!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ברכה על דבר איסור


הקדמה

כפי שציינו בשבוע שעבר, השיעורים הקרובים יעסקו בענייני ברכות, והשבוע נעסוק במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעניין חובת ברכה במקום איסור. דרך מחלוקת זו ננסה לעמוד על מספר נקודות הקשורות להלכות ברכות.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד

כתב הרמב"ם:

"כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה[1] - אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. כיצד? הרי שאכל טבל, ואפילו טבל דדבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא ניטלו כל תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן - אינו מברך; ואין צריך לומר, אם אכל נבילות וטריפות, או שתה יין נסך, וכיוצא בהן" (הלכות ברכות פ"א הל' יט).

על דברים אלו השיג הראב"ד:

"כתב הראב"ד: טעה בזה טעות גדולה. שלא אמרו שאין מברכין, אלא שאין מזמנין עליהם, לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור, והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון, אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהגו"   (שם).

מדברי הראב"ד נראה כי הוא הבין שמקור דברי הרמב"ם נובעים מן המשנה בתחילת פרק שישי:

"שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו. אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו"   (ברכות מה.).

לשון הרמב"ם אכן מזכירה מאוד את לשון המשנה, ונראה שזה מה שהניא את הראב"ד להניח כי זהו המקור להלכה זו. נראה כי הסבר המשנה לדעת הרמב"ם הוא, כי מי שאכל איסור אינו יכול להצטרף לזימון מכיוון שהוא אינו מברך. ואם כך, בכל מקום שאדם אוכל דבר אסור אין לברך.

כך אכן כתב הכסף-משנה על אתר:

"כתב הראב"ד טעה בזה טעות גדולה וכו' למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל. טעמו מדתנן (ברכות מה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן; אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליהם. ומשמע ליה ז"ל דלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם אבל ברוכי מברכי"   (שם).

מעבר לקושייתו של הראב"ד, נראה כי ניתן להוסיף קושיה נוספת על הרמב"ם: גם אם נבין מהמשנה שאנשים אלו אינם מצטרפים לזימון כי הם אינם מברכים, הרי שבמשנה מדובר רק על ברכה אחרונה ולא על ברכה ראשונה. ייתכן שגם אם אין חובה לברך את הברכה האחרונה, עדיין יהיה צורך בברכה ראשונה.

בהמשך דבריו, כתב הכסף-משנה כי הרא"ש הסכים עם דעת הראב"ד, ואף הוכיח זאת מהברייתא המובאת במסכת סנהדרין:

"רבי אליעזר אומר: הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה - כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ! ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה'"   (סנהדרין ו:).

הרא"ש הבין, כי כוונת הברייתא היא שעל אף שהמברך במקרה כזה נקרא מנאץ - עליו לברך. ואולם נראה כי ניתן להבין את הברייתא גם באופן אחר ולומר, כי בכך שהברייתא אומרת שהגזלן אינו מברך אלא מנאץ, כוונתה היא שאסור לו לברך. ר' אליעזר אומר כי לא רק שאין בברכתו כל תועלת, יש בה אפילו נזק מסוים.

ביאור המחלוקת

לאחר שהבאנו את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, עולות כמה שאלות לגבי מחלוקת זו:

·  על איזה סוג ברכות נחלקו: האם רק על ברכות הנהנין, או גם על ברכות המצוות?

·  האם הם חולקים גם במקרה ואדם אוכל דבר איסור, אך יש לו היתר לאכול זאת (למשל, חולה מסוכן שעליו אכול זאת על מנת להבריא)?

·  מה דינו של מי שהיה אנוס לאכול דבר אסור, האם גם אז נחלקו?

·  מה יהיה במקרה שאדם אוכל דבר מותר, שאסור רק לו (למשל מי שנדר שלא לאכול דבר מסוים)?

בהמשך נעסוק גם בנקודות אלה, תוך נסיון לעמוד על יסוד המחלוקת.

ברכות המצוות

לגבי השאלה הראשונה: הרמב"ם כתב את דבריו בבירור על ברכות הנהנין, אולם מסברה נראה כי אין לחלק והוא יפסוק את אותו הדין גם לגבי ברכות המצוות. זאת משום, שבברכות המצוות שייך דין מצווה הבאה בעבירה, ואם המצווה אינה נחשבת למצווה - ברור שאין לברך עליה.

