!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעור בגמרא גטין

*************

 

בעניין סימנים

שיעור מאת ראש הישיבה הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

 

מקורות:

1. בבא מציעא כז.-כח. "איבעיא להו... דליתיה דמי ויניח".

2. גיטין כז. "המביא גט... לזמן מרובה"; כז: "רב אשי אמר... אי דרבנן".

3. בבא מציעא כז: ראב"ד (בשיטה מקובצת) ד"ה וז"ל הראב"ד.

4. רמב"ם הלכות גירושין פ"ג הי"א.

5. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פי"ג הלכות א-ה.

 

שאלות :

1. מהם סימנים מובהקים?

2. לאיזה עניין סומכים על סימנים שאינם מובהקים?

3. האם ייתכן שנסמוך על סימנים לדינים דאורייתא גם אם סימנים אינם דאורייתא?

 

 

1. השבת גט על פי סימנים, והשימוש בסימנים באופן כללי

 

הסוגיה בדף כז. עוסקת בגט שאבד, ומעלה כאחת הדרכים להשיב את הגט לבעליו את הדרך שמשמשת את כלל משיבי האבדה בעולם: סימנים. כפי שמשיבים אבדה על ידי סימנים, כך אפשר להשיב את הגט על פי סימנים.

 

הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פי"ג ה"ד) אומר: "בראשונה כל מי שאבד לו אבדה ובא ונתן סימניה מחזירין אותה לו, אלא אם כן הוחזק רמאי" - ניתן להשיב אבדה למי שיודע את סימניה. אם   כן, ניתן יהיה להשיב גט על פי סימנים שיש בו. וכך אומר רב אשי: "כגון דקאמר: 'נקב יש בו בצד אות פלונית', דהוה ליה סימן מובהק. ודוקא בצד אות פלונית, דהוה ליה סימן מובהק, אבל נקב בעלמא לא - מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן".

 

רב אשי מעלה את האפשרות להשיב גט על פי סימנים, אך הוא מוסיף הגבלה מסוימת: אפשר להשיב גט רק על פי סימנים מובהקים, משום שאפשר לסמוך עליהם מדאורייתא; בסימנים שאינם מובהקים הוא מסתפק אם תוקפם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולכן אין להשיב את הגט על פיהם.

 

על מנת להבין את הדיון הזה, צריכים אנו להקדים שבפרק השני של בבא מציעא, אלו מציאות, עוסקת הגמרא בדיני אבדות והשבתן. כאמור, אחת הטכניקות הרווחות בנושא זה היא השבה על ידי סימנים, והיא נידונה שם בהרחבה. ההנחה היא שיש שלושה סוגי סימנים:

 

1. סימנים גרועים - סימנים שאי אפשר לזהות חפץ על פיהם. הדוגמא הקלסית לכך היא "חיורי וסומקי" - כלים לבנים וכלים שחורים: אי אפשר לזהות אבדה רק על פי צבעה.

 

2. סימנים בינוניים, שהם הסימנים הנפוצים, ועל פיהם אפשר להשיב אבדה. הדוגמא הקלסית לסימנים אלה הם "המידה או המשקל או המנין או מקום האבדה"[1] (גזלה ואבדה פי"ג ה"ה).

 

3. סימנים מובהקים, המהווים זיהוי ודאי של האבדה: "נקב בצד אות פלונית" - אם יש בשטר חור על יד אות מסוימת, ניתן להניח שסימן זה ייחודי. לכן אם אבד גט שיש בו חור ליד אות מסוימת, ואז נמצא גט שיש בו אותו סימן, אפשר להניח על דרך ודאי שזהו הגט שאבד.

 

מה ההבדל בין סימן מובהק (3) לבין סימן בינוני (2)? לגבי סימנים מובהקים יש קונצנזוס שאף מדין תורה אפשר להשיב על פיהם, ואילו לגבי סימן בינוני מסתפקת הגמרא בבבא מציעא (דף כז) אם משיבים על פיהם אבדה מדין תורה, או שמא רק מדרבנן. הנפקא מינה של השאלה אם סומכים על סימנים בינוניים מדרבנן או מדאורייתא היא השבת גט על פיהם: אם סימנים בינוניים דאורייתא, אפשר להשיב על פיהם אפילו גט ולהתיר את האישה המגורשת לעולם; אם סימנים אלו תקפים רק מדרבנן, אי אפשר להשיב על פיהם גט.

 

 

מהו תפקידם של סימנים בהשבת אבדה?

