ י ק   מ י נ י ה  כ ל ו ם,   ד ש ע ב ו ד א   ב ר ש ו ת   ל ו ה   ה ו א   וכולי ממונא גביה,   ו כ י ו ן   ד א ג י ד   ב י ה   -   ל א ו   ק י ד ו ש י ן   נ י נ ה ו,   כדפרישית" (קרא את הפסקה בזהירות ונסה להבין אותה). הביטוי "דשעבודא ברשות לוה הוא" הוא הביטוי המרכזי שבו השתמש רמב"ן להסביר מדוע אי אפשר לקדש במלווה. החילוק שהעלה רמב"ן בפסקה שציטטנו זה עתה אינו ברור דיו, ואנו ננסה להבינו מן הראשונים האחרים שהביאוהו.

 

ריטב"א ור"ן מציעים חילוקים חלופיים בין משכון שלו למשכון של אחרים. ריטב"א כותב: "התם כיון שזכתה במלוה נפיק ממונא מיניה, דהא נפיק שעבודא דלוה מיניה וזכיא ביה איהי, אבל שעבוד דידיה שנתחייב לה בקנין או בשטר,   ד ל א   נ פ י ק   מ י נ י ה   כ ל ו ם...   אינה מקודשת". ואילו הר"ן כותב: "דבשלמא מקדש במלוה דאחרים לא שייכי כסף קידושין גבי מקדש כלל, שכיון שקדש את האשה באותה מלוה אין כאן אצלו ממנה כלום, מה שאין כן במקדש במלוה דידיה, ד'מנה אין כאן', כלומר: דאותו מנה שהוא מקדש בה   א כ ת י   א ג י ד   ג ב י ה,   ו כ ס ף   ק ד ו ש י ן   ד א ג י ד   ג ב י   ב ע ל   לא כסף קדושין הוא".

 

לפי ריטב"א ההבדל בין מקדש במשכון שלו לבין מקדש במשכון של אחרים הוא שאדם הנותן משכון שהיה בידו מאדם אחר מאבד חפץ בעל ערך ומשמעות ממונית שהיה בבעלותו ומעבירו לאישה - ואילו אדם שיוצר על עצמו חוב חדש לאישה לא הוציא מרשותו דבר אלא רק התחייב. במילים אחרות, מעשה קידושין מוגדר, לדעת ריטב"א, כמעשה נתינה המעביר חפץ מרשות האיש לרשות האישה, וזה קיים רק במשכון של אחרים.

 

הר"ן, לעומתו, טוען שה"נתינה" הנדרשת בקידושין מוגדרת כמעשה שמפריד באופן סופי בין הנותן לבין החפץ שנתן. בנתינת משכון של אחרים נוצר נתק מוחלט בין האיש לבין החפץ שנתן לאישה: מעתה יכול הלווה לקבל את המשכון באמצעות תשלום לאישה, ואילו המלווה, שהוא המקדש, יצא מהתמונה. בנתינת משכון משלו, לעומת זאת, לא ניתק הקשר בין המקדש לבין המשכון- האיש המקדש עדיין יכול לשלם לאישה ולפדות את המשכון - ואם כן אין כאן נתינה.

 

הר"ן וריטב"א משתמשים בהגדרת "נתינה" על מנת להבדיל בין משכון שלו לבין משכון של אחרים: לדעת ריטב"א ההבדל מתמקד בכך שבמשכון שלו, הואיל והאיש מקדש רק בהתחייבות לא יצא כסף הקידושין מרשותו, ואילו לדעת הר"ן קיום נתינה נבחן בשאלה אם נותר לאחריה קשר בין הנותן לבין החפץ. מקורן של שתי ההגדרות הללו נמצא בדברי רמב"ן (אכן, זה הזמן לחזור לפסקה שציטטנו מרמב"ן - האם עתה היא מובנת יותר?).

 

יש להעיר כי בעוד שלפי רמב"ן האישה המתקדשת במשכון של אחרים מתקדשת בשעבוד או בחוב, לדעת הרא"ש יכול גם המשכון עצמו לשמש ככסף הקידושין: במשכון שלו לא היו, לדעת הרא"ש, לא מלווה ולא משכון שבאמצעותם יכול האיש לקדש, אך במשכון של אחרים קיימים חוב ומשכון גם יחד, ושניהם מועמדים לשמש כסף קידושין. כל שנחוץ להכשיר קידושין אלו הוא לטעון שהעברת המשכון מן האיש לאישה מעבירה אף את החוב האישי של הלווה למלווה. זוהי אכן שיטת רמב"ן, אך ייתכן שגם הרא"ש, הטוען שאי אפשר ליצור חוב חדש על ידי משכון, מסכים שמשכון יכול לשמש להעברת חוב שקיים מן המלווה לאדם אחר.

 

 

 

מקורות ושאלות לשיעור הבא, בעניין "תנם על גבי סלע" - אופקי דין ערבות:

 

1. ח: "תנו רבנן התקדשי... את", רש"י ד"ה ואם, תוספות ד"ה אם. מה מחלוקת רש"י ותוספות לגבי החילוק של הגמרא?

2. ריטב"א ד"ה תנו (השלישי) עד "פיו חייב". איזה מרכיב חשוב מוסיף ריטב"א לשיטת תוספות?

3. רמב"ן "היתה... מקודשת", רשב"א ד"ה הא. כיצד מסבירים רמב"ן ורשב"א מדוע דוחה רש"י את שיטת תוספות?

4. תוספות רי"ד "אל... בידה דמי", שיטה לא נודע למי ד"ה תנם על. כיצד מסבירים שני ראשונים אלו את קביעת רשב"א?

 

*************************************

כדי להירשם:

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL

כל הזכויות שמורות   2000   לישיבת הר עציון.