!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

נטע רבעי


ט"ו בשבט הגיע

"ר"י ב"ר סימון פתח: אחרי ה' א-להיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה?! אותו שכתוב בו (תהילים ע"ז) 'בים דרכך ושבילך במים רבים', ואתה אומר אחרי ה' תלכו? ובו תדבקון - וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה?! אותו שכתוב בו (דברים ד') 'כי ה' א-להיך אש אוכלה', וכתיב (דניאל ז') 'כורסיה שביבין דינור' וכתיב (שם) 'נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי', ואתה אומר ובו תדבקון?! אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הה"ד (בראשית ב') ויטע ה' א-להים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הה"ד כי תבאו אל הארץ"   (ויקרא רבה פרשה כ"ה).

לקראת חג ט"ו בשבט הקרב ובא, נעסוק השבוע בעניין מצוות התלויות בארץ.

פתיחה

מצוות ערלה נזכרת לראשונה בספר ויקרא, וכך כותבת התורה:

"וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלהיכם"

  (שמות י"ט, כג-כה).

הדין הוא כי במשך שלושת שנותיו הראשונות של העץ, אסורים פירותיו באכילה ומוגדרים כערלה, ואילו בשנה הרביעית הפירות נמצאים במצב ביניים - קודש הילולים - ויש להם דינים מיוחדים. מבחינה הלכתית פירות אלו דינם כמעשר שני, ולפיכך, מותר לאוכלם בירושלים בלבד או לחילופין לחללם על מטבע.

שאלת המפתח בענייני ערלה ורבעי היא האם מדובר בשתי מצוות שונות, או שמא במצווה אחת. במילים אחרות: האם נטע רבעי היא הערלה של השנה הרביעית (עם כמה פרטים שונים), או שמא מדובר במצווה עצמאית.

בשיעור זה ננסה לעמוד על היחס שבין שתי מצוות אלו, תוך כדי התייחסות לשאלת המפתח האם דין רבעי נוהג בחו"ל.

נטע רבעי או כרם רבעי

ראשית, חשוב לציין כי אצל חז"ל אנו מוצאים שתי שמות לפירות השנה הרביעית: כרם רבעי ונטע רבעי. נשאלת השאלה האם יש משמעות לשמות השונים, או שמא מדובר באותה גברת בשינוי אדרת? הגמרא בריש פרק שישי מבינה שמדובר בשתי שמות שונים:

"דאתמר רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי" (ברכות לה.).

מחלוקת זו מובאת בגמרא שם בקשר לחיוב ברכה ראשונה, אולם קישור ספציפי לעניני ערלה אנו מוצאים ברבותינו הראשונים.

ערלת חוץ לארץ

האם ערלה אסורה גם בחוץ לארץ? בשאלה זו דנה הגמרא בקידושין:

"אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ערלה בחוץ לארץ - הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: והתניא ספק ערלה בארץ - אסור, בסוריא - מותר (בחוצה לארץ - יורד ולוקט)! אישתומם כשעה חדא, אמר ליה: אימא כך נאמר: ספיקא מותר ודאה אסור"   (קידושין לט.).

אם-כן, למסקנת הגמרא ערלת חוץ לארץ אסורה הלכה למשה מסיני רק במצב של ודאי ולא בספק. כך גם פוסק הרמב"ם להלכה:

"במה דברים אמורים? בנוטע בארץ ישראל, שנאמר "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא י"ט, כג); אבל איסור עורלה בחוצה לארץ - הלכה למשה מסיני, וודאי העורלה בחוצה לארץ - אסורה, וספקה - מותר"   (הל' מאכלות אסורות פ"י, הל' י).

מה אופי איסור זה בחו"ל? בעניין זה דן ר' חיים מבריסק:

"דהנה יש לפרש הלכה דערלה נוהגת בחוץ לארץ בתרי גווני... וכדחזינן דבעיקר ההלכה נאמר דערלת חו"ל ודאה אסור וספקה מותר, ובארץ ישראל בין ודאה ובין ספקה אסור. אלא דצ"ע אם היכא שנוהגת ערלה בחו"ל אז היא בכלל ערלה הכתובה בתורה דעיקר הלכה באה לגילויי אקרא, דאע"ג דכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ אבל ערלה שאני ונוהגת בכל מקום, וא"כ גם ערלת חו"ל נכללה בקרא דערלה. או דנימא דהא ודאי דערלה האמורה בתורה אינה אלא בארץ ישראל וערלת חו"ל אינה נכללת בה, ורק דאסורה מהלכה, וכל איסורה הלכה למשה מסיני ולא מקרא"

(חידושי הגר"ח על הרמב"ם, הל' מאכלות אסורות פ"י, הל' טו).