 

בפשטות מטרת הסימנים היא זיהוי החפץ. כך אפשר להוכיח מן ההקבלה בין השבת אבדה לבין תחומים הלכתיים אחרים שבהם קיים דין סימנים. אחד התחומים האלה הוא כלאי בהמה: "אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור, לפי שאין יודעין במינה. וליבדוק בסימנין, דאמר אביי עבי קליה בר חמרא... אמר ליה ר' אבא לשמעיה: אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי. אלמא קסבר: אין חוששין לזרע האב, וסימנין דאורייתא" (חולין עט סוף ע"א). וברש"י שם: "וסימנין דאורייתא - מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו, שמע מינה הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה - כדאמרינן באלו מציאות (בבא מציעא דף כז) - דאורייתא היא. דאי דרבנן - נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא, באיסורא מי מצו מתקני? אלא שמע מינה דאורייתא היא. והתם באלו מציאות מיבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן".

 

הגמרא אמרה שניתן לזהות בהמה על פי סימנים. מובן שהזיהוי שבו מדובר נוגע לדיני תורה, וחייב לפיכך להיות ברמה שמספקת מדאורייתא. אם כן, היות שאפשר לזהות בהמה על פי סימנים לעניין איסור כלאיים, אפשר לסמוך על סימנים בכל מקום שבו צריך זיהוי ודאי של החפץ. רש"י מסיק מכאן שסימנים דאורייתא בכל מקום, ונמצינו למדים שמטרת הסימנים היא לזהות את החפץ.

 

ברם, הרמב"ן שם חולק על המסקנה שמסיק רש"י: "ומה שפירש"י ז"ל 'וסימנין דאורייתא - מסימני אבדה קאמר', תמיה אני בו: מה ענין זו לזו? אפילו כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא, יש לומר שאין מחזירין אבדה בסימנין,   ד י ל מ א   מ י ח ז א   ח ז א,   אי נמי כסומא בארובה וכו'. ואין לסימני אבדה עסק כאן וכאן".

 

הרמב"ן אומר כי אף על פי שדין כלאי בהמה דורש רמת בירור דאורייתא, אין להסיק מן הסוגיה העוסקת בו   שסימנים דאורייתא, משום שבתחום של השבת אבדה הסימנים צריכים להתמודד לא רק עם זיהוי החפץ אלא אף עם הסכנה שהאדם שטוען שהוא המאבד איננו באמת המאבד.

 

 

סיכום: ראינו את האפשרות להשיב גט על פי סימנים - אך רק על פי סימנים מובהקים. ראינו מהם סימנים מובהקים ועסקנו במטרת סימנים בכלל, ושתי מטרות עלו בידינו: האחת - זיהוי החפץ, והשנייה - לוודא שהטוען הוא אכן בעל האבדה, ולא נוכל מצוי שמנחש את סימניה.

 

שאלה לסיכום: מה קשה יותר - להשיב אבדה על פי סימנים או להכריע בדיני איסור על פי סימנים? תן דעתך מצד אחד לרמב"ן בחולין (האומר שסימנים נועדו למנוע בעיה של רמאות), ומצד שני - להשלכות האפשרות שסימנים דרבנן.

 

 

2. סימנים מובהקים וסימנים שאינם מובהקים

 

מן הגמרא בגטין כז עולה, שאם סימנים דאורייתא אפשר לסמוך על סימנים שאינם מובהקים, ואם סימנים אינם דאורייתא - אפשר לסמוך רק על סימנים מובהקים. קביעה זו מעלה שאלה לגבי אופי ההבחנה בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים, שכן משמע שגם אם סימנים אינם דאורייתא אפשר לסמוך על סימנים מובהקים. מהו ההבדל בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים? האם שניהם פועלים באותו מישור, אלא שסימנים מובהקים הם סימנים טובים יותר, או שמא ישנו הבדל עקרוני בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים?

 

רש"י בסוגייתנו (כז: ד"ה ודווקא) מתבטא לגבי סימנים מובהקים בזה הלשון: "דהוי סימן מובהק, דאין עדות ברורה מזו". מרש"י עולה כי סימנים מובהקים הם בגדר אחר, ואפשר לדמותם לעדות, שהיא הראיה המוחלטת ביותר שיש.

