ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעור בגמרא גטין

*************

 

היוצא ליהרג

 

1. משנה דף כח:, גמרא עד המשנה הבאה, תוד"ה וקתני.

2. רי"ף, רא"ש סימן ה', רשב"א ד"ה איכא דאמרי.

3. רמב"ם הלכות גירושין פ"ו הכ"ט ובמשנה למלך שם, הלכות תרומות פ"ט הלכות ב-ג, הלכות ערכין פ"א הי"ג.

 

שאלות:

1. הסבר את שתי הלשונות של רב יוסף.

2. האם שתי הלשונות חלוקות רק ביחס ליוצא ליהרג מבית דין של ישראל או גם בנוגע ליוצא ליהרג מבית דין של עכו"ם?

3. המשנה למלך דן אם אפשר להשוות את סוגייתנו לסוגיה בערכין. איזו סיבה יש לחלק בין הסוגיות?

 

  שנינו במשנה (דף כח:): "שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו: על עיר שהקיפה כרקום, ועל הספינה המוטרפת בים, ועל היוצא ידון - שהן בחזקת קיימין. אבל עיר שכבשה כרקום, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג - נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים: בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה". בעניין היוצא ליהרג, שלפי המשנה אנו רק חוששין למיתתו אך איננו מתייחסים אליה כאל ודאי, גר סינן בגמרא: "אמר רב יוסף: לא שנו אלא בב"ד של ישראל, אבל בב"ד של עובדי כוכבים - כיון דגמיר ליה דינא לקט לא, מיקטל קטלי ליה". כלומר: רק בבי"ד של ישראל חוששים שמא לא מת, משום שאם יש מי שמוצא לו זכות, בי"ד מחזירים אותו ושבים ומעיינים בדינו. אבל בבי"ד של עכו"ם, כיוון שנפסק גמר דינו למיתה הרי הוא בחזקת מת.

  אולם עיין בהמשך הגמרא: "איכא דאמרי: אמר רב יוסף: לא שנו אלא בבי"ד של עכו"ם, אבל בב"ד של ישראל - כיון דנפק ליה דינא לקטלא קטלי ליה". הלשון השני לכאורה הפוך מן הלשון הראשון. לפי גרסה זו היוצא ליהרג בבי"ד של ישראל נידון בחזקת מת, ורק בבי"ד של עכו"ם חוששים ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים כמו ששנינו במשנה. לכאורה טעם ההבדל לפי גרסה זו הוא שבבי"ד של עכו"ם יש חשש שוחד, מה שאין כן בבי"ד של ישראל. וכך מפורש ברש"י.

 

  אך סוגיה זו עדיין טעונה הסבר. במה נחלקו שתי הלשונות בגמרא? האם יש כאן מחלוקת בהערכת המציאות, דהיינו שלפי הלשון הראשון האפשרות שיבוא אחד ויזכה את הנידון בדין תורה שכיחה יותר, ואילו לפי הלשון השני שוחד בבי"ד של עכו"ם שכיח טפי? הראשונים לא הרחיבו בהסבר סוגיה זו. עיקר התייחסותם היא לשאלה ההלכתית כאיזו מן הלשונות לפסוק. בעניין הזה נחלקו הראשונים.

 

  הרשב"א בסוגייתנו פירש ששתי הלשונות חולקות זו על זו לגמרי, אך לא הכריע ביניהן, וזה לשונו: "וכיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא בגמרא כהאי לישנא או כהאי לישנא נקיטינן לחומרא, ובין בב"ד של ישראל ובין בב"ד של אוה"ע נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ואפילו חתים פרוסי שנמג, דהא ללישנא בתרא לא מפלגיה בין חתים בין לא חתים פרוסי שנמג, ואיכא למימר דלל ישנא בתרא אפילו חתים מקבלי שחדא".