על-פי הגר"ח קיימות שתי אופציות להבנת ההלכה שערלת חו"ל אסורה:

א.  מדובר בהרחבה של איסור ערלה (שבעיקרון נוהג רק בארץ ישראל) לחו"ל.

ב.  ערלת חו"ל היא דין מחודש. לא מדובר בהרחבה של הדין המקורי, אלא בהלכה למשה מסיני.

נטע רבעי בחו"ל

לאחר שראינו כי ערלה נוהגת גם בחו"ל, נשאלת השאלה, מה דינם של פירות נטע רבעי בחו"ל. האם פירות אלו זקוקים לפדיון וחילול כפירות ארץ-ישראל, או שמא ניתן לאוכלם מיידית. בשאלה זו דנו התוספות בברכות:

"ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בחו"ל, מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוטה ושוחקו ומטילו לנהר, וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי"   (לה. ד"ה ולמאן).

אם-כן התוספות והגאונים סוברים שדין רבעי נוהג גם בחו"ל אלא שקיים שוני מסוים בין דינו בחו"ל לדינו בא"י. בעוד שבא"י הדין נוהג בכל האילנות, בפירות חו"ל   הדיןקיים רק בכרם (גפן) ולא בשאר אילנות.

הרמב"ם חלק על שיטה זו, ואמר:

"ייראה לי, שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל... אבל בארץ ישראל - נוהג בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית. והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר"

  (הל' מאכלות-אסורות פ"י הל' טו).

כלומר, הרמב"ם חולק על הגאונים, וסובר שאין דין נטע רבעי וכרם רבעי בפירות חוץ לארץ. ממה נובעת מחלוקתם של הגאונים והרמב"ם?

נראה, כי ניתן להסביר את מחלוקת הרמב"ם והגאונים בשאלה שהצגנו בפתיחת השיעור: האם נטע רבעי היא מצווה עצמאית, או שמא מדובר באותה מצווה ונטע רבעי היא הערלה של השנה הרביעית. הרמב"ם סבר שמדובר במצווה אחת, וכשם שאיסור ערלה המקורי לא נוהג בחו"ל כך גם לא רבעי. הגאונים לעומתו הבינו שמדובר במצווה עצמאית, ולכן כרם רבעי נוהג בחו"ל[1].

נימוקיו של הרמב"ם

בהמשך ההלכה מביא הרמב"ם שני נימוקים לשיטתו:

"... (א) שלא אמרו אלא הערלה, (ב) וקל וחומר הדברים: ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה?"   (שם).

וננסה להסביר את דבריו:

הנימוק הראשון הוא שערלה הינו דין מחודש, ואין לך בו אלא חידושו. נראה כי דברים אלו תואמים את הצד השני בחקירה שהבאנו לעיל בשם ר' חיים. כזכור, הגר"ח העלה חקירה האם ערלת חו"ל הינה הרחבה של מצוות ערלה הכתובה בתורה, או שמא הלכה למשה מסיני שאינה קשורה לדין ערלה. את נימוקו הראשון של הרמב"ם ניתן להסביר בכך שהוא סבר שאכן מדובר בהלכה נפרדת, ואם כך אין לך בו אלא חידושו.

הנימוק השני של הרמב"ם

הנימוק השני שנותן הרמב"ם, מבוסס על קל-וחומר מסוריה: כשם שבסוריה לא נוהג נטע רבעי, וזאת למרות שנוהגות בה מדרבנן מצוות התלויות בארץ (כגון: מעשרות ושביעית), קל וחומר שבשאר הארצות (בהן לא נוהגות אותן מצוות) לא יהיה קיים דין של נטע רבעי.

הרמב"ם שואב את דבריו לקל-וחומר זה מדברי הירושלמי במעשר שני, שם נאמר:

"רבי יודה אמר: לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני בסוריא, ודכוותה אין נטע רבעי בסוריא"

  (פ"ה הל' ב).

