ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעור בגמרא גטין

*************

 

מאימתי מוציאין לפירות - דף י"ז:

מאת הרב יאיר קאהן

 

מקורות:

1. גמרא דף י"ז: עד "והלכתא משעת כתיבה (דף י"ח.).

2. תוספות דף י"ז. ד"ה ריש לקיש "ואומר ר"י.....".

3. תוספות רי"ד דף י"ז. עד "מוקדם ופסול".

4. דף י"ח. "ר"ש מכשיר.... אין לו פירות",

רשב"ם ב"ב דף קמ"ו: ד"ה נפלה.

 

שאלות:

1. מהן השיטות השונות בנוגע לשלב בגירושין שממנו הבעל מפסיד את זכותו בנכסי אשתו?

2. איזו גישה היא הברורה ביותר מצד הסברא?

3. לדעת ריש לקיש, במה תלויה המחלוקת בין רבי שמעון וחכמים?

4. האם "נתן עיניו לגרשה" מתייחס רק לשעת כתיבת הגט?

4. האם דין זה שייך רק לזכות הבעל בנכסי אשתו או אף לזכויות אחרות של הבעל?

 

 

  סוגייתנו מביאה שלוש דעות בנוגע לנקודה שממנה אין לבעל זכות בפירות אשתו.   רבי שמעון סובר שהבעל מפסיד פירות משנתן עיניו לגרשה, ולפי הגמרא היינו משעת כתיבת הגט. ביחס לשיטת חכמים החולקים על רבי שמעון יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת רבי יוחנן הבעל מפסיד פירות רק משעת נתינת הגט, ואילו ריש לקיש חולק וסובר שכבר משעת חתימתהגט ואילך אין לבעל פירות. מצד הסברה, לכאורה צודק רבי יוחנן אליבא דחכמים: פירות הם מתנאי הכתובה, ולכן הבעל זוכה בהם כל עוד הזוג נשוי. הילכך מסתבר שיש לבעל פירות עד שעת נתינה, שהרי עד שעה זו הם עדיין נשואים. עלינו להסביר את השיטות החולקות וסוברות שהבעל מפסיד פירות גם קודם נתינת הגט.

 

1. משעת חתימה

 

א. נתן עיניו לגרשה

  כאמור, לפי ריש לקיש חכמים סוברים שהבעל מפסיד פירות אשתו משעת חתימת הגט. תוספות (דף י"ז. ד"ה ריש לקיש) הסבירו שלדעתו גם חכמים מסכימים עקרונית שהבעל מפסיד פירות משנתן עיניו לגרשה (כלומר משעת כתיבת הגט), אלא שלפי חכמים אנו זקוקים גם לקול (כלומר לפרסום הדבר): "נכתב ביום, לרבי שמעון ראוי לגרש בו מיד- אע"פ שלא נחתם- ע"י עדימסירה, דר"ש סבר כר' אלעזר, דעדי מסירה כרתי, כדאמרינן בפרק קמא, ולרבנן- אע"ג דראוי לגרש בו, כיוון דליכא נמי קול אין הבעל מפסיד פירות". לכאורה הצורך בקול הוא משום תקנת הלקוחות, כדי שלא יפסידו על ידי קניית פירות מהבעל בתום לב לאחר שהגט נכתב שלא בידיעתם. אך ניתן גם לפרש כי הקול שבעקבותיו נודע בשערים אודות הגירושין הוא שלבמתקדם יותר של נתינת עין לגירושין. כלומר: כל עוד הדברים אינם ידועים להמון, אף על פי שהגט כבר נכתב, עדיין קל לחזור ולהתחרט. אולם ברגע שיצא קול, וכל הציבור כולו שמע אודות הגירושין, קשה הרבה יותר להתחרט. ולכן שעת חתימת הגט דורשת החלטה חד משמעית להתגרש. מכל מקום, ברור שלפי התוספות ריש לקיש סובר שהבעל מפסיד פירות משנתן עיניולגרשה בין לרבי שמעון ובין לחכמים, ולא משעת חלות הגט.

