ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעור בגמרא גטין

*************

שיעור מאת הרב יאיר קאהן

 

זמן בגטין

1. דף י"ז. משנה, גמרא עד "פירות", תוד"ה מפני "וא"ת וגט שחרור...".

2. יבמות דף לא: "ומפני מה... דידה קאתי".

3. סנהדרין דף לב. "דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה... בפני לווין",

נימוקי יוסף [דף י: בדפי הרי"ף] "ואף על גב דמדאורייתא... פרק ד' אחין".

4. גטין דף פ. "היה במזרח... מילי בשילי",

תוספות רי"ד "היה במזרח... דלא שמה עדות".

5. רמב"ם הלכות מלווה ולווה י"ז, ט, הלכות עדות ג', ד,

חי' רבנו חיים הלוי שם ד"ה ונראה לומר, והנה בסנהדרין.

 

שאלות

1. לפי משמעות סוגייתנו והסוגיא ביבמות, האם זמן בשטרות הוא מעיקר הדין או רק תקנה?

2. לאור הסוגיא בסנהדרין, למה צריכים לכתוב זמן בשטרות?

3. כיצד פותר הנימוקי יוסף בעיה זו?

4. מתי עדות בכתב פסולה מדין מפי כתבם, ומתי חל עליה דין שטר והיא מתקבלת כאילו נחקרה בבית דין?

5. כיצד מתרץ רבנו חיים את הסתירה בין סוגייתנו לבין הסוגיא ביבמות?

 

 

 

זמן בגטין - דף י"ז.

 

  סוגייתנו פותחת בדיון בשאלה: למה תיקנו זמן בגטין? משאלה זו משמע שמדין תורה אין דרישה לכתוב זמן בגט, וכי חכמינו הם שתיקנו זמן בגטין בגלל סיבה מסוימת, פירות או בת אחותו. כך גם מורים דברי הסוגיא ביבמות (דף ל"א:) בעניין זמן בשטר קידושין: "ומפני מה לא תיקנו זמן בקידושין? הניחא למאן דאמר משום פירי- ארוסה לית לה פירי, אלא למאן דאמר משום בת אחותו- ליתקין זמן?". הרי שאין צורך לכתוב זמן בשטרי גטין וקידושין מעיקר הדין.

 

  ברם, יש סוגיא בסנהדרין הסותרת לכאורה הנחה זו. הגמרא שם (דף לב.) שואלת: "דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה? ורמינהו: שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה, ובאו עדים ואמרו: 'היאך אתם מעידין על שטר זה, והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני!'- שטר כשר ועדיו כשרין- חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ואי סלקא דעתך בעינן דרישה וחקירה, היכי חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו?". מקושיית הגמרא עולה כי כל שטר צריך זמן, צורך הנובע מדין בדיני עדות- דרישה וחקירה, בדיוק אותו דין שקיים בעדות בעל פה. מסקנת הגמרא שם היא: "אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם. ומה טעם אמרו: 'דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה'?-כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". הווה אומר: מדין תורה שטר ממון צריך זמן, אלא שחכמים ביטלו דרישה זו כדי שאנשים לא יימנעו מלהלוות מחשש שהדרישות המוגזמות יקשו עליהם לגבות את החוב. לפי מסקנה זו, שטרי גטין וקידושין- הזקוקים לדרישה וחקירה ככל עדות שבתורה- צריכים גם זמן מעיקר הדין, בניגוד למה שמשתמע מסוגייתנו ומן הסוגיא ביבמות שהבאנו לעיל.

[קיום דין דרישה וחקירה בדיני שטרות נובע מכך שהם מבוססים על עדות (העדות הכתובה בהם), כפי שאומרת הגמרא לעיל (דף ג.): "עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין", ובלי דרישה וחקירה עדות השטר הנה עדות שלא ניתן להזימה (1), מה שהופך אותה לעדות פסולה.]

 

א. שיטת הנימוקי יוסף

הנימוקי יוסף התייחס לבעיה זו, וזה לשונו: "וכן גט- דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא- הוא דלא בעינן דרישה וחקירה, כיוון דשכיחי טובא כהודאות והלוואות, ויש כוח ביד חכמים לעשות, משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש, ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהיה זמן כתוב בשטר מהאי טעמא, וכדאיתא בהדיא פרקד' אחין". לדבריו היו כמה שלבים בנוגע לזמן בגטין: מעיקר הדין, גט טעון זמן מדין דרישה וחקירה. אולם החכמים ביטלו זמן בגטין, כפי שביטלו זמן בשטרי ממון, והכשירו גטין שאין בהם זמן על ידי הפקעת הקידושין, על יסוד הכלל "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" (2). מאוחר יותר חזרו והתקינו זמן, משום פירות או משום בת אחותו. הסוגיא בסנהדרין דנה במצב מן התורה, ואילו סוגייתנו והסוגיא ביבמות מתייחסות לתקנה האחרונה, שבה החזירו זמן מדין פירות או מדין בת אחותו.