 

  אולם עיין ברי"ף שלא הביא במפורש אף אחת מהלשונות של רב יוסף. הוא הביא את המשנה כלשונה, אך על זה הוסיף: "תניא: שמע מבית דין שהיו אומרים 'איש פלוני מת' 'איש פלוני נהרג' - ישיאו את אשתו; מקומנטריסין של עובדי כוכבים 'איש פלוני מת' 'איש פלוני נהרג' - לא ישיאו את אשתו. ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן, הני מילי במילתא דלא שייך בה, אבל במילתא דשייך בה לא מהימנא...". פירוש הרי"ף בברייתא זו הוא לכאורה על פי הלשון הראשון של רב יוסף, כדגרסינן בגמרא: "תא שמע: שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים 'איש פלוני מת' 'איש פלוני נהרג' - ישיאו את אשתו; מקומנטריסין של עובדי כוכבים 'איש פלוני מת' 'איש פלוני נהרג' - אל ישיאו את אשתו. מאי מת ומאי נהרג? אילימא מת - מת ממש, ונהרג - נהרג ממש, דכוותיה גבי עובדי כוכבים אמאי אל ישיאו את אשתו? הא קיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני ליה! אלא לאו, מת - יוצא למות, נהרג - יוצא ליהרג, וקתני: בב"ד ישראל ישיאו את אשתו! לעולם מת ממש ונהרג ממש, ודק אמרת: דכוותיה גבי עובדי כוכבים אמאי לא, והא קי"ל דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני? הני מילי במילתא דלא שייכי בה, אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שיקרייהו".

  כאמור, דיון זה הוא על פי הלשון הראשון, ואילו לפי הלשון השני אפשר לפרש שהברייתא עוסקת ביוצא ליהרג מבית דין של ישראל, ומשום שאין אנו חוששים שיזכוהו ישיאו את אשתו, מה שאין כן ביוצא ליהרג מבית דין של עכו"ם, שאין להשיא את אשתו משום שחיי שינן לשוחד. הצורך לפרש שהברייתא עוסקת במת ממש אינו אלא על פי הלשון הראשון של רב יוסף.

 

  וזה לשון הרא"ש: "ויראה דסבירא ליה (להרי"ף) דבבית דין של ישראל הלכה כל ישנא קמא לחומרא, דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, דברייתא מסייע ליה, דמשמע שהיו אומרים 'איש פלוני מת' 'איש פלוני נהרג', אבל יוצא ליהרג לא. הלכך פסיק כלי שנא קמא, ובבית דין של עובדי כוכבים אפשר דלא פליגי הני תרי לישני, דלישנא בתרא בד לא חתים פורסי שנמג, ואף אם פליגי - הלכה כלישנא קמא לקולא". הרא"ש מסביר שדברי הרי"ף מכוונים כלפי הלשון הראשון, ומוסיף שייתכן ששתי הלשונות של רב יוסף חולקות רק ביחס ליוצא ליהרג מבית דין של ישראל - לפי הלשון הראשון חוששים שמא לימדו עליו זכות ולא הרגוהו, ולפי הלשון השני אין חשש זה שכיח כלל, והרי הוא בחזקת מת - אבל בנוגע ליוצא ליהרג מבית דין שלעכו"ם יש תמימות דעים בין שתי הלשונות כי אם חתם פורסי שנמג מחזיקים אותו כמת, וכי אם לא חתם פורסי שנמג חוששים לשוחד ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים.

 

  אולם הרמב"ם פסק כמו הלשון השני, וזה לשונו (הלכות גירושין פרק ו הלכה כט): "אבל עיר שכבשה הגייס והובקעה, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג מבית דין של גוים, ומי שגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת - נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, ואם היה גט אחד מהן ביד השליח - אינו נותנו לאשתו, ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת". מדי וקלשונו משמע שנותנים חומרי חיים רק על היוצא ליהרג מבית דין של גויים, אבל היוצא ליהרג מבית דין של ישראל הרי הוא בחזקת מת. אבל עיין במגיד משנה, שדין היוצא ליהרג בבי"ד של ישראל אינו מפורש ברמב"ם. אך עיין בהלכות תרומות (פרק ט הלכה ב), ששם מפורש שהיוצא ליהרג בבי"ד של ישראל הוא בחזקת מת: "אבל עיר שכבשוה כרכום, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו"ם, ומי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר - נותנין לו חומרי מתים וחומרי חיים. לפיכך אם היו נשותיהן בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן - הרי אלו לא יאכלו. אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג - הרי זה בחזקת מת ולא תאכל אשתו". ברור, אם כן, כי לשיטת הרמב"ם הלשון השני חולק על הלשון הראשון הן בנוגע ליוצא ליהרג מבית דין של ישראל והן בעניין היוצא ליהרג מבית דין של עכו"ם.