לגבי דעת הראב"ד, ייתכן והוא יודה לרמב"ם בברכות המצוות. ייתכן כי לדעתו, בניגוד לברכות הנהנין בהן יש אחרי הכל הנאה (למרות שהדבר אסור) ולכן יש לברך, בברכות המצוות אין לברך על מצווה הבאה בעבירה מאותו הטעם שציינו לעיל. מנגד, ייתכן והראב"ד יאמר כי למרות שהמצווה באה על-ידי איסור, עדיין היא מצווה ויש לברך עליה.

כיוון דומה לדברים שהעלינו בדעת הראב"ד לעיל, עולה בדברי המאירי בסנהדרין (ו:). המאירי שם כותב כי אדם שגזל חיטים והפכם לעיסה מברך על הפרשת החלה מכיוון שקנה אותם בשינוי, ואילו אדם שגזל עיסה אינו מברך על הפרשת החלה כי לא היה קניין. בניגוד לכך, כותב המאירי כי מי שאכל את העיסה, מברך בתחילה ובסוף מכיוון שהוא נהנה. נראה, כי המאירי סובר כאפשרות הראשונה שהעלנו לדברי הראב"ד, כי על ברכות הנהנין יש לברך בכל מקרה כיוון שיש כאן הנאה, אך לגבי ברכת המצוות כל עוד המצווה באה על-ידי עבירה, היא אינה מצווה ואין לברך עליה. לעומת זאת, נראה כי הרא"ש שהבאנו לעיל סובר כמו האפשרות השנייה, שגם בברכת המצוות יש לברך על מצווה שבאה ע"י עבירה.

לכאורה, נראה כי דברי המאירי פשוטים יותר, משום שבפשטות ברכת הנהנין נתקנה על ההנאה שיש לאדם, והנאה זאת קיימת בין בדבר היתר ובן בדבר איסור. לעומת זאת, ברכת המצוות לא שייכת כאשר המצווה באה על-ידי עבירה והיא לכאורה איננה נחשבת למצווה.

כיוון אחר להסבר המחלוקת, נעוץ בהבנת דין מצווה הבאה בעבירה. בהבנת דין זה עולות שתי אפשרויות:

א.  מצווה הבאה בעבירה לא נחשבת כלל למצווה.

ב.  מצווה הבאה בעבירה נחשבת למצווה, אך היא בעייתית בגלל העבירה שהובילה אליה.

אם נלך בכיוון א' ברור שאין לברך על מצווה כזו, אולם אם נלך בכיוון ב' - ייתכן ויש בכל זאת מקום לברך עליה, כדברי הרא"ש[2].

מוכרח לאכול

שאלה נוספת העולה בהקשר זה, היא מה יהיה דינו של מי שאכל דבר איסור אך היה אנוס לאוכלו? לכאורה, הרמב"ם והראב"ד נחלקו רק בנוגע למי שהיה מזיד או שוגג, ונשאלת השאלה מה דינו של האנוס. האם הם חולקים גם כאן, או שמא שניהם מסכימים כי עליו לברך[3]?

נראה כי הדבר תלוי בהגדרתו של האנוס. כידוע 'אונס רחמנא פטריה', אך נשאלת השאלה האם אדם שנאנס לעשות עבירה נחשב כמי שלא עשה עבירה כלל, או שהוא אכן עשה מעשה עבירה אלא שאין הוא נענש על כך. אם נאמר שלגבי האנוס אין כאן כלל איסור אלא דבר היתר, נראה כי הרמב"ם יודה לראב"ד שעליו לברך על כך. לעומת זאת, אם יש כאן עדיין איסור אלא שהוא לא נענש על כך, לכאורה הרמב"ם יחלוק גם כאן, ויאמר שאין לברך במקרה כזה.

אופי הפטור

בדעת הרמב"ם עולה שאלה יסודית והיא מה מונע את חובת הברכה על דבר איסור? נראה כי ניתן להעלות שני כיוונים אפשריים:

1.  מכיוון שאסור לאדם לאכול את הדבר, אין צורך (או רצון) בברכה שלו, מעין 'בוצע בירך - ניאץ ה''.

