!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעור בגמרא גטין

*************

 

גיטין דף כא.

מעשה הקנאת גט לאישה

שיעור מאת הרב עזרא ביק

 

מקורות:

1. גמרא גיטין כ"א. "אמר רבא כתב לה גט..." עד סוף העמוד.

2. ע"ז: "ההוא שכיב מרע... אהאי מעשה אמרה".

רש"י שם; תוד"ה מה; ר"ן על הרי"ף (דף ל"ט:) ד"ה והא, בסוף הדיבור "ומכל מקום מדין חצרה היא מתגרשת...".

3. רשב"א כ"א - ד"ה הא.

 

שאלות:

1. האם יש הבדל בהקנאת גט לאישה בין שימוש בקניין אגב לבין שימוש בקניין חצר? מהו ההבדל ומה טעמו?

2. האם רש"י בדף עז: באמת סובר שקניין אגב לבד מועיל לנתינת הגט?

3. בסוף הגמרא בדף כא: - מה זה משנה שאב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה, אם במקרה של חצר אין הנתינה "בין מדעתה בין בעל כורחה"?

 

 

רבא מבאר בגמרא שאפשר לתת גט על ידי הנחתו בחצר של הבעל והקנאת החצר לאישה. (לא נדון בסוגיית חצר מהלכת, הנוגעת להקנאת עבד במקום חצר.) בגמרא לא כתוב מפורש באמצעות איזה קניין זוכה האישה בגט, אך עצם השימוש בשם "חצר" כמתאר את הקרקע, רומז לכך שמדובר בקניין חצר. כידוע, אישה יכולה להתגרש על ידי קניין חצר, דהיינו שהבעל יניח את הגט בחצר   ש ל ה. במקרה כזה האישה מקבלת את הגט על ידי פעולת קניין חצר. במקרה שלנו החצר והגט באים לרשותה בבת אחת. ואכן, רש"י אצלנו כותב (ד"ה קנאתו) ש"גטה וחצרה באו לה כאחד".

 

בגמרא בדף ע"ז: יש מקרה שנראה כזהה: "ההוא שכיב מרע... זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה".

לכאורה המקרה הזה מבוסס על אותו עיקרון. הגט מונח בחצר הבעל, הוא מקנה את החצר לאישה (היא קונה אותו בקניין חזקה) והיא מתגרשת. בסוף אומרת הגמרא במפורש שמקרה זה מבוסס על הכלל "גטה וחצרה באין כאחד".

 

רש"י שם (ד"ה הרי) מבאר שעל ידי קניין חזקה האישה קונה את הקרקע: "והשתא קא יהיב לה חצר וגיטא בתוכו, ותנן: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה". לעומת האמור בסוגייתנו, רש"י שם מפרש שהזכייה בגט אינה על ידי קניין חצר אלא על ידי קניין אגב. הרמב"ן על אתר דוחה את פירוש רש"י ואת ההלכה המשתמעת ממנו וטוען שאין אישה מתגרשת כלל על ידי קניין אגב. ומפרש הר"ן (ל"ט: בדפי הרי"ף): "ודאי אין אישה מתגרשת באגב, דבעינן 'ונתן בידה' וליכא. והכא מדין חצרה נגעו בה, כדאמרינן בהדיה דהוה לה גיטא וחצרה באין כאחד".

 

טענת הר"ן היא שלא כל קניין המועיל לממון יועיל לגט, שכן אין די בהעברת הגט לקניין האישה, אלא צריך 'ונתן   ב י ד ה'. קניין חצר מקיים את הצורך של "בידה", שכן חצר משום ידה איתרבאי. מה שאין כן באגב, שאכן יש על ידו חלות בעלות האישה, אך אין הגט נחשב ל"בידה".

 

הר"ן מביא ראיה שבקניין חצר עסקינן מזה שהעצה לאותו שכיב מרע הייתה להקנות דווקא את המקום שבו מונח הגט. אם מדובר בקניין חצר, דרישה זאת היא כמובן מוצדקת. אך אם מדובר בקניין אגב, אין צורך שהמיטלטלין יהיו מונחין ("צבורין") בקרקע שעל גבה הם נקנים. מוכח, אם כן, שהגמרא דורשת חצר כקניין הגט, ואינה מסתפקת בקניין אגב.