 

  לסיכום, יש מחלוקת גדולה בין הראשונים בנוגע לפסק סוגיה זו. לפי הרשב"א אין הכרעה בין הלשונות, ופוסקים לחומרא וחוששים לחיים בשני המקרים. לפי הרי"ף פוסקים כמו הלשון הראשון, ואילו הרמב"ם הכריע כלשון השני. בנוסף נחלקו הראשונים בפירוש המחלוקת בין הלשונות: לפי הרשב"א והרמב"ם שתי הלשונות חולקות הן בנוגע לבי"ד של ישראל והן בנוגע לבי"ד של עכו"ם, ואילו הרא"ש סובר שאין מחלוקת בין הלשונות של רב יוסף ביחס לבי"ד של עכו"ם.

 

  אלא שגם לאחר הדיון הזה נותר יסוד המחלוקת בין הלשונות לא ברור. בשלמא לשיטת הרא"ש, שהלשונות חולקים רק באשר לבי"ד של ישראל, אפשר לומר שהמחלוקת תלויה ברמת השכיחות הדרושה כדי לעורר חששות. אבל לפי הרשב"א והרמב"ם, שהלשונות חולקים גם בנוגע לבי"ד של עכו"ם, אי אפשר לומר כך. ולכאורה אין מנוס מלומר שהלשונות חלוקים רק בנוגע להערכת המציאות.

 

  אולם על פי דברי הכסף משנה בהלכות ערכין יש מקום להסתכל על מחלוקת זו באופן אחר. הרמב"ם שם (פרק א הלכה יא) כותב: "וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו... אינו חייב כלום, שזה כמת הוא, והמת אין לו ערך ולא דמים". והוסיף הכסף משנה (הלכה יד): "ודייק רבינו לכתוב שנגמר דינו בב"ד שלישראל, משום דאילו בבית דין של עכו"ם אפילו נגמר דינו לא חשיב מת,   כ ד א מ ר י נ ן   ב פ ר ק   כ ל   ה ג ט ".

 

  והנה הדין בערכין לכאורה אינו תלוי ביחס הסבירויות שבין האפשרות שהנידון ייהרג לבין האפשרות שיזוכה בדין, אלא ההלכה קובעת שבעקבות גמר דין בדיני ישראל חל על הנידון דין 'גברא קטילא', שאין לו ערך על פי ההלכה. ואף על פי שאם יבוא מי שיודע לו זכות יהפכו את דינו, מכל מקום כל עוד לא בא הרי הנידון בגדר גברא קטילא שדינו כמת.

 

  ועיין במכות (דף ה.): "ואמר רבא: באו שנים ואמרו 'בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש', ובאו שנים ואמרו 'עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש', ולא עוד, אלא אפילו אמרו 'ערב שבת הרג פלוני את הנפש' - נהרגין, דבעידנא דוקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא. מאי קא משמע לן? תנינא: לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני הפטורה! סיפא - מה שאין כן בגמר דין - איצטריכא ליה: באו שנים ואמרו 'בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני', ובאו שנים ואמרו 'בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני', ולא עוד, אלא אפילו אמרו 'בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני' - אין אלו נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא". הרי מפורש שהכול תלוי בגמר דין, משום שגמר דין מעניק לנידון מעמד של גברא קטילא הנחשב כמת. ואם העידו עדות שקר לחייב נידון לפני שנגמר דינו - העדים חייבים, אולם אילו העידו לאחר שנגמר דינו של הנידון למיתה, אף על פי ששיקרו - אינם חייבים, והיינו משום שהעידו על גברא קטילא, שדינו כמת.

  ועיין בספרי (פרשת מסעי): "ר' יונתן אומר: הרי שיצא ליהרג וקדם אחר והרגו - פטור. או עד שלא נגמר דינו? תלמוד לומר: 'אשר הוא רשע למות' - עד שלא נגמר דינו חייב, משנגמר דינו פטור". הרי שמש נגמר דינו אף ההורגו בידיים פטור, ועל כורחנו היינו משום שחל על הנידון דין גברא קטילא שמגדירו כמת.