 

ב. עדיו בחתומיו זכין לה

  בניגוד לתוספות, רבנו ישעיה הזקן (הרי"ד) סובר שהפסד פירות משעת החתימה אינו מבוסס על העיקרון של "נתן עיניו לגרשה". וזה לשונו: "וריש לקיש סבר משעת חתימה איבדם, דקסבר: אף על פי שאיחר לתתו לה, עדיו בחתומיו זכין לה בפירות- כשנותן לה זכתה למפרע משעת חתימה, כדאמרינן בשטרי הלוואות ומיקח וממכר שעדיו בחתומיו זכין לו, הכי נמי אמרינןגבי גט אישה לגבי פירות". לפי הרי"ד שעת החתימה קרובה יותר רעיונית לשעת הנתינה. בין לר"ש ובין לחכמים הבעל מפסיד פירות בתום הנישואין. אלא שיש בנישואין שני מרכיבים: מצד אחד קיים גורם האישות, שבנוגע אליו אין האישה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה. אך בנוסף לאישות קיים גם היחס הממוני שבין הבעל לאשתו. וכאן, בנוגע לדברים שהאישה תזכה בהםבשעת הגירושין, אנו משתמשים בעיקרון של "עדיו בחתומיו זכין לו", כלומר: אם בסופו של דבר יינתן הגט לאישה, היא תזכה בפירותיה למפרע משעת חתימת העדים.

 

  והנה, לפי הרבה ראשונים גט מאוחר (גט שהזמן הכתוב בו מאוחר יחסית לזמן שבו נכתב הגט בפועל) כשר, אף על פי שלכאורה הבעל צריך היה להפסיד את הפירות לפני הזמן שכתוב בגט, הואיל ואשתו כבר מגורשת. לכן הראשונים הקשו למה אין גט כזה פסול הואיל והאישה עלולה להפסיד את פירותיה משעת הגירושין ועד התאריך הכתוב בגט. התוספות (ד"ה וריש לקיש)חידשו על רקע זה כי אין הגט ראוי לגרש בו עד הזמן הכתוב בו. אבל הראב"ד סובר שהאישה מגורשת משעת הנתינה ואף על פי כן גט מאוחר כשר: "אמר אברהם: טעה במאוחר שהוא כשר להינשא בו, ולא תימא לזמן הגט, אלא קיימא גטא בבית דין או שנתנו לה בעדים ולא הזכיר לה איחור הזמן מותרת לינשא מיד, לפי שאינו יכול לקלקלה, ואומר אני שאוכל את פירותיהעד אותו זמן ואינה גובה כתובתה עד אותו זמן, שלכך איחרו וכמי שהתנה עמה הוא" (הלכות גירושין פרק א' הלכה כה). במילים אחרות: הגירושין חלים כבר משעה שהגט הגיע ליד האישה, אף על פי שהזמן הכתוב בו טרם הגיע. ולמרות זאת, הזמן שבגט מגביל את זכויות האישה בפירות נכסיה ובגביית כתובתה ודוחה אותן עד שיגיע אותו זמן. בפשטות הגבלה זו אינהנובעת אלא מתנאי ממון בעלמא (כתיבת הזמן המאוחר היא מעין תנאי בלתי מפורש), אבל מעיקר הדין אין לבעל שום פירות אחר חלות הגט. אבל הרשב"א הבין שלפי הראב"ד מדובר בגירושין חלקיים, כלומר: האישות מסתיימת בשעת הנתינה, אבל עדיין יש לבעל פירות מדין תנאי כתובה עד הזמן הכתוב בגט. גם במקרה זה אנו רואים הפרדת גורמים שונים בגירושין, אולםבכיוון ההפוך: יש לבעל פירות גם לאחר שהגט כבר חל לעניין האישות. וזהו חידוש עצום- שנשאר גורם כל שהוא של הנישואין גם כשהאישה כבר אינה אשת איש מבחינת מעמדה לעניין איסור (ועיין שם ברשב"א שדחה אפשרות זו). מכל מקום אנו למדים מכאן שיש גורמים שונים בגירושין, ושבאופן עקרוני אפשר להפריד בין חלות הגט לעניין אישות לבין חלותו לענייןהפסד הפירות. ולכן אפשר להעלות בסוגייתנו את ההבנה שהפסד הפירות מתחיל עוד לפני חלות הגירושין לעניין אישות.

 

  אף על פי כן דברי הרי"ד מחודשים מאוד: בפשטות ספר הכריתות גורם רק לפירוק האישות, והזכויות הממוניות אינן אלא תוצאה של פירוק זה. ולכן לא שייך כאן דין עדיו בחתומיו זכין לה, הואיל וזכות זו (הפירות) אינה נקנית לה על ידי הגט עצמו. הרי דין עדיו בחתומיו זכין לו הוא דין בחלות השטר משעת חתימתו, ואינו שייך אלא בזכויות הנקנות על ידיהשטר עצמו.