2.  לעומת זאת, ניתן לומר כי דבר איסור כלל אינו מוגדר כדבר המצריך ברכה מצד עצמו. בדומה לדברים אחרים שאינם מוגדרים כמחייבי ברכה, כדוגמת שמן זית עליו נאמר שהוא מזיק לגוף, כך גם דבר איסור כלל אינו מחייב ברכה.

אוכל אסור ויום הכיפורים

כתב הבית-יוסף:

"ור' ירוחם כתב וז"ל: שתה שום דבר לרפואה או אכל - לא יברך עליו, שאם הוא דבר איסור ואכלו שלא במקום סכנה לא יברך, ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך. וזה הכלל כל מידי דלרפואה לא יברך עליו, כדאמרינן האי מאן דחנקתיה אומצא, כ"כ הרמ"ה בתשובה עכ"ל. ותמהני על מה שפטר מברכה לשותה דבר לרפואה. שהרי בגמרא שכתבתי בסמוך אמרינן בהדיא אע"ג דלרפואה מכוין, כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. ומה שפטר מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה, אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל ביוה"כ מברך ומזכיר של יוה"כ בברכת המזון וכ"כ הגהות מיימון בפ"ד מהלכות ברכות. ועוד שכבר נתבאר בסימן קצ"ז שהרא"ש סובר כהראב"ד שאוכל דבר איסור מברך עליו, ושם נתבאר דלהרמב"ם אינו מברך עליו. ומיהו היכא שאוכל דבר איסור לרפואת חולה נראה דלהרמב"ם נמי מברך עליו" (אורח-חיים סי' ר"ד).

הבית-יוסף משווה אכילת דבר איסור לאכילה ביום הכיפורים, והוא חולק על רבנו ירוחם ופוסק שהאוכל דבר איסור במקום סכנה מברך גם לדעת הרמב"ם. יש לציין, כי מדברי רבנו ירוחם נראה שייתכן והוא מסכים עקרונית שגם לרמב"ם היה מקום לברך במקרה כזה, אלא שהוא סובר שלעולם אין מברכים כאשר אוכלים או שותים משהו לצרכי רפואה.

בדבריו, הבית-יוסף משווה אכילת דבר אסור לאכילת דבר מותר ביום הכיפורים. ואולם, נראה שגם כאן ניתן היה לחלק בין המקרים. ייתכן והרמב"ם יודה לראב"ד שיש לברך, רק במקרה של אכילה ביום-הכיפורים שאז לחולה הדבר מותר ולכן הוא יכול לברך. אולם במקרה של דבר שמוגדר כ'חפצא של איסור', הרמב"ם יסבור שלמרות ההיתר הדבר אינו ראוי לברכה, כפי שיש דברים שפטורים מברכה מחמת הגדרת הטבעית. אולם כאמור הבית-יוסף הבין כי אין מקום לחלוקה זו.

בשאלה זו תלויה לכאורה שאלה נוספת שהעלינו קודם. מה יהיה הדין במקרה ואדם אוכל דבר שמותר לכל העולם ואסור רק לו? אם נאמר שמה שמונע את הצורך בברכה זוהי העובדה שאסור לאדם לאכול את אותו הדבר, גם כאן הוא לא אמור לברך מכיוון שאחרי הכל הדבר אסור לו. לעומת זאת, אם מה שמונע את חובת הברכה היא הגדרת הדבר כמשהו שאינו ראוי לברכה, ייתכן וכאן יהיה צורך לברך מכיוון שהדבר העומד לפניו ראוי לברכה בפי עצמו, אלא שיש לאותו אדם איסור מיוחד לאוכלו.

מקום נוסף בו מצינו נפ"מ בין ההבנות הינם דברי הט"ז:

"... אלא נראה דגם הראב"ד אינו חולק על אוכל איסור במזיד, אלא על האוכל בשוגג... ונ"ל דכ"ע ס"ל דמתני' שאמרה אכל טבל אין מזמנין היינו שאכל בשוגג דאלו במזיד הוי רשע גמור ופשיטא שאין מזמנין עמו..."   (אורח-חיים סימן קצ"ו, ס"ק א).

כלומר, הט"ז מסביר שהראב"ד מודה לרמב"ם במקרה של מזיד שאין לברך, וחולק עליו רק במקרה של שוגג. נראה כי הוא הבין שמה שמונע את הברכה מלחול זוהי העבירה שבדבר ולא הגדרת המאכל, משום שאם לא כן, מה המקום לחלק בין שוגג למזיד?

