לפעמים המרק הוא רק תירוץ!

פתיחה

השיעור השבוע יעסוק בהלכות ברכות על מרק. כיום, נוהגים בני ישראל להוסיף תוספות רבות למרק, ובכך משנים את ברכתו. את חלקו הראשון של השיעור נקדיש לדינו של המרק, ואילו את החלק השני לברכה על תוספותיו.

מיא דסלקא

אומרת הגמרא:

"אמר רב פפא: פשיטא לי, מיא דסלקא - כסלקא, ומיא דלפתא - כלפתא, ומיא דכולהו שלקי - ככולהו שלקי"   (ברכות לט.).

כלומר, על-פי רב פפא כל ירק שעבר שליקה (הרתחה במים), מעניק את ברכתו למים בהם נשלק. ואולם, גמרא זו סותרת את דברי הגמרא בדף הקודם:

"ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה - רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר"  (לח.).

מדברי מר בר רב אשי עולה, כי על הפרשותיו של הפרי מברכים 'שהכל נהיה בדברו'. לאור זאת נשאלת השאלה, מדוע כאשר שולקים את הפרי מברכים על המים שלו את ברכת הפרי, ולא את ברכת 'שהכל'? הרי סוף כל סוף גם מֵי השלקות הם בעצם סוג של הפרשה! על נקודה זאת עומדים התוספות על אתר:

"מיא דסלקא כסלקא - מברכין עליה בורא פרי האדמה. אף על פי שאין בה אלא מים וטעם הירקות - מברך עליהן כאשר יברך על הירקות. אע"ג דאמרינן לעיל דְמֵי פירות זיעה בעלמא הוא - יש לחלק"   (לט. ד"ה מיא דסלקא).

כלומר, התוספות מחלקים בין מי פירות (דובשא דתמרי^[1]) שהינם בגדר זיעה, למיא דסלקא שהם משהו אחר. מדוע מיא דסלקא נחשבים דבר אחר ?

בשאלה זו נחלקו הראשונים, וכך כותב הרא"ש:

"ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי, ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן בורא פרי העץ" (רא"ש פרק ו', סימן יח).

על-פי הרא"ש, החילוק בין מי פירות למי ירקות (מיא דסלקא) הוא טכני. במי ירקות טעם הירק מורגש במים, מה שאין כן במי פירות. במידה שהפרי יתן טעם חזק במים, יברך 'בורא פרי העץ' גם על מים אלו.

בדבריו בשו"ת, מוסיף הרא"ש קריטריון נוסף:

"ולא דמי למיא דשלקי - דהנך עיקר בישולם בשביל הירקות, הלכך, כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם"   (כלל ד' סימן טו).

כלומר, כדי שהמים יקבלו את ברכת הפרי, צריך שעיקר הבישול של המים יהיה בשביל הירקות ולא די בטעם לחוד.

דומים לשיטת הרא"ש, אך שונים בתפיסה, מסבירים תלמידי רבנו יונה:

"וא"ת בדובשא דתמרא אמאי מברכינן עלייהו שהכל כשהוא בעין? דכי היכי דאמרינן הכא מיא דכלהו שלקא ככלהו שלקי, ה"נ הוי לן למימר דמשקה התמרי דיינינן כמו התמרי! וי"ל דהתם אשתנו לגריעותא ולפיכך מברכין עלייהו ברכה גרועה יותר, אבל הכא לעילויא אשתנו ומברכינן עלייהו ב"פ האדמה. ועוד א"ת בשכר של שעורים אמאי לא מברכינן עליה בפה"א כמו על השעורין עצמן, מפני שאם נשתנו לעילויא אשתנו. וי"ל דלא דמי למי השלקות, דמי השלקות דרך לאכול בהן הפת כמו בשלקות עצמן ולפיכך חשיבי להו כמו השלקות שעדיין לא יצאו מתורת אוכל לגמרי, אבל השכר יצא מתורת אוכל לגמרי ולפיכך יצא מדינו הראשון ואין מברך עליו אלא שהכל..."  

  (כז: בדפי הרי"ף, ד"ה ומיא).

תלמידי רבנו יונה מוספים למגרש שני נימוקים נוספים:

I.  דבר ראשון קובעים תלמידי רבנו יונה כי יש לחלק בין מקרים בהם השינוי משבח את הפרי, למקומות בהם הוא גורע מטעמם. במי שלקות השינוי משבח את הפרי, ולכן מברכים עליו את ברכת הירק. לעומת זאת, בדבש תמרים   השינוי גרע מטעם הפרי ולכן מברכים עליהם שהכל.