 

2. משעת כתיבה

 

  ראינו שלפי הרי"ד הפסד הפירות משעת חתימה הוא בגלל תהליך של גירושין שחל במקצת- לעניין פירות- משעת החתימה, ונגמר בשעת הנתינה. ולכן קניין הפירות של הבעל בנכסי אשתו תם מן הדין על ידי חתימת העדים. אולם כל זה אינו אלא למי שסובר כי מוציאין לפירות משעת חתימה. מאידך, מסתבר שהשיטה הסוברת שיש לבעל פירות רק עד שעת כתיבה אינה מנמקתזאת בגירושין חלקיים, שהרי נתינת עין לגרש אינה יוצרת שום חלות גירושין. לכאורה, שיטה זו סוברת שקניין פירות נתקן דווקא למצב שבו קשר הנישואין הוא קשר של קיימא. ברגע שהבעל החליט להתיר קשר זה, הפקיעו ממנו את הקניין בנכסי אשתו.

 

  והנה, עיין בפירוש הרשב"ם בבבא בתרא (דף קמ"ו: ד"ה נפלה): "ואמרו חכמים, הואיל ונכנס אחריה לבודקה, מתה אינו יורשה. דכיוון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום, ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו, אינו זוכה בירושה. ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה, כדאמרינן במסכת גטין: משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעלפירות". בדרך אגב יש להעיר שרק רבי שמעון סובר כי מוציאין לפירות משנתן עיניו לגרשה, ואנחנו סומכים עליו רק בשעת הדחק, כדאיתא לקמן (דף י"ט.). נראה שרשב"ם מסכים עם בעלי התוספות שגם רבנן, הסוברים משעת חתימה (לפי ריש לקיש), סוברים עקרונית משנתן עיניו לגרשה, אלא שהם דורשים גם קול משום תקנת הלקוחות. ובנוגע לירושת הבעל עניין תקנתהלקוחות אינו שייך.

 

  אבל עיקר החידוש בדברי הרשב"ם הוא הרחבת דין סוגייתנו לזכות ירושת הבעל.   על כורחנו שאין מדובר בתקנה מקומית, הנוגעת אך ורק לזכות הבעל בנכסי אשתו. לפי הרשב"ם אנו עוסקים בהפקעת זכויות הבעל באופן כללי משעה שנתן הבעל עיניו לגרש את אשתו. דין זה היה קל יותר להסבר אם היה מדובר על גירושין חלקיים החלים לעניין הצד הממוני של הנישואין.אלא שכבר ראינו כי לפי הרשב"ם עקרון הגירושין החלקיים אינו שייך.

 

  נראה שקביעת "נתן עיניו לגרשה" אינה משום שחז"ל לא רצו לתת את נכסי האישה לבעל הואיל והנישואים עומדים לפני סיומם, אלא משום שמשנתן עיניו לגרשה כל אופי הנישואים משתנה. קביעות הקשר בין בני הזוג היא המגדירה אישות בניגוד לזנות. וכך שנינו בכתובות (דף נ"ד:): "רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות".וגרסינן בסנהדרין (דף כ"א.): "מאי נשים ומאי פילגשים? אמר רב יהודה אמר רב: נשים בכתובה ובקידושין, פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין". ויש הגורסים "פילגשים- קידושין בלא כתובה".   היסוד המשותף לשני המקורות האלה הוא שהכתובה יוצרת את הקביעות לנישואין, והיא הגורמת לכך שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו.   ואמרינן לקמן (דף צ'.): "אמר ליה רב משרשיא לרבא: אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו? קרי עליה: אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך". ועיין בנדרים (דף כ':) בעניין בני גרושת הלב, ובר"ן שפירש שם: "שגמר בלבו לגרשה". תורף הדברים: כבר כוונת הבעל לגרש את אשתו משנה את אופי הקשר ביניהם, ולכן משנתן עיניו לגרשה מתבטלת המערכת שתיקנו חז"ל בין איש לאשתומאליה.

 

  יש לציין שלדעת הרשב"ם נתן עיניו לגרשה אינו רק משעה שכתב את הגט. בסוגיא בבבא בתרא אין מדובר על אדם שכתב גט, אלא על מי שהחליט לגרש את אשתו אם ימצא בה מום. עוד הוסיף הרשב"ם, שגם קטטה בין בני הזוג יכולה לגרום לגדר "נתן עיניו לגרשה". וכן נראה מסברה, ש"כתיבת הגט" לאו דווקא, אלא כל מציאות המעידה על כוונת הבעל לגרש במשמע.   אבלעיין בתוספות (ד"ה ריש לקיש) שמי שכתב גט מאוחר אינו נחשב לנתן עיניו לגרשה משום שאין הגט ראוי לגרש בו כעת. ולאור דברינו הדבר צריך עיון, שהרי מכל מקום גילה שבדעתו לגרשה. ודוחק לומר שאין בזה כוונה לגרשה הואיל והגט מחוסר זמן.