מתוך שאלה זאת מסתבר שגם רש"י סובר שאגב אינו יכול לתפקד כקניין הגט, וזאת מאותה סיבה שמפרש הר"ן - אין באגב קיום לדרישת "בידה". אלא שרש"י סובר שניתן להפריד את קיום ה"ונתן" מקיום ה"בידה". בעצם חלות קניין על ידי אגב אין קיום של "בידה", אך ודאי שמעשה נתינה יש, מאחר והגט עובר לרשות האישה. נשארה דרישה   נ ו ס פ ת   - שעל ידי הנתינה הגט יגיע ליד האישה, וזה אכן קורה על ידי כך שהגט נמצא בחצרה (שאך עתה רכשה), וכל דבר שנמצא בחצר הרי הוא כנמצא ביד (גם אם לא נקנה על ידי  ק נ י י ן   חצר).

 

לפי זה גם מבואר למה אף אם משתמשים באגב צריך שיהיה הגט נמצא בתוך החצר, אף על פי שלקניין אגב אין צריך "צבורין". ועדיין נשאלת השאלה: למה לא סמך רש"י על קניין חצר על מנת לקיים את שתי הדרישות - גם את ה"ונתן" על ידי קניין חצר, וגם את ה"בידה" על ידי הימצאות בחצר. לזה אין לנו תשובה מתוך דברי רש"י, אך ניתן להציע שתי אפשרויות:

 

א. שיטת הראשונים (עיין שיטה מקובצת בבא מציעא ל"א.) שקניין חצר מועיל רק לדברים שנכנסו לחצר אחרי שהחצר היה שייך כבר לזוכה (כלומר שחצר הוי קניין על ידי   כ נ י ס ה   ל ח צ ר, ולא על ידי הימצאות בחצר). במקרה שלנו הגט מונח בחצר כשהיא עוד שייכת לבעל, ולכן אין החצר מועיל לקניין, וממילא גם לא למעשה הנתינה. לזה, אם כן, צריך קניין אגב.

ב. אפשר שרש"י סובר שחלות הקניין של הגט על ידי קניין חצר חל רגע אחרי שחל קניין הקרקע על החצר עצמה, ולא בבת אחת. כלומר, מבחינה לוגית חייבים לומר   ש ק ו ד ם   האישה זוכה בחצר ורק אחר כך היא זוכה בגט. ייתכן שבמקרה כזה אין לומר "גטה וחצרה באין כאחד", כיוון שאינם באין כאחד אלא בזה אחר זה - אמנם "זה אחר זה" צמוד, אולם בכל זאת ברצף ולא בבת אחת. (עיין שערי חיים לגר"ח שמואלביץ סימן מו.)

מכל מקום, הרווחנו מפירושנו שיש שני דינים בכל נתינת גט: א. מעשה הנתינה, שהוא העברה לרשות האישה. ב. העברת הגט פיזית לתוך יד האישה, או לתוך מקום אחר שנחשב על פי דין ל"בידה". החידוש של רש"י הוא שאפשר לבצע את שני הדברים האלו על ידי דרכים נפרדות. אולם גם מי שחולק על רש"י בנקודה זאת יודה לעצם הניתוח - קיימות שתי דרישות שונות בנתינה.(שיטה יותר קיצונית מזו של רש"י נמצאת אצל הרמב"ם, שסובר שניתן להפריד גם זמנית בין מעשה הנתינה לבין הגעת הגט לידה. אפשרות זו קיימת כבר בסוגייתנו בדין עבד כפות - עיין רמב"ם פ"ה הי"ח, ובקושיית הרשב"א אצלנו בגמרא. עיין עוד ברמב"ם פ"ו ה"ה ופ"ה ה"ב. בכל המקרים האלו האישה מתגרשת לאחר שמגיע הגט לידה, אף על פי שבינתיים הבעל כבר סיים את נתינתו, ולא אמרינן שיש כאן פסול "טלי גטך מעל גבי קרקע". וצריך לומר שטלי גטך מעל גבי קרקע הוי פסול במעשה הנתינה, וזה אכן מתבצע מיד בכל המקרים האלו, אך האישה לא תתגרש עד שיגיע הגט לידה ממש, וזה יכול להתבצע גם לאחר זמן על ידי פעולה של האישה עצמה).

 

חמושים בהבחנה זאת ניגש לפרש את הסיום הקשה והסתום של הסוגיא.

אביי מקשה על האפשרות שהוצגה על ידי רבא, שבה אדם מקנה לאישה חצר וגט בתוכה. קושיית אביי - "מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, אף חצרה דאיתא בין מדעתא בין בעל כורחה, והא מתנה מדעתא איתא בעל כורחה ליתא!". הגמרא מעלה את המקרה של שליח לקבלה, שמועיל רק בהסכמת האישה, כראיה נגדית, ודוחה בשני טעמים:

א. חצר נלמדת מיד, ולכן צריך להיות דווקא בעל כורחה, אבל שליחות אינה מדין יד.

ב. לשליחות יש גם כן דוגמא של בעל כורחה - בקבלת גט לקטנה על ידי אביה.