II.  תירוצם השני של תלמידי רבנו יונה, דומה אך שונה לתירוצו של הרא"ש. לטענתם, המנהג הוא ללפת במיא דסילקא את הפת, והם בעצם מעין סלט נוזלי של הפרי, ולכן מברכים עליהם את ברכת הפרי. לעומת זאת, במי בשכר ובמי פירות, מטרת השליקה הינה להפוך את הפרי מאוכל לנוזל, ולכן ברכתו תהיה שהכל.

הנפקא-מינה בין תירוצו של הרא"ש להסברם של תלמידי רבנו יונה, תתרחש במי פירות שנוהגים לשולקם (לדוגמה: המאכל האשכנזי 'קומפוט' - מרק פירות). לרא"ש הברכה על המים צריכה להיות 'בורא פרי העץ' שכן שני התנאים מתקיימים בקומפוט (הפירות נותנים טעם במים, ונוהגים לשולקם), ואילו לתלמידי רבנו יונה, כל עוד לא נוהגים ללפת במאכל זה את הפת, יש על מים אלו שם משקה ולא שם אוכל, וממילא הברכה היא שהכל[2].

שיטת הרמב"ם

בשונה מכל הראשונים, לרמב"ם ישנה שיטה ייחודית בפירוש הסוגיה:

"ירקות שדרכן להשלק - שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן, שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן"   (הל ברכות פ"ח, הל' ד).

על-פי הרמב"ם על-מנת שמי השלקות יקבלו את ברכת הירק, יש צורך שהשליקה תהיה למטרת סחיטה (-מיצוי הפרי). אם-כן, דעת הרמב"ם הינה הופכית לדעתם של תלמידי רבנו יונה: כפי שראינו לעיל, תלמידי רבנו יצאו מתוך נקודת הנחה שעל משקה לא ניתן לברך את ברכת הפרי. לדעתם, החידוש של הגמרא לגבי מיא דסלקא הוא דווקא בדברים כעין מי סלק בהם נוהגים ללפת את הפת, ואז לא בטל שם אוכל מהפרשות הפרי שנכנסו למי השלקות. לעומתם הרמב"ם סבר כי הפשט לגבי מיא דסלקא הוא שגם על נוזלי הירק מברכים את ברכתו אם המטרה היא מיצוי הנוזלים.

מיץ תפוזים

מה דינם של מי סחיטת פירות? בעניין זה כתב הטור:

"...כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל כ"ש אם סחטן שמברכין על מימיהן כדרך שמברך עליהם. ואינו נראה כן. דודאי כשסוחטין אותם משתני לגריעותא. וראיה לדבר: משקין היוצאין מן הפרי שמברכין עליו שהכל, ואם בשלם מברך על המרק כברכת הפרי לפי מה שכתבתי למעלה בשם א"א הרא"ש ז"ל" (טור אורח-חיים סימן ר"ה).

על-פי ר' יחיאל, גם על מיץ תפוזים מברכים בורא פרי העץ. לעניות דעתי גם הרמב"ם וגם רבנו יחיאל הבינו שמצב הצבירה של הפרי אינו מעקב לעניין ברכה. כל השאלה היא האם הנוזל שנמצא לפנינו הוא הפרשה בעלמא ואז ברכתו שהכל, או שמדובר במיצוי של הפרי ואז אנו רואים את הנוזל כפרי עצמו.

לסיכום, ראינו שהראשונים נחלקו בשאלה כיצד יש לתפוס מי שלקות - סוג של סלט נוזלי או שמא כמי המיצוי של הפרי.

עיקר וטפל

גישה שלישית להסבר מחלוקת הסוגיות נמצאת ברבנו המאירי וז"ל [3]:

"...או שמא לא אמרו מיא דכלהו שלקי כשלקי אלא להודיע שהמים טפלין והתבשיל עקר ואין צריך לברך עליהם כלל, אבל אם שותה אותם בלא תבשיל נראה לי שמברך שהכל".

על-פי המאירי לא נחלקו הסוגיות בשאלה מה יש לברך על הפרשת הפרי, וכולם מודים שיש לברך עליהם שהכל. לדעתו, הגמרא לגבי מיא דסלקא (לט.) רק רצתה להעיר שבשלקות של ירקות המים טפלין לתבשיל, ולכן יברכו על העיקר = השלקות, ויפטרו את המים.

כיוון נוסף בו ניתן לפתח את רעיון זה של עיקר וטפל, נמצא בספר 'עיניים למשפט' לרב אריאלי[4]:

"...ולכאורה יש לחלק בזה בין אם נותן הרבה מים בירקות והמרק צלול כמו משקה לא כמו תבשיל ועיקרן לשתיה, בין אם עיקר סחיטת מי הירקות ונותן את המים רק מעט לצורך בשולם שאז כגופם דמי"[5].