 

מאידך, ישנם ראשונים הסוברים שסימנים מובהקים פועלים באותו מישור שבו פועלים סימנים רגילים. הראב"ד דן בשאלה מניין לנו שאפשר להסתמך על סימנים מובהקים, וזה לשונו (שיטה מקובצת בבא מציעא דף כז ע"ב): "'למאי נפקא מינה? לאהדורי גט אשה בסימנים' - פירוש - בסימן שאינו מובהק, אבל בסימן מובהק מיהא מהדרינן. ולא ידענא מהי תיתי אי סימנין דרבנן נינהו. ואיכא למימר: מ'עד דרוש אחיך אותו' נפקא, דדרשינן: 'עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי' וכו'. והשתא מספקא לן הנך סימנין אי סימן מובהק הוא או לא. דאי סימן מובהק הוא, ורבנן הוא דעביד תקנתא לאהדורי אבידתא בסימן שאינו מובהק, אבל גט לא. ואי סימן שאינו מובהק הוא, אפילו גט אשה נמי, דהא דאורייתא הוא". הראב"ד תמה מניין הביטחון שאפשר להסתמך על סימנים מובהקים, והוא משיב כי "הדרישה" שיש לדרוש את אחיך קודם שתשיב לו את אבדתו, הנלמדת מן הפסוק "עד דרוש אחיך", מתייחסת בוודאי לזיהוי על פי סימנים, והשאלה היא רק באילו סימנים מדובר. לשיטת רש"י שאלה זו כלל אינה עולה, משום שסימנים הם כעדות, ואינם צריכים לימוד מיוחד מן הפסוק. מבין השיטין ניכר, אם כן, שלשיטת הראב"ד אין הבדל מהותי בין סימנים מובהקים לבין סימנים שאינם מובהקים (לפחות בשלב ההווה אמינא).

 

נמצאנו למדים שישנן שתי גישות בסיסיות להבדל בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים (בינוניים): האחת גורסת כי יש הבדל מהותי ביניהם, בעוד שהשנייה גורסת שעקרונית שתיהן זהות.

 

להבדל בין גישות אלו ניתן להציע כמה נפקא מינות:

 

1. בהבנת השאלה אם סימנים דאורייתא - אם נבין כשיטת הראב"ד, שאין הבדל מהותי בין סוגי הסימנים, השאלה היא רק איזו רמה של סימנים נדרשת, ואין כאן שאלה עקרונית על יחסנו לסימנים. ברם, לפי שיטת רש"י, שסימנים מובהקים הם בגדר עדות, השאלה אם סימנים דאורייתא היא שאלה עקרונית: האם אנו מסתמכים רק על עדות - שהיא ראיה מוחצת וסופית - או שמא אנו מסתפקים אף בבירורים שאינם מוחלטים?

 

2. השבת אבדה לרמאי - הרמב"ם (גזלה ואבדה פי"ג ה"ג) כותב: "בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינן מובהקין, אין מחזירין לו עד שיאמר בסימנים מובהקין. והרמאי, אף על פי שאמר סימנים מובהקין, אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו. [השגת הראב"ד - והרמאי, אף על פי שאמר סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו - א"א: סימן מובהק לגמרי.] אמרו חכמים: 'והיה עמך עד דרוש אחיך' (דברים כ"ב, ב) - עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו".

 

השאלה בנוגע לאבדת רמאי יכולה אף היא להיתלות בשאלה שהעלינו לגבי דין סימנים מובהקים. אם סימנים מובהקים הם כעדות, אין סיבה שלא להשיב את האבדה לאדם שבא לבקש אותה, ואפילו אם הוא רמאי; כשם שברור כי אם שני עדים יעידו שהחפץ שייך לרמאי נאמין להם, ברור גם כי אם סימנים מובהקים הם כעדות, אין סיבה שלא להשיב את אבדת הרמאי על פי סימנים מובהקים. לעומת זאת, אם אפילו סימנים מובהקים אינם עדות אלא רק בירור מסוים, אזי אפשר שהבירור הזה מבוסס אף על הנאמנות של מבקש האבדה, ולא רק על האפשרות ההסתברותית שהחפץ המזוהה על פי סימנים הוא החפץ המבוקש, ולכן אי אפשר להשיב אבדה לרמאי - שאין לו המרכיב הבסיסי של נאמנות.

 

3. התנגשות בין ראיות שונות - הגמרא בבבא מציעא כח. דנה במקרים כאלה, ופוסקת כי באופן עקרוני זוכה בחפץ מי שמביא הוכחה טובה יותר. מה יהיה הדין אם צד אחד מביא סימנים מובהקים ואילו הצד השני מביא סימנים שאינם מובהקים? אפשר ששאלה זו תלויה גם היא בחקירה הנ"ל: אם סימנים מובהקים הם בגדר עדות, הם יגברו על סימנים שאינם מובהקים; אולם אם סימנים מובהקים הם באותו מישור ובאותה קטגוריה עם סימנים שאינם מובהקים - הגם שברמה גבוהה יותר - אפשר שהם לא יגברו על סימנים רגילים.