 

שני הטעמים קשים ובלתי מובנים:

א. "שלוחו של אדם כמותו" הוא הבסיס לשליחות לקבלה. על ידי הדין המיוחד של שליח ניתן לתת את הגט ליד השליח במקום ליד האישה. אם יש דין שיד גירושין תהיה דווקא בעל כורחה, דין זה שייך גם ביד השליח, שאינה אלא ממלאת מקום יד האישה. נכון שהשליח אינו שלוחה של האישה בעל כורחה, אך נתינת הגט מתבצעת בעל כורחה של היד המקבלת.

ב. זה שיש מקרה אחד של שליחות בעל כורחה איננו עונה כלל על השאלה. גם בחצר יש מקרים של בעל כורחה - דהיינו כאשר החצר הייתה שלה גם קודם. אולם טענת אביי היא שבמקרה הנידון חייבת להיות נתינה שאין האישה יכולה למנוע אותה. אם כן, אף על פי שבמקרה של אב שמקבל גט לבתו הקטנה יש מצב כזה, בשליחות רגילה אין תנאי זה מתקיים. זוהי בעצם שאלת התוספות בד"ה ואיבעית, והם נשארים בצריך עיון. (עיין עוד ברשב"א.)

עוד הקשה הגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל לשיטת רש"י: אם ניתן לגרש על ידי הקנאת הגט בקניין ממוני, כפי שהבין הר"ן בשיטת רש"י, איך יכול אביי לדרוש שנתינת הגט תעמוד בדרישות "בין בעל כורחה בין מדעתה"? גם אם הדרישה נכונה, ובלי קיומה אין נתינה כשרה של הגט, מכל מקום מתבצעת הקנאת ממון של הגט (שהרי בממון אין גזרת הכתוב של "בין מדעתה בין בעל כורחה"), וממילא תתגרש כמו שמתגרשת על ידי קניין אגב. ויש לפרש: אם אביי מציע פסול נתינה של "מדעתא איתא בעל כורחה ליתא" יש לשאול - על פי הקדמתנו - האם פסול זה הוא פסול במעשה הנתינה או בחלות "בידה". כלומר: האם נתינה שאפשר לבצעה רק מדעתה היא חיסרון בנתינת הגט, או שמא היא חיסרון בצורך לשים את הגט בידה ממש?

מתוך לשון אביי מוכח שהתשובה היא האפשרות השנייה - "מה   י ד ה   בין מדעתא בין בעל כורחה". גם מסברא סביר להניח כן. מעשה הנתינה בגט אינו דין מיוחד בגט דווקא, ולכן יש להגדירו לפי הגדרת נתינה בכל התורה כולה. דין "בידה" הוא דין מיוחד בגט, ואם כן סביר לראות את החידוש שצריך אפשרות של בעל כורחה כמצורף אליו. כלומר: אביי טוען שכשנותנים גט לאישה אין האישה מתגרשת אלא אם כן מגיע הגט לידה כפעולה פיזית שאינה תלויה בדעתה. אין זה דין ברכישה או בהכנסה לרשותה, אלא בהימצאות פיזית של הגט בידה, ולכן אין מקום להפעלת זכייה או הבעת דעת מסוג אחר על ידה.

 

לפי זה ניתן להסביר את המשך הגמרא. רב שימי בר אשי הקשה משליחות שמדעתא איתא ובעל כורחה ליתא. אביי מציע שני תירוצים:

א. שליחות לא מידה איתרבאי אלא מ"ושלח ושלחה". בשליחות לקבלה שני הדינים שהסברנו בנתינה מתקיימים על ידי השליח, דהיינו שהמעשה נתינה נעשה על ידי נתינת הבעל לשליח, וגם ה"בידה" מתקיים על ידי יד השליח. דין שני זה הוא דין מיוחד בשליחות לקבלה, כי בדרך כלל אין אומרים שגוף השליח נחשב לגוף המשלח. (כך מסבירים למה אין שליחות לקיום מצוות. אם אני ממנה שליח להניח תפילין, מעשה ההנחה אכן בוצע על ידי, אך מכל מקום התפילין מונחים על זרועו של השליח ולא על זרוע המשלח.) בגט יש גזרת הכתוב מיוחדת, שלא רק המעשה מתייחס למשלח, אלא גם גוף יד השליח נחשב לידה ממש של האישה המשלחת.