ספק איסור

מה יהיה דינו של מי שאכל ספק איסור? כמובן שיש לחלק בין ספק מדאורייתא[4] לספק דרבנן, ובספק דאורייתא בו אסור לאדם להקל ברור שאין לברך. לעומת זאת בנוגע לספקות דרבנן, ייתכן והמצב שונה. בעבר ראינו כי ישנה מחלוקת מה קורה במקרה שלאחר מעשה התברר שהדבר שהיה ספק היה באמת אסור. ראינו, כי יש הסוברים שמדובר בהיתר מוחלט ולא היה כאן איסור כלל, ויש הסוברים שאמנם ניתן להקל בספק דרבנן אך בכל זאת אם הספק יוכרע לצד האיסור, יתברר למפרע שנעשה איסור. כעת, ייתכן ובכך תלויה השאלה האם לברך על ספק איסור. אם אנו אומרים שההיתר הוא מוחלט - נראה כי ניתן לברך מכיוון שודאי שאין כאן עבירה. לעומת זאת, אם ההיתר אינו מוחלט, ייתכן ואין לברך, מכיוון שיש כאן ספק ברכות.

לסיום נציין, כי ייתכן והמחלוקת תלויה בשאלה מה הוא המחייב בברכות הנהנין. לכאורה הסברה הפשוטה היא, שיש להודות לקדוש ברוך הוא על ההנאה, ולפי זה גם מי שאכל איסור נהנה בסופו של דבר (למרות שייתכן ובמקרה כזה הודאתו איננה רצויה). הגרי"ד סולובייצ'יק הסביר, שהברכה היא מעין 'מתיר' למאכל. כלומר הוא נחשב לדבר אסור עד לברכה, ומהברכה הוא הופך להיות דבר היתר. על פי גישה זו, ברכה ודאי שאיננה יכולה 'לעבוד' במקרה של דבר איסור שהיה ויישאר לעולם דבר אסור. נושא זה, שלמהות ברכות הנהנין יעמוד במרכז השיעור בשבוע הבא, אי"ה.

שאלת רב

ונסיים בבדיחה קטנה בעניין השיעור:

יהודי עם-הארץ בא לרב ושאל:

"רבי! מה דינו של מי ששכח לברך ברכה אחרונה?"

עונה לו הרב:

"וכי כיצד שוכח יהודי לברך ברכה אחרונה?!"

"וכי איך אברך ברכה אחרונה, אם לא ברכתי ברכה ראשונה?"

נזדעזע הרב:

"והרי כבר אמרו חכמינו כל האוכל בלא ברכה כאילו מעל, וכיצד שכחת לברך ברכה ראשונה?"

"רבי, וכי אפשר לברך על אוכל לא כשר?"

"הייתכן! יהודי מכניס לפיו אוכל לא כשר?!"

עונה לו התלמיד:

"וכי כבוד הרב מכיר מקום כשר אחד הפתוח ביום כיפור?"

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 9937300-02 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   על דברי הרמב"ם לגבי שגגה, כתב הכסף-משנה: "ומ"ש רבנו בין בשגגה - היינו לברכה שבסוף, דאילו לשבתחילה לא שייך למימר בשגגה אינו מברך, שהרי אינו יודע שהוא של איסור".

[2]   בעתיד נעסוק אי"ה בנושא 'מצווה הבאה בעבירה' בהרחבה.

[3]   ברור, כי לא ייתכן ששניהם סוברים שהוא לא מברך, כי אם לגבי השוגג והמזיד הראב"ד סובר שמברכים, קל וחומר שכך גם לגבי האנוס!

[4]   בעבר עסקנו בהגדרת ספיקות אלה, וראינו כי לגבי ספק דאורייתא ניתן ללכת בשני מסלולים: ניתן לומר שיש מצווה להחמיר מכיוון שאנו רוצים למנוע אפשרות של איסור, וניתן לומר שהחובה להחמיר היא חובה עצמאית. הנפ"מ היא, האם מי שלא יחמיר, יעבור על אותו איסור עצמו (מאכלות אסורות) או על אי ההחמרה עצמה (להרחבה עיין בשיעור מספר 49 - "ספיקות במצוות").