 

אולם דבריו דחוקים מאוד. ועיין בתומים שהקשה, שלפי דברי הנימוקי יוסף אין סיבה לתקן זמן בגטין משום שמא יחפה על בת אחותו. שהרי אפילו אם בת אחותו זינתה לפני הגט, אם נתן לה בעלה גט בלי זמן היא באמת פטורה ממיתת בית דין, הואיל וחכמים הפקיעו ממנה את הקידושין למפרע. וזה לשון תוספות לקמן (דף ל"ג. ד"ה אפקעינהו, לגבי מצב דומה של החלת גירושין שלא היו צריכים לחול מן התורה באמצעות דין אפקעינהו): "ואומר ר"י דלא קשה, דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין, אבל הכא כדין מחפה ומן התורה פטורה".

 

ב. חילוק בין זמן לגוף העדות

  נראה שניתן לתרץ קושיא זו בדרך אחרת: אמנם מן התורה גטין וקידושין צריכים זמן מדין דרישה וחקירה, כפי שאכן דייק הנימוקי יוסף. ואולם, אחרי שביטלו חז"ל את הצורך בזמן הגט כשר   מ ן ה ת ו ר ה   גם בלעדיו. בהסבר הדבר עיין ברלב"ג על התורה (דברים פרק י"ט), וזה לשונו: "שמה שהעידו העדים שראובן הרג שמעון ביום פלוני או במקום פלוני, הנה אינם מחייבים אותו מיתה מפני הרגו אותו ביום ההוא או במקום ההוא, כי באיזה יום שהרגהו חייב מיתה, ולזה הוא מבואר, שאמרם: 'במקום פלוני' ו'ביום פלוני' אינו מעצם העדות, אבל הוא לבחון עניינם אם יאמרו אמת אם לאו". מדבריו יוצא שזמן ומקום אינם חלק מהותי מהעדות, ואף על פי כן עדות בלי זמן ומקום פסולה מדין עדות שאי אתה יכול להזימה. אמנם, אפשר לומר שאם העדות אינה ניתנת לאימות על ידי אפשרות הזמה אזי גוף העדות פסול. אך ניתן גם לטעון שהואיל והזמן והמקום אינם חלק מהעדות עצמה אין חסרונם פוסל את העדות, אלא שבית דין לא יסכימו לקבלה. ולפי הצד הזה אפשר לומר שכל זה אינו אלא מעיקר הדין. ברם, לאחר התקנה הסכימו חז"ל לקבל עדות ממון גם בלי אפשרות הזמה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ומכיוון שכן, העדות היא עדות כשרה וראוי לפסוק דיני תורה על פיה, שהרי אין פסול בגוף העדות. והוא הדין לעניין עדות הגט: מדאורייתא יש לכתוב זמן בגט, אבל חכמינו תיקנו שעדות הגט תתקבל גם בלי זמן. ועל ידי קבלה זו יש כאן עדות כשרה מדאורייתא על הגט. ועל פי הסבר זה אין אנו זקוקים לדין הפקעת קידושין על מנת להכשיר גטבלא זמן.

 

  לפי הפתרונות הנ"ל, הגורסים כי מעיקר הדין זמן הנו חלק מגוף הגט, יש לדון באופי התקנה שהחזירה זמן לגטין: האם הזמן חוזר לתפקד כחלק מהותי מגוף השטר כמו שהיה מלכתחילה, או שמא התקנה שביטלה את הצורך בזמן בגוף הגט עומדת בעינה, אלא שחייבו להוסיף זמן משיקולים צדדיים של פירות או בת אחותו. ועיין בתוספות רי"ד לקמן (דף פ.) וזה לשונו:"שלמה כותבין המקום בגטין או בשטרות כדי שתראה עדות שאתה יכול להזימה שההזמה היא תלויה בזמן ובמקום... והלכך אם שינו המקום פסול הוא, דהוויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה קיימא לן דלא שמה עדות".