לכן, אף על פי שהשליח חייב לפעול מדעת המשלח, הלוא כבר פירשנו שדין אביי אינו נוגע למעשה הנתינה אלא אך ורק לגבי קיום "בידה". "שליחות לאו מידה איתרבאי" - הכוונה שאין יד השליח נחשבת לעוד יד של האישה, בדומה לחצר, אלא שהשליח הוא עצמו מחליף את האישה ונחשב כאילו הוא ממש גוף האישה. ברגע שהשליח מתמנה - ומקבל בזה מעמד של גוף האישה- הנתינה   ל י ד ו   נעשית בעל כורחו, כמו בכל נתינת גט. נכון הוא שאם האישה תבטל את המינוי לא תהיה אפשרות לתת לו את הגט, אך אין האישה יכולה למנוע מיד השליח להיות ידה כל זמן שהוא נחשב לשליח שלה. נמצא אפוא שבניגוד לדין חצר - שבו האישה יכולה למנוע מחצר מסוימת להיות ידה - אין האישה יכולה למנוע משליח זה להיות ידה אלא על ידי ביטול שליחותו. ביטול שליחותו דומה להפקרת חצר שלה, ועל זה כמובן לא הקשה אביי.

ב. גם התירוץ השני מתברר עתה. אביי עונה שמצאנו שליחות בעל כורחה באב שמקבל גט לבתו הקטנה.

יש לעיין בגירושי קטנה: מי הוא הבעל דבר של הגירושין? במילים אחרות: עם מי עושה הבעל עסק? בפשטות יש לומר שהאב הוא הבעלים של קידושי וגירושי קטנה. אב מקדש את בתו כי הקידושין שייכים לו, ולכן הוא גם מקבל את גירושיה. עובדה היא שאין הקטנה יכולה להתגרש שלא מדעת אביה. יתר על כן, הגמרא בקידושין דף מד: אומרת שאפילו נערה (ולא רק קטנה)נחשבת לעניין גטין וקידושין כשליח של אביה (ולא שהאב הוא שליח שלה). אם כן קשה: איך הגמרא שלנו מכנה את האב "שליח" של הקטנה? אלא שיש להסביר ששתי הגמרות מתייחסות לשני דינים שונים. לעניין הבעלות על המעשה - האב הוא הבעלים ולא שליח של האישה. אך הצורך שהגט יגיע לידה של המתגרשת הוא דין   ב ג ו ף   המתגרשת, ובזה לא שייך שהבעל ייתן את הגט ליד האב. אלא שיש גזרת הכתוב שהאב מקבל גירושי בתו הקטנה, היינו שהאב נחשב לשליח שלה לקבלה לעניין שידו נחשבת כידה. ואם כן, טוענת הגמרא, הדין הכללי של שליחות לקבלה הוי בעל כורחה, ולא רק במקרה ייחודי זה של אב - עצם דין יד שליח לקבלה כיד אישה הוי דין בעל כורחה. רק הדין שמעשה שליח לקבלה כמעשה האישה הוי רק מדעתה, אבל הדין השני, שיד שליח לקבלה כיד האישה, הוי אפילו בעל כורחה.

ואם כן, כיוון שכבר הנחנו שדרישת אביי שהנתינה תתבצע בין מדעתה בין בעל כורחה הוא דין רק ב"בידה" ולא במעשה הנתינה, שוב אין קושיא משליחות, ששם הצורך במדעתה מתייחס רק למעשה הנתינה והקבלה ולא למעמד "בידה".

ההבדל בין שני התירוצים בגמרא הוא בהבנת דין בידה של שליח לקבלה. לפי התירוץ השני זוהי חלות נפרדת של שליחות, שניתנה לאישה יד נוספת - והוי שליחות בעל כורחה. לפי התירוץ הראשון אין זו יד נוספת של האישה, אלא שהשליח עצמו הוא הוא האישה והוי יד שלה, ולכן ממילא אין הסכמת האישה מעלה או מורידה.

 

מקורות לשיעור הבא - בעניין מחוסר קציצה:

1. דף כא. "על העלה... קציצה ונתינה", משנה דף כא:, גמרא עד "שמא יקטום".

2. תוספתא ב', ו, רשב"א ד"ה מתני', רבנו קרשקש ד"ה אין כותבים עד "נפקא להו לאיסור".

3. תוד"ה יצא, רמב"ן ד"ה יצא [בעיקר מ"ומכל מקום אני תמה"], רבנו קרשקש "יד של עבד... ודאי דכשר".

 

שאלות:

1. במה נחלקו הרשב"ם ורבנו תם בעניין מחוסר קציצה?   נסה להסביר את יסוד המחלוקת.

2. לאיזו שיטה נוטה פירושו של רש"י?

3. אם כתב גט על קרן של פרה ומתה הפרה, מה דין הגט?

4. למה אי אפשר לכתוב גט על מחובר לקרקע?

5. למה אפשר לכתוב גט על עציץ נקוב?

 

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

   MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

     GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1999   ישיבת הר עציון