 

  והנראה לומר בזה, שלפי תוספות דווקא כתיבת גט שנינו. אבל דבר אחר המעיד על כוונה לגרש אינו נחשב נתן עיניו לגרשה. וטעם הדבר, שכתיבת הגט שונה מכתיבת שטרות בעלמא. כאשר אדם כותב שטר, אין הוא אלא עושה פעולה שהיא בגדר מכשיר למסירת השטר, ואין משמעות עצמאית למעשה הכתיבה. גט אישה יוצא מכלל זה, שהרי יש הלכות הקשורות למעשה הכתיבה עצמו:ציווי הבעל, לשמה, וכו'. ומו"ר הגרי"ד סולובייציק זצ"ל הסביר שזה משום שכתיבת הגט אינה רק הכשר מעשה הגירושין, אלא היא גופא תחילת תהליך הגירושין, כדברי הכתוב "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כ"ד, א). ולכן הבעל מפסיד את זכויותיו דווקא כשהתחיל לגרש את אשתו. אבל הרהורים או הצהרת כוונות אינם מעלים ואינם מורידיםלעניין זה. וגם כתיבת הגט נחשבת לנתן עיניו לגרשה רק אם הגט ראוי לגרש בו. אבל אם כתב גט מאוחר אין להגדיר את הכתיבה כתחילת מעשה הגירושין, ואין הבעל מפסיד את זכויותיו בנכסי אשתו.

 

  וגרסינן לקמן (דף י"ח.): "איתמר: מאימתי מונין (1) לגט? רב אמר: משעת נתינה, ושמואל אמר: משעת כתיבה". לכאורה יש להקשות על שיטת שמואל: מדוע מונים שלושה חודשי הבחנה משעת כתיבת הגט? אמנם אין לחשוש לביאה אחרי כתיבת הגט, אך מכל מקום אין מתחילים למנות עד שעת הגירושין עצמם. ואפילו אם היה הבעל חבוש בבית האסורים לפני מסירת הגט, חייביםלחכות עוד שלושה חדשים משעת הגירושין לדעת רבי מאיר, ששמואל עצמו פסק כמותו (כתובות דף ס':). מכאן הוכיח מו"ר זצ"ל שלפי שמואל משמעות שעת כתיבת הגט אינה שמן הסתם לא בא על אשתו אחר כך, שהרי ברור שכתיבת הגט אינה עדיפה ממאסר לעניין זה. אלא כתיבת הגט היא תחילת תהליך הגירושין כדאמרינן לעיל. ולפיכך מכתיבת הגט ואילך כבר פקע ממנו ההיתרלבוא עליה, ולגבי היתר הביאה כבר פסקה האישות.

 

(1) הכוונה למניית "שלושת חודשי ההבחנה"- חכמים גזרו שאישה שנתגרשה או נתאלמנה לא תינשא בתוך שלושה חודשים מגירושיה או ממות בעלה, כדי למנוע ספקות בנוגע לזהות אביו של בנה אם תלד שישה או שבעה חודשים לאחר הגירושין או מיתת הבעל ("ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון").

 

 

מקורות לשיעור הבא:

1. דף י"ז: "אמר ליה אביי.... קלא אית להו", תוד"ה גזייה,

עיין תוספות דף י"ז. ד"ה משום בת אחותו.

2. יבמות דף ל"א: "אב"א משום דלא אפשר.... קאתי",

תוד"ה להצלה, [ערוך לנר שם].

3. דף י"ח. תוד"ה הנהו קלא.

4. רמב"ם וראב"ד הלכות גירושין א', כו, חידושי הרשב"א גטין דף "ז: ד"ה גזייה לזמן, [אור שמח על הרמב"ם עד "ודוק"].

 

שאלות:

1. מניין דייק הרמב"ם שאין הגט נפסל על ידי מחיקת הזמן?

2. מה הסברה לחלק בין גט שאין בו זמן לבין גט שנמחק הזמן שבו, הכשר לפי הרמב"ם?

3. למה אין מחייבים אשת איש שזינתה שמוציאה גט שאין בו זמן, הואיל ובחזקת אשת איש קיימא ואין אנו יודעים מתי התגרשה?

4. מה ההבדל לפי רש"י בין גזייה לזמן למחקה ליה לזמן, ומה הטעם לחילוק הזה?

 

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

     GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1999   ישיבת הר עציון