 

  בסוגייתנו, לעומת זאת, אנו דנים לכאורה בסבירות למיתת הנידון: הרי אשתו של הנידון אסורה על כל העולם גם לאחר שנגמר דינו למיתה, אף על פי שהוא גברא קטילא שדינו כמת, ואין אנו מעוניינים אלא במיתת הבעל ממש כדי להתיר את אשתו. לכן העיר המשנה למלך (הלכות גירושין פרק ו הלכה כט) שאפשר לדחות את ההשוואה בין שני תחומים אלו, ונימוקו עמו:"אבל אפשר לדחות דגבי ערכין לאו בהא תליא אלא הכל תלוי בגמר דין, וכיון שנגמר דינו הרי הוא כמת... לכך רבינו שם לא הזכיר יוצא ליהרג אלא נגמר דינו, אבל כאן - שתלוי אם מת אם לא מת - עדיין יש להסתפק ביוצא ליהרג בבי"ד של ישראל אם משי אין את אשתו או לא".

 

  אולם, כאמור, הכסף משנה השווה בין שתי ההלכות. ועיין בסוגייתנו, המביאה ראיה ללשון השני של רב יוסף מגמר הדין אף על פי שאינו יוצא ליהרג: "לימא מסייעא ליה: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו 'מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו' - הרי זה יהרג". והרי לפי דיוק המשנה למלך אין לנו אלא היוצא ליהרג, ולא מי שרק נגמר דינו למיתה? נראה שלפי הכסף משנה דין גברא קטילא שחל על הגברא בעקבות פסק דין מיתה הוא הגורם לכך שאנו נותנים על הנידון דין מת ואיננו חוששים שיחיה כל עוד לא נהפך פסק זה. במילים אחרות: המעמד של גברא קטילא שחל על הנידון בעקבות גמר הדין בבי"ד של ישראל הוא הסיבה שאנו מחזיקים אותו כמת ואיננו חוששים שלא מת בהעדר מידע אחר.

 

  לאור זה, לכאורה אין המחלוקת בין שתי הלשונות של רב יוסף תלויה רק בהערכת המציאות. הלשון הראשון דן בסבירות שהנידון ימות, ולפי הבנה זו רק הנידון בבי"ד של עכו"ם הוא בחזקת מת אחרי שחתם פורסי שנמג. במצב כזה אין סבירות שהנידון ישרוד, אף על פי שמצד ההלכה אין שום משמעות לפסק בי"ד של עכו"ם ועדיין אין לו דין מת. לפי הלשון השני, אף על פי שהסבירות להישרדות אמנם נמוכה, מכל מקום הואיל ולא חל על הנידון שום דין של גברא קטילא ויש אפשרות שישרוד, אנו חוששים שהוא חי כל עוד לא שמענו עדות על מיתתו ממש. רק פסק בית דין של ישראל מעניק לו מעמד של גברא קטילא, ואף על פי שקיימת אפשרות שיהפכו פסק זה ויזכוהו בדין, מכל מקום כל עוד אין ידוע לנו שהפכו פסק זה יש לו מעמד של גברא קטילא ויש חזקה שקוימה בו מיתת בי"ד.

 

 

מקורות לשיעור הבא - בעניין המביא גט וחלה:

 

1. משנה דף כט., גמרא עד "כגט".

2. תוד"ה רשב"ג, רמב"ן ד"ה א"ר כהנא.

3. רי"ף [דף יד. בדפי הרי"ף] עד "וכן הדעת נוטה", השגת הראב"ד.

4. תוספות הרי"ד דף סו: "ומיכן יש להוכיח...".

5. מרדכי גטין סימן ת"כ, מרדכי קידושין סימן תק"ה.

6. קצות החושן סימן קפ"ח ס"ק ב.

 

שאלות:

1. מהו יסוד המחלוקת בין רשב"ג וחכמים?

2. האם רשב"ג מקבל את הדרשה "'ושלח-ושלחה' - מלמד שהשליח עושה שליח"?

3. מהן שתי הדעות שמביא הקצות בעניין שליחות?

4. איך מגדיר המרדכי מילי?

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

   MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

   GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   2000   ישיבת הר עציון