וכך אכן פוסק הרמב"ם:

"וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא"   (הל' מעשר שני פ"ט הל' א).

במילים אחרות, קל-וחומר זה הוא בעצם קל-וחומר ממעשר שני בסוריה. אלא, שבכדי לקצר בדברים מפנה אותנו הרמב"ם להלכות מעשר שני, וסומך עלינו שנשלים את פערי הידע.

אם נשים לב, הירושלמי עצמו לא כותב שהלימוד ממעשר שני בסוריה נעשה בקל-וחומר, והוא רק כותב שהם נלמדים זה מזה. ר' חיים בחידושיו עומד על הדברים, ומעיר שאכן הקל-וחומר של הרמב"ם מופרך מעיקרו. שכן, מעשר שני חיובו בסוריה מדרבנן בלבד, מה שאין כן לגבי נטע רבעי שחיובו מדאורייתא[2]. נראה כי בכדי שנוכל להבין את ההשוואה שעושה הרמב"ם, עלינו לעמוד על שורש הפטור של מעשר שני בסוריה.

מעשר שני בסוריה

בנוגע לפטור של סוריה מן המעשרות וחיובה במעשר שני, כותב הרמב"ם את הדברים הבאים:

"מעשר שני - הואיל וטעון הבאת מקום, אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה. לפיכך, לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא"

  (הל' מעשר שני פ"א הל' יד).

למרות שמעשרות נוהגות בסוריה, אין נוהגים בה מעשר שני. המקור לדבר הוא בכור, שלמרות שדינו אמור היה לנהוג גם בחו"ל, הוא אינו נוהג מאחר שהוא טעון הבאה לירושלים. יוצא שהפטור של מעשר שני בסוריה הוא רק בגלל הדין של הבאת מקום. והדבר מחודש, שכן לכאורה היינו חושבים שמעשר שני מופקע מלהיות נוהג בחו"ל מאחר שהוא מצווה התלויה בארץ כדברי המשנה בקידושין:

"כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ   (קידושין לו:).

אלא כפי שאנו רואים מדובר בפטור נקודתי של דין הבאה, ומכאן אולי נוכל לתרץ את קושייתו של ר' חיים:

הרמב"ם הוסיף את הקל-וחומר לנימקו על-מנת למנוע בלבול. מאחר שהיינו יכולים לחשוב שדין נטע רבעי ומעשר שני בחו"ל תלוי בהבאה בלבד, עושה הרמב"ם השוואה כללית בין הדינים כדי לומר לנו שהפטור נובע מכך שמדובר במצווה שנוהגת דווקא בארץ.

הגאונים לעומת זאת המבינים שנטע רבעי ומעשר שני תלויים בהבאה, הבינו כי יש קדושה בפירות חו"ל ולכן נטע רבעי נוהג גם בחו"ל.

לסיום, נציין את פסק ההלכה:

השו"ע הביא את דעת בעלי התוספות והגאונים, ואילו את הרמב"ם בשם יש מי שאומר. הרמ"א פוסק כדעת התוס' והגאונים להלכה, כלומר שדין רבעי נוהג בחו"ל.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 9937300-02 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 



[1]   לגבי טיב החלוקה בין נטע רבעי לכרם רבעי בחו"ל - אין בידי הסבר מלא. אולם, יתכן וניתן להשליך ממחלוקת אחרת לעניינו: ידועה מחלוקת הראשונים לגבי מעשרות, האם מדאורייתא חייבים רק על שבעת המינים ועל שאר הפירות מדרבנן בלבד (רמב"ן), או שמא גם על שאר הפירות חייבים מהתורה (רמב"ם). יכול להיות שגם כאן ישנה חלוקה זהה: דווקא כרם המוזכר בפסוק נוהג בחו"ל, ואילו שאר האילנות נוהגים בארץ בלבד.   נעיר שבתוס' ר"י משמע שרבעי נוהג בחו"ל גם בשאר אילנות מדאורייתא, ואילו דעת התוס' בקידושין היא שהדבר נוהג מדרבנן בלבד.

[2]   על-מנת למנוע בלבול: לעיל הסברנו כי לשיטת הרמב"ם ערלה היא דין מחודש. ואולם, הכוונה לא היתה לומר שמדובר בדין דרבנן, כי אם בדין מדאורייתא הלכה למשה מסיני.