 

לשאלה זו התייחס בעל השיטה מקובצת (שם): "הלכתא: אם יבאו שני בני אדם, אחד יתן באבדה סימן מובהק, והשני - סימן שאינו מובהק, לא אמרינן תנתן לאומר סימן מובהק. דכיון דחזינן מקראי החזרת אבדה בסימן שאינו מובהק, אשתכח דשקולין הן סימן מובהק וסימן שאינו מובהק, ולא יתן לא לזה ולא לזה. שאם לא היתה חזרת אבדה בסימן שאינו מובהק אלא מדרבנן, אם היו שנים כענין זה שהזכרנו, היינו נותנים אותה לאומר סימן מובהק, דהא דאורייתא והא דרבנן". השיטה מקובצת מסיק שאין הפרש בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים במידה שאלו יגברו על אלו, שכן עקרונית הם עומדים על אותה דרגה בסולם ההוכחות.

 

 

סיכום: ראינו שלגבי סימנים מובהקים יש קונצנזוס שהם מועילים אף אם סימנים אינם דאורייתא, וחקרנו האם זה רק משום שהם סימנים ברמה גבוהה יותר, או שמא יש הבדל עקרוני בין סוגי הסימנים, וסימן מובהק הוא בגדר עדות ולא בגדר סימן. ראינו שיש לשאלה זו נפקא מינות לעניין שאלות שונות העולות ביחס להשבת אבדה בסימנים.

 

הערות:

1] אין צורך להיבהל מניסוחו של הרמב"ם, שקורא לסימנים אלו "סימנים מובהקים". בינתיים נניח בפשטות שכוונתו לסימנים שעל פיהם משיבים אבדה, ולעניין זה הם מובהקים - על אף שבמדד האובייקטיבי שאותו אנו מתארים כעת הם נחשבים בינוניים.

 

 

(השיעור ניתן על ידי הרב כשיעור כללי בישיבה. תודה מיוחדת לדב דניאל, שסיכם את השיעור וערכו עבור בית המדרש הווירטואלי.)

 

 

מקורות לשיעור הבא - בעניין חזקת חיים:

 

א. סוגייתנו - גטין כח., ממשנה עד משנה.

ב. מתי סומכים על חזקת חיים? תוספות ד"ה והניחו; תוספות בבא מציעא לט: ד"ה דלמא.

ג. האם יש מי שסובר שאין כלל חזקת חיים? תוספות ד"ה הא רבי מאיר. תוספות ד"ה תרומה; פני יהושע ד"ה א"ל תרומה (עד "ודעתי להוסיף אי"ה בקונטרס הכללים שלי").

ד. חזקת חי לעומת חזקת איסור שבאישה: תוספות כתובות כג. ד"ה תרווייהו (בגמרא שם שורה 2 "עד אחד אומר... בפנויה קמסהדי"); פני יהושע הנ"ל [ההמשך "וכן מוכח להדיא מהא דאמרינן ביבמות"]; [שערי יושר, שער החזקות, פרק ט, ד"ה ונראה לענ"ד לתרץ, עד "גם הדברים המתילדים ממנו הם בדין ספק" (ניתן לראות גם את הד"ה הבא).]

ה. שעה אחת קודם מיתתו - תוספות ד"ה שאני; [שערי יושר, שער החזקות פרק ח, ד"ה גרסינן, אמנם, ע"כ נלענ"ד.]

ו. שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן - רבנו קרשקש ד"ה שמא ימות; תוספות קידושין מה: ד"ה בפירוש, מ"ומעשה אירע"; שו"ת נודע ביהודה, יורה דעה קמא, סימן נ"ו, עד "ולכן חייש הר"ר מנחם שמא יקבל בה אביה קדושין".

 

שאלות:

 

סוגייתנו עוסקת בחזקת חיים של אדם: האם אדם שאיננו נמצא לפנינו נחשב הוא בחזקת חי? תחילה יש לדון בהיקף הדין (מתי ניתן לסמוך על חזקת חיים); אחר כך יש לבחון את אופי הדין ואת היחס בין חזקה זו לבין חזקות אחרות המתנגשות עמה. בסוף יש לבחון את יישום הדברים בסוגייתנו (בסוגייתנו מובאת סתירה בין המשנה לברייתא. הגמרא מביאה שלושה תירוצים לסתירה, ויש לבחון כל אחד מהם בהתאם ליסודות הנ"ל).

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

   GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   2000   ישיבת הר עציון