לשיטתו של הרב אריאלי הכל תלוי בתפקיד המים: אם מטרת המים הינה למצות את הנוזלים הפנימיים, ועיקר התבשיל הינו מיצי הירק - אזי הברכה היא 'בורא פרי האדמה'. אולם, אם המים עומדים לעצמם והירק הוא רק תבלין - אזי הברכה תהיה שהכל.

היחס שבין המים לירק

מחלוקת דומה, מופיעה ב'פרי-מגדים' בפתיחה להלכות ברכות (ד"ה התנאי הראשון). השאלה בה נחלקו שם האחרונים הינה האם כאשר יש רוב מים כנגד הירקות, ברכתם תהיה עדיין 'בורא פרי האדמה', או שמא מאחר שהמים מרובים ומהווים את עיקר התבשיל, ברכתם שהכל.

שיטת הפמ"ג והט"ז שם היא שגם אם המים הינם העיקר, ברכתם תהיה 'בורא פרי האדמה' והם בטלים לגבי הירקות. לעומת זאת, דעת ה'עולת תמיד' היא שאם יש יותר מששה חלקים של מים כנגד הירק ברכתם שהכל. מקור דבריו של ה'עולת תמיד', הינו מדין יין מזוג, ששם הוספת מים בכמות מסוימת מפקיעה שם יין מהנוזל.

לעניות דעתי, דבריו של הרב אריאלי לעיל פוטרים את המבוכה. שכן, לפי דבריו השאלה שצריכה להישאל היא מהו תפקיד המים, ולא מעמדם - עיקר או טפל.

בהקשר זה נעיר כי הט"ז מבין שדין מי שלקות נאמר דווקא במים שהם בטלים לירק, אולם בשאר משקים חומץ וכדומה אין לברך את ברכת הירק. לפי סברת הרב אריאלי יש לבחון את הדברים, ויכול להיות שגם חומץ יתפקד כנוזל.

למעשה

לגבי מי ירקות כתב השו"ע:

"על המים שבישלו בהם ירקות, מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אע"פ שאין בהם אלא טעם הירק. והני מילי כשבשלם בלא בשר, אבל בישלם עם בשר - מברך עליו שהכל"

  (אורח חיים סי' ר"ה סעיף ב).

ואילו לגבי מי פירות פוסק השו"ע:

"פירות ששראן או בשלן במים, אף-על-פי שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים אלא שהכל. והרא"ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בפה"ע" (אורח חיים סי' ר"ב סעיף י).

להלן נביא סיכום תמציתי של הלכות שקשורות לענייני מרק. מאחר שהדבר נוגע למעשה נעסוק במגוון רחב של נושאים, אולם בחלק מהנושאים עדיין לא הרחבנו את הדיבור ובעז"ה נשתדל לעסוק בהם בהמשך[6].

מרק ירקות

מאחר שכיום נוהגים להוסיף למרק תבלינים ואבקות מרק, אין למרק דין של מי שלקות שכן הטעם אינו נובע בהכרח מהפרי כי אם מהתוספות^[7]. המקור לדין הנ"ל נמצא בדברי הטור:

"...והיה אומר א"א הרא"ש ש"ל דוקא כשבשלם בלא בשר, אבל בשלם עם הבשר - טעם הבשר שבמרק חשיב עיקר ומברך עליו שהכל"   (סימן ר"ה).

אם מדובר במרק שיש בו רוב ירקות, אזי ניתן לברך על הירקות 'בורא פרי האדמה' ולפטור בכך את המים הטפלים. כאשר המרק מדולל והרוב הוא הנוזל, הברכה תהיה 'שהכל'^[8].

 מרק עוף עם ירקות

על המרק מברך 'שהכל', כפי שראינו לעיל בדברי הרא"ש. לגבי הירקות, יש לבדוק: אם הירקות ניתנו רק לצורך הוספת טעם - הם נתבטלו למרק ומברך שהכל. אולם אם הם נתבשלו כדי שיאכלו אותם בסעודה בפני עצמם ברכתם 'בורא פרי האדמה'^[9].

מרק עם אטריות

אם האטריות נמצאות במרק בכמות זעירה - לא מברך על האטריות. במידה והאטריות נמצאות בכמות נכבדת, אזי האטריות עיקר והמרק נפטר בברכת מזונות על האטריות. אם הכמות היא בינונית, אזי מדובר במצב של ספק אם ברכת המזונות פוטרת את המרק, ולכן טוב לפטור את המרק על-ידי ברכה על דבר אחר שברכתו שהכל^[10].