 

ג. שיטת רבנו חיים סולובייצ'יק  

  מאידך, רבנו חיים הלוי טען שאין כלל סתירה בין שתי הסוגיות. לפי הבנתו, לא בשתי תקופות שונות עסקינן אלא בשני סוגי שטרות. דברי הגר"ח נועדו לתרץ קושיא חמורה על שיטת הרמב"ם (הלכות עדות פרק ג' הלכה ד). הרמב"ם פוסק: "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר 'על פי שנים עדים'- מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות, אלא מפיהן ולא מכתב ידן". ועיין עוד ברמב"ם הלכות מלווה ולווה פרק י"ז הלכה ט. מדברי הרמב"ם משמע שעדות שטרות אינה אלא מדרבנן. וכבר תמה עליו הרמב"ןבהשגותיו לספר המצוות (שורש שני), ששטרי גטין וקידושין מועילים מדאורייתא.

 

  הדיון בשאלה זו קשור לאחד הנושאים המרכזיים ביסוד המושג שטר: מתי חל הדין כי שטר ועדיו כשרים כאילו נחקרו בבית דין, ומתי נחשב השטר לעדות בכתב הפסולה מדין 'מפיהם ולא מפי כתבם'? לא כאן המקום להיכנס לעובי הקורה של בעיה זו, שנידונה בהרחבה בסוגיות אחרות (עיין לדוגמא תוספות כתובות דף כ. ד"ה ורבי יוחנן). רוב הראשונים סוברים שדין שטר שייך רק כאשר יש דעת המתחייב, אולם בלי דעת המתחייב אין כאן אלא עדות בכתב, שהיא עדות פסולה. בהסבר שיטה זו יש לומר כי כל אופייה של עדות הוא הוכחות הבאות מאנשים שאינם צד בדין, שהרי נגיעה של העד בנושא עדות או קרבתו לאחד הצדדים פוסלת אותו.   ובזה יש הבדל ברור בין טענות בעלי הדין- ואפילו טענות חזקות כטענת ברי או מיגו (לפי ההבנה שמיגו פועל מדין כוח הטענה)- לבין עדות. שטר יוצא מכלל זה, שהרי הוא עדות הנמסרת מבעל דין אחד לחברו. הצד שהעדות מעידה נגדו (המתחייב) מוסר שטר לבעל דינו כדי שתהיינה לו הוכחות אם הנושא יגיע לבית דין, ולכן אין בזה פסול של 'מפי כתבם'. וכך כתב בעל המאור ביבמות (דף ט. בדפי הרי"ף): "ולי נראה דפירוק הנכון כך: מפי   כ ת ב ם   הוא שפסולה עדותן, אבל מפי   כ ת ב ו   לא, וכל שטרי הלוואה ומיקח וממכר, הלווה והמוכר הוא שמצווה את העדים ואמר 'כתבו וחתמו', וכן בגטי נשים, ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו, ואם אי אתה אומר כן עקרת מה שכתוב בקבלה: 'וכתוב בספר וחתום והעד עדים', ומקרא מלא כתוב בתורה: 'וכתב לה ספר כריתות', אלמא כל כהאי גוונא כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים". אבל אם השטר לא נכתב על ידי המתחייב, חל עליו דין עדות רגילה, ולכן העדים חייבים להגיד עדותם בבית דין בעל פה ולא מפי כתבם.

 

בניגוד לדעה זו, לדעת הרמב"ם גם שטר שנכתב ונמסר על ידי המתחייב פסול מן התורה מדין מפי כתבם. משמע, אם כן, שלפי הרמב"ם אין כלל דין שטר מן התורה, וכל המושג של שטרות אינו אלא המצאה מדרבנן.

 

  בהסבר שיטת הרמב"ם, חילק הגר"ח בין שטרי ראיה לבין שטרי קניין. שטרי ראיה אינם גורמים לשום חלות קניין. לדוגמא: הלווה מוסר שטר הלוואה למלווה כדי שתהיה לו הוכחה לקיום החוב. מסירת השטר מתעדת את החוב אבל אינה יוצרת אותו. לעומת זאת, על ידי מסירת שטר קניין הבעלות עוברת מן המקנה לקונה. הגר"ח טען כי דברי הרמב"ם, ששטרות הם מדברי סופרים, נאמרו ביחס לשטרי ראיה, שעליהם חל דין 'מפיהם ולא מפי כתבם' גם אם נכתבו ונמסרו על פי דעת המתחייב. שטרות מדין תורה הם רק שטרי קניין, שעיקר תפקידם אינו להוכיח אלא ליצור חלות מסוימת. וזה לשונו: "דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וסבירא ליה דאין שטר אלא מה שנעשה לקניין כמו גטין וקידושין ושחרורים וקניינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מדין תורה, אבל מה שנעשה רק לראיה, בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפי כתבם".   ובכך נפתרה קושיית הרמב"ן מגטין וקידושין- הואיל והם שטרי קניין (כלומר שטרות היוצרים חלות מסוימת), המועילים מן התורה אפילו לשיטת הרמב"ם.

 

  מורנו ורבנו הגרי"ד סולובייצ'יק הוסיף כי לאמתו של דבר גם הרמב"ם מסכים שעיקר דין שטרות מבוסס על דעת מתחייב. אלא שביחס להוכחות, שהן תיעוד העובדות, המושג דעת מתחייב אינו קיים: העובדות אינן בבעלותו של אחד מבעלי הדין, היכול, ברצותו, למסרן לחברו. לפי דעתו, המושג דעת מתחייב שייך רק בשטרי קניין, הואיל ובהם יש דעת מקנה שביכולתו למסור לקונה.

 

  על פי המהלך של הגר"ח, אין שום סתירה בין הסוגיות השונות בעניין זמן בגטין. הגמרא בסנהדרין דנה בשטרי ראיה, שבאופן עקרוני אינם שטר אלא עדות בכתב, ולכן היא דורשת זמן מדין דרישה וחקירה, ככל עדות בעלמא. לעומת זאת, בסוגייתנו ובסוגיא ביבמות מדובר בשטרי גטין וקידושין, שהם שטרי קניין, ולכן חל עליהם דין שטרות מן התורה, והעדים החתומים בהם נחשבים כמי שנחקרה עדותם בבית דין. והואיל ובשטרות עסקינן, דרושה לנו רק גוף העדות עצמה, ולא דיני עדות, הקשורים לקבלת העדות בבית דין, שאינם דרושים לשטרות שבהם העדות נחשבת כאילו כבר נחקרה. וזה לשון רבנו חיים: "ועל כן נראה פשוט דזה דקאמר הגמרא עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין זהו כל עיקר גזרת הכתוב דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא בפני בית דין, והכא בשטרות לא בעינן בית דין כלל, וממילא כיוון דלא בעינן בית דין לא בעינן דרישה וחקירה".

 

ד. אופי ספר כריתות

  יש להוסיף שכל הדיון דלעיל מבוסס על ההנחה שיש לגט מעמד של שטר רגיל. אולם כבר ראינו בשיעור הקודם כי ייתכן שיש לגט מעמד ייחודי של 'ספר כריתות' שבאמצעותו הבעל משלח את אשתו. לפי הבנה זו, הגט אינו דברי העדים אלא דברי הבעל, והעדים באים רק כדי לתת תוקף לדבריו, וממילא לא בעדות עסקינן, ולא שייך זמן מדין דרישה וחקירה כלל ועיקר.

 

 

 

(1) 'הזמת עדים' פירושה הוכחת שקריות עדותם ע"י הבאת עדות נגדית כי אותם עדים היו במקום אחר בשעה שבה אירע, לדבריהם, המעשה שעליו העידו ("עמנו הייתם"). עדות שאינה מכילה פרטי זמן ומקום הנה, לפיכך, עדות שאינה ניתנת להזמה, והיא פסולה מדין "עדות שאי אתה יכול להזימה".

 

(2) העיקרון "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש"   פירושו כי כל מי שמקדש אישה עושה זאת על דעת חכמים, והוא מתנה את חלות הקידושין בהסכמתם. על יסוד עיקרון זה הפקיעו חכמים קידושין במקרים מסוימים שבהם ראו בכך. לענייננו, ברור כי החלת   גירושין ע"י גט הפסול מן התורה אינה יוצרת מצב שווה ערך לאפשרות שהגט כשר: לו היה הגט כשר, הייתה האישה מגורשת. הפקעת הקידושין עוקרת את קידושיה לאדם זה למפרע, ונמצא כי למעשה מעולם לא הייתה האישה נשואה לו. וראה על כך מיד בהמשך השיעור.

 

 

מקורות לשיעור הבא- "מאימתי מוציאין לפירות":

1. גמרא דף י"ז: עד "והלכתא משעת כתיבה (דף י"ח.).

2. תוספות דף י"ז. ד"ה ריש לקיש "ואומר ר"י.....".

3. תוספות רי"ד דף י"ז. עד "מוקדם ופסול".

4. דף י"ח. "ר"ש מכשיר.... אין לו פירות",

רשב"ם ב"ב דף קמ"ו: ד"ה נפלה.

 

שאלות:

1. מהן השיטות השונות בנוגע לשלב בגירושין שממנו הבעל מפסיד את זכותו בנכסי אשתו?

2. איזו גישה היא הברורה ביותר מצד הסברא?

3. לדעת ריש לקיש, במה תלויה המחלוקת בין רבי שמעון וחכמים?

4. האם "נתן עיניו לגרשה" מתייחס רק לשעת כתיבת הגט?

4. האם דין זה שייך רק לזכות הבעל בנכסי אשתו או אף לזכויות אחרות של הבעל?